(ש)- מה הייתה ההתרשמות שלך בעקבות ביקורים וסיורים ופגישות בברה"מ על עצם החיים בארץ בעלת משטר טוטאליטרי?
(ת)- קשה להעביר את זה לאדם שחי במשטר חופשי. קודם כל אתה מרגיש איזה דיכוי, איזו השלמה עם המשטר, שזה יותר גרוע מאשר דבר אחר. ברור שאסור לדבר, ברור שצריך להיזהר, ברור שאסור לדבר עם זרים. והיו לנו הרבה דוגמאות לעניין הזה... פתאום בטשקנט, אני יוצא ולוקח לא מונית אלא מכונית... ומתחיל לנסוע ומתחילים לדבר, והוא מספר ומספר אחר כך הוא אומר: רגע אחד, איך אני מדבר כל כך חופשי, הרי אני לא הייתי מספר את זה לאחי גם כן, פה לא מאמינים איש לרעהו, מדוע לא ביקשתי אפילו תעודות שלך...
בילינו יום שלם בנסיעות ובשיחות ואתה מרגיש את העניין הזה- בכפר ובעיר, בכל מקום.
(ש)- והאנשים תמיד סגורים וחוששים לדבר עם זרים.
(ת) –חוששים. בדרכים ובנסיעות נפתחים יותר מאשר במוסקבה... עקבו מאד אחרינו . אחרי השגריר כשהוא נסע לבד פחות, או עם אשתו, כי ההנחה שלהם הייתה שהשגריר עצמו לא עוסק בדברים האלה... אבל ההנחה שלי הייתה וכך תדרכתי את האנשים: אם אתם לא רואים שעוקבים- תדעו שאתם לא רואים... וזה הרגשה מיוחדת. קודם כל בתוך השגרירות. כל מילה אתה אומר היא נקלטת. זה לגמרי ברור. וכשבא צוות מהארץ לחפש את המיקרופונים לא הסכמתי. אמרתי: אנחנו עובדים על יסוד זה שכל מילה נקלטת. ואת התיק שעובדים עליו, אם הולכים לשירותים או לחדר אחר, מוסרים לידיים של מישהו אחר. לא על השולחן... שיחות זה רק בפתקאות, ואחר כך להרוס לגמרי בתוך הקמין את הנייר הזה, לזרוק שלא יישאר זכר ממנו, או בטיולים בחוץ, וגם פה להיזהר כי יכולים להקשיב ממרחק מסוים, או בגינה... מבחינה זו, זה משטר שאתה צריך להתרגל, ואתה מתרגל אליו. אחר כך אתה כבר לא יכול... אני זוכר כשחזרנו ממוסקבה אחרי שלש שנים וחצי, ואני כבר הייתי מנכ"ל משרד העבודה... נסענו במכונית, אני ואשתי עם הנהג מתל אביב לבאב אל-ואד, ומצאנו את עצמנו מחליפים פתקאות בתוך המכונית שלי. זה הרגל. זה נכנס לדם. אני זוכר כשגולדה הגיעה לביקור ראשון, כמה קשה היה להוציא ממנה מילה. השתיקה הזו.
