במבט ראשון, נדהם החוקר מן הרושם "החדיש" של מה שנחשב בית טיפוסי רומאי. על התוכנית, המידות והשלד של בנינים אלה אנו לומדים ממחקרו של כותב ספר זה על רציפי אוסטיה, שיצא לאור ב- 1910; ממסקנות חשובות ביותר אותן הסיק גואידו קאלזה עשר שנים אחרי שנתגלה; בשנת 1907, בשטח מושבה זו פרוור שהיה העתק זעיר ונאמן של רומא עצמה; מהחפירות שגילו ברומא עצמה - את השוק של טראיאנוס ואת הבנינים הגובלים בויה ביבראטיקה; על-ידי גילוי העתיקות שנשתמרו מתחת למדרגות ארא קוילי; ולבסוף, במחקר שנתפרסם על הבתים שהיו קיימים על מורדות הפאלאטין בויה די קרצ'י ( via dei cerchi), ומתחת ליציע של פיאצה קולונה.

כשניסו לפני שלושים שנה לתאר את רומא העתיקה, העתיקו, פשוט, טיפוסים שונים של בנינים שנחשפו מתוך הלבה והחצץ של הויזוב, ושיחזרו את מראה העיר במתכונת של ההרקולאנום ופומפיי; כיום, לא יעלה על דעתו של הארכיאולוג לנקוט שיטה מוגבלת ודמיונית כזו. אפשר כמובן לציין, כי גם החוילה הידועה בשם ביתה של ליויה - שעל גבעת-הפאלאטין, וגם בית הגאמאלה - באוסטיה, דמו כמעט לבתי-הכפר של הרקולאנום ופומפי; אגב, שני בתים אלה עברו מאוחר יותר לידו של אחד בשם אפוליוס. אפשר גם להעלות השערה דחוקה, כי לדומוס, החוילות הפרטיות של העשירים, הנזכרות ברגיונאריס, היתה לעתים צורה אחת. אבל ברגיונאריס נקבעו רק 1.797 domus, לעומת 46.602 insulae. כלומר, בית פרטי אחד על כל 26 גושי בניני דירות-מגורים. התגליות החדשות מאשרות את הכתוב. תרגום אוביקטיבי של הקטעים המופיעים בפנקס הרישום של העיר - אותו גילה מחדש ספטימיוס סורוס בפורום-השלום - מראה לנו שהאינסולה הנפוצה והדומוס הנדיר היו שונים בצורתם זה מזה, כמעט כשוני שבין ארמון רומאי ובין בית-קיץ שעל שפת הים; או אולי כשוני שבין ה- maisons שברחוב מפואר בפאריס ובין צריף ב- Cote d`Eeraude. עד כמה שהדבר יכול להראות פרדוכסאלי במבט ראשון, קרוב לודאי שקיים דמיון גדול יותר בין האינסולה של רומא המלכותית לבין ה- casa הצנוע של רומא של היום, יותר מאשר בין האינסולה והדומוס מהטיפוס של פומפי.

חזיתו של הדומוס הרומאי, אשר פנה אל הרחוב, היתה קיר חלק ללא כל פתח. כל הדלתות והחלונות היו פתוחים כלפי החצר הפנימית. לעומתו, באינסולה פנו החלונות והפתחים לרחוב; וכשנבנתה כמרובע סביב לחצר מרכזית, היו פתחיה פונים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

הדומוס היה בנוי מסדרונות, אשר מידותיהם חושבו תמיד באותה צורה, ותוכננו על-פי הלכה קבועה מראש. מסדרונות אלה היו פתוחים לפי סדר בלתי משתנה: tablinum ,triclinium ,alae ,atrium ,fauces, ואולמי-עמודים. האינסולה היתה מורכבת מכמה cenacula כלומר מחולקת למעין דירות נפרדות שחדריהן לא נועדו למטרה מסוימת. תוכנית כל קומה היתה דומה על-פי-רוב לזו שמעליה או לזו שמתחתיה; והחדרים שבבית היו בנויים זה מעל זה, מלמטה עד למעלה. הדומוס, אשר הושפע מן הארכיטקטורה ההלניסטית, פשט לצדדים (במאוזן). האינסולה שנולדה, כנראה, במאה השביעית לפסה"נ, נוצרה מתוך הכרח הבא לשכן אוכלוסיה מתרבה בתוך שטח מוגבל, אשר נקרא-אז החומה הסרויאנית; לכן בהכרה היא צמחה בכוון אנכי.

