עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : אורתודוקסיה, ציונות והחרדה החרדית

מחלוקות רבות הסעירו את תלמידי ישיבת וולוז'ין והעולם האורתודוקסי שבו גדל אברהם יצחק. עולם זה היה מארג חברתי-תרבותי שצמח מתוך התנגדות להתגבשותה של הרפורמה היהודית בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. מנהיגי הרפורמה אברהם גייגר (1875-1810) ושמואל הולדהיים (1862-1806) בגרמניה, יצחק וייז (1900-1819) בארצות-הברית וקלוד מונטיפיורי (1935-1858) באנגליה הצביעו על הניוון התרבותי והמוסרי שפשה בדת היהודית המנותקת מחיי היום-יום וביקשו לתקן את ההלכה. בתגובה התגבש מחנה בראשותו של החת"ם סופר (הרב משה ב"ר שמואל סופר, 1839-1762) שטבע את הסיסמה "חדש אסור מן התורה". מעתה נקבעה ההשתייכות לקהילה היהודית על-פי נאמנות מוחלטת לנורמות המקובלות. כל סטייה ושינוי היו עילה להוקעתו של המחדש ולהוצאתו אל מחוץ לגדר. ואולם זה לא היה מוקד המתח היחיד בבית המדרש. מחלוקת נוספת הייתה על הדרך ללימוד תורה – מחלוקת שהחלה בין הישיבות הליטאיות ובין תנועת המוסר והלכה והתפשטה בעולם היהודי. בד-בבד התנהלו מאבקים בין החסידים למתנגדים מאז המאה ה-18. אף עולם ההשכלה כבש את לבם של רבים. בצד אלה הסעירה את עולמם של תלמידי ישיבת וולוז'ין הופעתה של התנועה הציונית. לכאורה, מטרתה היחידה הייתה להשיב את העם היהודי לציון, אולם הרצון הזה לווה במגמות אחרות שלא נעלמו מעיניהם של תלמידי בית המדרש. לדעת אחד העם (אשר צבי גינצברג [1927-1856]), שהיה חניך החינוך החרדי בדרום רוסיה והצטרף ב-1884 לאגודת חובבי ציון באודסה, "צרת היהדות" גדולה מ"צרת היהודים". באחד ממאמריו המפורסמים, "תורה שבלב" (1894), קרא אחד העם לשינוי של דת ישראל מ"דת הספר", ההופכת את העם לעבד של המִלה הכתובה, ל"דת ספרותית", הרגישה לצורכי הדור ובונה תרבות יהודית עכשווית על בסיס אבני הבניין של העבר. לדבריו, על הציונות לעשות שידוד מערכות ולהכשיר את הלבבות לכינון מדינה שהיהדות היא תרבותה ולא דתה. המשימה הזאת דורשת מהפכה ורפורמה בגישת העם היהודי למקורותיו; עליו לשוב אל מקורות היצירה הארץ-ישראליים שהוזנחו ביהדות הגלותית ולקרוא אותם לא כאנשי דת "כהניים" אלא כציונים "נבואיים".

התומכים במסורת היהודית הקלסית הזדעזעו עמוקות לנוכח הדברים האלה שבהם ניתן לעקרונות ההשכלה והרפורמה לבוש חדש. המצדדים בעקרונות האלה, טענו האורתודוקסים, אינם מבקשים לעזוב את מסגרת העם היהודי; נהפוך הוא: הם רוצים להנהיג את העם ולהגדיר מחדש מיהו "היהודי המחונך". מעֵבר לכך, התנועה הציונית הולכת ותופסת את מושכות ההנהגה ברחבי העולם היהודי והופכת לראש החץ היהודי.

המחנה החרדי מצא עצמו בין המְצרים. תנועת השיבה אל ארץ-ישראל, יישובה של הארץ, קיבוץ הגלויות ההולך ומתרקם לנגד עיניהם – בכל אלה היה מימוש החלום של המסורת היהודית. הטקסטים של התפילה והלימוד בעולם הדתי, כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו קוממיות לארצנו" (תפילת שחרית) היו למציאוּת חיה. ואולם, כאמור, הציונות חרתה בד-בבד על דגלה מרד תרבותי שבמרכזו המרת הדת היהודית בתרבות יהודית. כלומר, הציונות ביקשה ליצור תרבות עברית-יהודית חלופית, החסרה לדעתם את העיקר: קיום תורה ומצוות. הציונות נתפסה בעיני מחולליה כגאולה המקווה, ואילו החרדים ראו בה מהפכה תרבותית של כפירה. הציונים ביקשו להביא בכוחם הם את גאולת היהדות והיהודים. לטענת החרדים, הציונים משתמשים בעשייה פוליטית - שיש לה מניעים משיחיים - ובעת-ובעונה אחת רוצים לעשות שידוד מערכות תרבותי שיגאל את היהדות מגלותה; והרי המהלך האחרון הזה הוא חילול כל קודשי ישראל. הישיבה בארץ-ישראל, טענו החרדים, קשורה באופן הדוק בקיום המצוות, ובלשון התורה: "ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה [...] השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו" (דברים, ח: 11-7). הפרת הציוויים האלה סופה גלות: "השמרו לכם [...] וסרתם [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה (שם, יא: 17-16). ואם לא די בכך, הציונים האלה הפכו את שלומי אמוני ישראל ל"בעיה". אלה שבתודעתם הם הממשיכים הנאמנים של "מסורת ישראל סבא" הפכו בעיני הציונים ליהודים שעליהם לעבור חינוך-מחדש.

העולם החרדי לא יכול היה לקבל את הציונות במתכונת הזאת. כל המפעל הציוני היה חשוד בעיני החרדים והם תהו כיצד ניתן להניע את גלגלי ההיסטוריה בכיוון משיחי בשעה שמנהיגי המהפכה וחייליה כופרים בכל קודשי ישראל. הם התנגדו לכל חיבור בין מושגי הגאולה הדתית ובין המהלך הפוליטי ויצאו חוצץ נגד תנועה שראשיה כופרים בתורה, שמניעיה זרים ומעשיה כרוכים בחילול הקודש. כך, לדעתם, "הקוראים לתקופתינו 'אתחלתא דגאולה', מרחיקים את הגאולה האמיתית" ('דעת תורה בעניני המצב בארץ הקודש', תשמ"ב, עמ' 35); "מטרתה הסופית של הציונות היא עקירת התורה", נאמר בשמו של הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק (1919-1853), מראשי ישיבת וולוז'ין; "בהקמת המדינה הם רואים את האמצעי הטוב ביותר לעקירה זו" (מפי בנו הגרי"ז בתוך: וסרמן, 'עקבתא דמשיחא').

ואולם, לכאורה העשייה של התנועה הציונית למען היהודים בכל מקום וקיבוצם של יהודים לשם התיישבות בארץ-ישראל אינם עומדים בסתירה למרכיבי היסוד של החשיבה החרדית. הפעילויות האלה הופכות את המפעל הציוני מבחינת החרדים לבעיה לא פתורה.