יהודי ארץ ישראל חיו תחת שלטון רומא מאז כיבושה בידי הלגיונות של פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה. במשך כ-250 השנה שחלפו מאז ועד נשיאותו של רבי יהודה הנשיא התחוללו בארץ שתי מלחמות בין היהודים לבין הרומאים: המרד הגדול בשנים 70-66 לספירה, שבסופו חרבה ירושלים ונשרף בית המקדש, ומרד בר כוכבא בשנים 135/6-132, שהתרחש דור דורותיים לפני נשיאותו של רבי. במרד הזה, שהיה בעל עוצמה רבה יותר מ"המרד הגדול", ספגו היהודים בסופו של דבר מפלה קשה מידיהם של הרומאים, והוא נסתיים בשיממונו המוחלט כמעט של חבל יהודה, שהיה קודם לכן האזור המרכזי של היהודים בארץ ישראל ומקום מושבם של מוסדות ההנהגה.

בעקבות מרד בר כוכבא נקטו הרומאים יד קשה כלפי היהודים. הם לא הסתפקו במספרם הגדול של ההרוגים והפצועים; ולא בשבויים הרבים שנמכרו לעבדים עד שמחיר העבדים ירד בכל רחבי האימפריה הרומית, ובארץ ישראל ניתן היה לקנות עבד במחיר מנת מזון לסוס; וגם לא במספר הרב של הנשים שהושבו בקובות של זונות. נוסף לכל אלה גם גזרו על היהודים גזרות קשות, שנודעו בכינוין "גזרות השמד". מטרת הרומאים היתה למנוע באמצעותן מהיהודים להרים ראש ולתכנן מרד נוסף. גזרות אלה אסרו לדוגמה על קיומם של מוסדות ההנהגה, על התכנסויות של יהודים ולימוד תורה ברבים, ועל קיומן של מצוות מרכזיות רבות, כמו ברית מילה, תפילין, ציצית, מזוזה, לולב, מצה ועוד. כמו כן, נאסרה על היהודים הכניסה לירושלים. אמנם חלק מגזרות אלה פקע עם מותו של הקיסר הדריינוס בשנת 138 ולאחר עליית אנטונינוס פיוס ושושלתו לכס הקיסרות, אך המדיניות הרומית בארץ היתה עדיין מדיניות של דיכוי. יחד עם זאת, נשתקמו בתקופת האנטונינים מוסדות ההנהגה באושה, ואף היישוב בחבל יהודה החל להתאושש.

בימי רבי יהודה הנשיא חל מהפך ביחסים בין היהודים בארץ לבין השלטונות הרומיים. אין ספק כי מהפך זה היה כרוך באישיותו המיוחדת של רבי יהודה הנשיא ובדרכו בהנהגה, כמו גם בעלייתה של השושלת הסוורית לכס הקיסרות ובמדיניות הרומית הכוללת. אחד הגורמים ליחסים המתוקנים בין היהודים לבין הקיסרים הסוורים נעוץ מן הסתם בעמדת היהודים במאבק שניטש על כס הקיסר בשנים 194-193 במזרח האימפריה בין סֶפטימיוּס סֶוֶורוּס, שייסד בסופו של דבר את השושלת החדשה, לבין פֶּסקֶניוס ניגֶר, שהיה נציב סוריה. היה זה חלק מהמאבק על כס הקיסרות בין נציבים שעמדו בראש הצבאות המוצבים בגבולות האימפריה, שלא השלימו עם עליית דידִיוס יוליאנוס לכס הקיסר לאחר הירצחו של פֶּרטינַקס, ששימש זמן מה בתור קיסר בראשית שנת 193. במאבק זה תמכו תושבי הארץ השומרונים בניגר, ולאחר ניצחון מתחרהו, ספטימיוס סוורוס, שלל הלה מנֶאַפוליס (שכם), עירם של השומרונים, את המעמד של פוליס. היהודים, לעומת זאת, השכילו - באחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה - לתמוך "בסוס המנצח" ספטימיוס סוורוס, ובעקבות זאת זכו ככל הנראה הם ומנהיגם רבי יהודה הנשיא בפריבילגיות שעליהן נעמוד להלן. מעורבותם של תושבי הארץ במאבק על כס הקיסרות בין ספטימיוס סוורוס לבין פסקניוס ניגר עולה במעומעם מדבריהם של אבות הכנסייה על "המלחמה היהודית והשומרונית"..מלחמה זו, שאינה נזכרת במקורות העיקריים של התקופה, אינה מציינת מאבק בלתי תלוי בין היהודים לבין השומרונים, ואין היא מן הסתם אלא חלק מהמאבק הנזכר על כס הקיסרות, שבו תמכו השומרונים והיהודים בצדדים שונים.

