(ש)- מתוך הפגישות הרבות מאד שקיימת עם יהודים ברחבי ברה"מ, בוודאי יש כמה שזכורות לך במיוחד.

(ת) – אחת הזכורות ביותר זה ביום כיפורים 1955 בקייב בבית הכנסת... מעריכים את הקהל שהיה בחוץ בחמישה עשר אלף איש. שני בתי כנסת, שתי קומות, ובחוץ. זו הייתה התרגשות בלתי רגילה. אתה חשת את זה בקהל. פשוט חשת את זה, את החשמל הזה שעובר. יצאנו אחרי התפילה, שוחחנו עם כמה אנשים בתוך התפילה... וכל הקהל הזה התחיל ללכת אחרינו. הייתי עם אשתי, בתי הבכירה ובעלה וראיתי שזה סכנה. עצרתי ביציאה מרחוב קרוב ואמרתי: אני מבקש אתכם אל תלכו אחרינו. זה שעה הליכה עד למלון שלנו. נרתעו וחלק יותר קטן הלך. נעצרתי עוד פעם כעבור מאה מטר ואמרתי: לא ללכת, אני מבקש לא ללכת אחרינו. מאה איש הלכו אחרינו עד למלון. שעה ושתקו. בדרך איזה קבוצה של שיכורים נטפלו, מה זה פה? איזה תהלוכה כזאת של אנשים הולכים ושותקים, מה קורה פה? מה יש פה ? אז אני אמרתי להם: זה יום הדין. תניח להם. אסור להם לדבר. כעבור שנים פגשתי בדימונה, בבית חרושת של טקסטיל... פתאום אדם אחד זיהה אותי והתחיל לבכות ואמר: אני הרי נשקתי את המעיל שלך, אני הלכתי אחריך שעה עד המלון...

פגישה שנייה הייתי מציין בבוברויסק. נסענו במכונית שלנו דרך ארוכה והיו קשיים בכניסה לעיר, היה איזה תמרון צבאי אבל נכנסנו. ואז הלכנו לאכול באיזו מסעדה בבוברויסק והתקהל ברחוב הזה ציבור עצום ולא יכלו להתגבר על זה והם הביאו איזו יחידה צבאית... בשביל לפזר אותם.