בניגוד לדומוס של פומפי, עלה מספר-האינסולה בקביעות, והגיע בתקופת הקיסרות לממדים מסחררים. תכונתתו האופיינית היתה הגובה אליו הגיע. גובה זה, אשר הדהים בזמנו את העולם העתיק, מעורר פליאה בדמיונו המפתיע לבנינים החדשים והנועזים של ימינו. כבר במאה השלישית לפסה"נ, היו בנינים בני שלוש קומות (tabulata, contabulationes, contignationes) חזיון נפרץ, אשר לא עשה רושם מיוחד על רואיו. ליויוס מונה את פלאי העיר בשנים 218-217 לפסה"נ - ערב פלישתו של חניבעל, ומזכיר בלא פירושים יתרים מקרה בשור שנמלט משוק הבקר, טיפס ועלה במדרגות אינסולה שעמדה לחוף-הנהר, וזינק מן הקומה השלישית אל התהום שמתחתיו - לקול זעקות-האימים של הצופים. ואכן, בסוף -ימי הרפובליקה נתגבהה קומתה הבינונית של האינסולה, כפי שנרמז במעשיה זו. רומא של קיקרו היתה כמו מורמת ותלויה באויר בנדבכי בניני-המגורים שלה: "Roman cenaculis sublatum atque suspensamm"; ואילו רומא של אוגוסטוס היתה גבוהה עוד יותר. בימיו, לדברי ויטרוביוס: "גרמו גודלה של העיר והגידול המוגבר של תושביה, להתפשטות מיוחדת של בניני-המגורים כלפי מעלה". נתברר, כי בתרופה זו הסכנה היתה מרובה. הקיסר, מודאג מההתמוטטויות התדירות של הבנינים, פקד לאסור על אנשים פרטיים בניית בנין העולה בגובהו על עשרים מטר. עקב פקודה זה החלו חומדי-ממון ונועזים מקרב קבלנים ובעלי-בתים להתחרות בניצול החופש שהותירה בידם פקודה זו. מצויות הוכחות רבות לעובדה, כי בתקופת הקיסרות הגיעו הבנינים לגובה בל יאמן. סטראבון, המתאר את צור בימי ראשית הנצרות, מתאר בפתיעה, כי בתיה של עיר-נמל מזרחית מפורסמת זו עלו בגובהם על אלו של רומא המלכותית, יובנאליס לועג, מאה שנה מאוחר יותר לרומא עיר האויר העומדת על כרעים ארוכות ודקות כחלילים; אולוס גליוס, כעבור חמישים שנה, מתרעם על "בתים-נוקשים" רבי קומות (“multis arduisque tabulatis”) הנואם אליוס אריסטידס חישב ומצא, כי לו סודרו בניני-העיר בשורת בנינים בני קומה אחת, היתה השורה נמשכת עד להדריה שבצפון הים האדריאטי. טראיאנוס חידש את ההגבלות שהטיל אוגוסטוס ואפילו החריפן. הוא הגביל את גובה בניית הבתים הפרטיים ל- 18 מטר. אלא שרב היה כוח הכורח מכוח החוק; וכך, נוסף, במאה הרביעית, על נוף הפנתיאון ועמוד מרקוס אורליוס, גם בנין המגורים הענק - האינסולה של פליקולה. נראה שבנין זה הוקם כמאה וחמישים שנה קודם, שכן בתחילת מלכותו של ספטימיוס סורוס (193-211) - כבר נודע היה מעבר לימים. כאשר ניסה טרטוליאנוס לשכנע את ידידיו האפריקאיים בגיחוך שבואלנטינים הכופרים, תאר אותם כממלאים במתווכים וסרסורים את חלל האין-קץ המפריד בין הבורא וברואיו, הוא לעג לכופרים על "שהפכו את העולם לבנין דירות גדול ומרוהט, והשכינו את אלוהים בעליותיו מתחת לרעפים", (“ad summas tegulas”); והאשימם בזה שכוננו עד השמים הרבה קומות, כמו באינסולה של פליקולה ברומא".

העזתם של הבונים גברה והתעצמה; ולמרות פקודותיהם של אוגוסטוס וטראיאנוס, התנשאה האינסולה של פליקולה מעל רומא של האנטונינים כגורד שחקים. וזאת לא היתה תופעה יוצאת דופן. המסמכים מלמדים, כי מכל העברים צצו בנינים בני חמש ושש קומות. מארטיאליס היה בר-מזל, היה עליו לטפס רק שלוש קומות לדירתו שעל הגבעה הקוירינית; רבים מדיירי-הבית התגוררו בדירות הרבה יותר גרועות. באינסולה של מארטיאליס ובבניני הדירות שבשכנות, היה מספר גדול של דיירים שנדחקו הרבה יותר גבוה. בתיאור אכזרי של שריפל אחת ברומא, פונה יובנאליס אל אחד האומללים הגר, דוגמת אלוהי הואלנטינים, תחת הרעפים: "עשן מתאבך מעליתך שבקומה השלישית, ואתה לא ידעת; אם בקומה הראשונה תנתן האזעקה - האחרון שיעלה בלהבות יהיה זה שהרעפים בלבד מפרידים בינו לבין הגשם, מקום בו היונים העדינות מטילות את ביציהן."

המוני בניני-ענק אלה, אשר גגותיהם בלתי נראים היו לעיני ההולכים ברחוב, נחלקו לשני סוגים. במפוארים שבהם הושכרה הקומה הראשונה, או רובה, לדייר אחד. לקומה זו היו יתרונות ויוקרה כשל בית פרטי. שלא כשאר הדירות או הקנאקולה, אשר בקומות העליונות של הבית, היא כונתה לפעמים דומוס.