שני הלגיונות הרומיים שישבו בארץ באותה עת, העשירי פְרֶטֶנזיס והשישי פֶראטה, השתתפו באופן פעיל במאבק בין סוורוס וניגר. ספטימיוס סוורוס העניק ללגיון השישי פראטה את התואר fidelis constans (נאמן, יציב), ככל הנראה בתור הוקרה על התמיכה שקיבל ממנו במאבקו בניגר. הלגיון העשירי פרטנזיס לא זכה לתואר זה, מן הסתם מפני שלא הסיר את תמיכתו מפסקניוס ניגר. מדיניותם ומקום מחנותיהם של הלגיונות בארץ, בעת המאבק על כס הקיסרות, מקבילים מבחינה גיאוגרפית להתפצלות התמיכה של תושבי האזור: היהודים, שמוסדות ההנהגה שלהם ומרכז חיותם היו בגליל, תמכו בסוורוס, בדומה ללגיון השישי פראטה, שמרכזו היה בלֶגיוֹ הסמוכה למגידו; ואילו השומרונים, שמרכז חיותם היה בהרי שומרון, תמכו בניגר, בדומה ללגיון העשירי פרטנזיס שמרכזו היה באֵיליה קַפּיטוֹלינה, היא ירושלים.

אחת התוצאות מהשתלשלות עניינים זו היתה ההכרה ההדדית בין הרומאים לבין היהודים. דוגמה להכרה הרומית היא הסמכות שהעניקו דה-פקטו לרבי יהודה הנשיא לדון דיני נפשות, שלא היה מקובל להעניקה לבני פרובינקיות, ועל כך להלן. ואילו על הכרת הטובה היהודית אפשר ללמוד מכך שהיהודים הקדישו בניין ציבורי, ככל הנראה בית כנסת, לקיסר ולמשפחתו (ראו עמ' 48-49)..

מדיניותו הכללית של בית הקיסרות באותה תקופה היתה לטפח מנהגים ומסורות מקומיים, בעיקר במזרח האימפריה, שהיה ערש השושלת הסוורית. פולחנים מזרחיים ואנשי רוח ופילוסופים מן המזרח נהנו מפופולריות רבה ברומא. הסינקרטיזם התרבותי שהיה לחלק ממדיניות מקיפה שם לו למטרה את מיזוג המזרח היווני עם המערב הרומי של הקיסרות. שיאה של מדיניות זו היה בשנת 212, בחוק שהעניק אזרחות רומית כמעט לכל תושבי הקיסרות. זו היתה אחת מפעולות החקיקה של הקיסר קָרַקַלָה. לפי חוק זה, הידוע בשם constitutio Antoniniana, הוענקה האזרחות הרומית לכל תושביה החופשיים של האימפריה הרומית. יש לראות בו שלב חשוב בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה ובביסוס האחדות של העולם הרומי.

קראו עוד:
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : מגזרות שמד להכרה ברבי יהודה הנשיא (פריט זה)
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : רבי ואנטונינוס
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : שומרי הראש של רבי יהודה הנשיא
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : הסמכות לדון דיני נפשות
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : הניסיון לבטל את צום תשעה באב