| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בשנת 1936 הושג הסכם בין הצרפתים לבין מנהיגי "הגוש הלאומי" הסורי. במסגרת הסכם זה התחייבו הצרפתים להעניק עצמאות לסוריה בתמורה לחוזה שיבטיח את האינטרסים הצרפתיים בסוריה ולמעשה את המשך הנוכחות וההשפעה הצרפתית באזור. במסגרת ההסכם הסכימו הצרפתים להביא לצירופם לסוריה של אזורים אוטונומיים או אף מדינות עצמאיות, כדוגמת המדינה העלוית, שנותקו מעליה בראשית ימיו של שלטון המנדט הצרפתי.11 ההסכם הסורי-צרפתי לא אושר על ידי בית הנבחרים הצרפתי בפריז, ואולם למרות זאת היה בו כדי להנחית מכת מוות על הגישה הבדלנית שאימצו מנהיגיה ונכבדיה של העדה העלוית. שכן לעלוים נתחוור, ולמעשה הובהר, על ידי הצרפתים, כי לא יוכלו להוסיף ולקיים בחסות הצרפתים ישות אוטונומית או אף עצמאית בחבל העלוים. נראה, עם זאת, כי למרות התפקיד החשוב שמילאו הצרפתים או אף מנהיגי "הגוש הלאומי" הסורי במהפך שעבר על העדה העלוית, הרי היו אלו העלוים עצמם שהכריעו בסופו של דבר את גורלם, בבחינת החלטה פנים-עדתית המבוססת על שיקולים אישיים ועדתיים. המפתח להבנת ההחלטה של העדה העלוית להשתלב מעתה ואילך במירקם החיים של המדינה הסורית נעוץ במספר גורמים: מיקומו הגיאופוליטי של "חבל העלוים", העדר גיבוי מערבי למגמות בדלניות אפשריות בקרב בני העדה, אופיה של העדה העלוית והמבנה החברתי שלה, ולבסוף, תהליכי מודרניזציה שעברו על בניה. מיקומו הגיאופוליטי של חבל העלוים.דומה, כי מיקומו הגיאופוליטי של "חבל העלוים" בסדר החדש שהלך והתהווה במזרח התיכון משנות השלושים ואילך, ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, היווה גורם דוחף ומניע לשילובה של העדה העלוית במדינה הסורית. ראשית, "חבל העלוים" נעדר תשתית כלכלית שיכולה היתה להוות בסיס למדינה עצמאית. הסיכוי היחיד לקדם אזור זה ולפתחו היה טמון בהפיכתו לשער יציאה של הסחר של סוריה עם מדינות אירופה. מכאן ברור היה הצורך בקיום קשרים הדוקים ואף בהשתלבות במדינה הסורית. שנית, בשל שוליותו הפוליטית והכלכלית של האזור – מיעטו מעצמות המערב לגלות בו עניין. תחת זאת הפנו את תשומת הלב שלהן דרומה, ללבנון או אף לארץ ישראל. התוצאה היתה, כי בניגוד לעדות מיעוט אחרות במזרח התיכון – בעיקר העדות הנוצריות, אך גם העדה הדרוזית – לא כוננה העדה העלוית מערכת של יחסים מיוחדים עם מעצמות המערב. ואכן, עד מהרה, משנסתיימה מלחמת העולם השנייה וצרפת ובריטניה יצאו את סוריה, מצאו עצמם העלוים בלא גיבוי מערבי כלשהו, שהיה הכרחי לצמיחתה, לביסוסה ולהתחזקותה של תנועה בדלנית של ממש באזורי מגוריהם. כמו כן ראוי גם לציין, כי הרוב העלוי ב"חבל העלוים" לא היה מוחלט, כפי שהיה הרוב הדרוזי ב"הר הדרוזים". יתירה מכך, בכמה מערי החוף שהיוו מרכז פוליטי וכלכלי של "חבל העלוים" היוו העלוים מיעוט. הם מנו, למשל, 11% בלבד מכלל תושבי לאד'קיה.12 ולבסוף, בשנת 1939 סיפחה תורכיה את חבל אלכסנדרטה (בעקבות הסכם עם צרפת). לאחר סיפוח החבל לתורכיה עזבו אותו אלפים מבני העדה העלוית. על אלו נמנה זכי אל-ארסוזי, תושב אנטיוכיה שהיה ממובילי המאבק נגד סיפוח החבל לתורכיה, ולימים נמנה על מניחי היסודות הרעיוניים של תנועת הבעת'. התוצאה היתה התעוררות של עוינות כלפי תורכיה בקרב האוכלוסיה העלוית בסוריה, ואף חשש, כי ידה של תורכיה נטויה להתפשטות נוספת דרומה באזור החוף הסורי.13 אופיה של העדה העלוית והמבנה החברתי שלה. העדה העלוית אופיינה מאז ומתמיד בחוסר אחדות ולכידות פנים-עדתית ואפילו באינדיווידואליזם. בנוסף, היא נעדרה מנהיגות מדינית ודתית מוסכמת, או אף מוסדות עדתיים – פוליטיים או דתיים – מוכרים ומקובלים. בשל רדיפות הסביבה הסונית התגוררו מרבית העלוים בכפרים קטנים ומבודדים באזורים הרריים וקשים לגישה. הם חיו במסגרת משפחתית מורחבת, שתיפקדה כיחידה כלכלית וחברתית עצמאית. העלוים היו ועודם מאורגנים בארבע מטות שבטיים עיקריים: כלביה, ח'יאטין, חדאדין ומתאוירה/נומילאתיה. אולם המבנה השבטי היה רופף ובלתי יציב. להשתייכות השבטית לא היה ביטוי גיאוגרפי ברור, ובכפרים רבים נחלקו התושבים בין מטות שבטיים שונים. באזורים שונים כמו שפלת החוף לא היו העלוים מאורגנים כלל במסגרת שבטית. כאמור, נעדרה העדה סמכות דתית מוכרת, ואנשי הדת הסתפקו בלימוד עצמי או בהוראה של עיקרי האמונה העלוית במסגרות מצומצמות. הם נמנעו מלייסד מערכות חינוך ומשפט, להטיף לבני העדה או לשמש כפוסקי הלכה. לבד מכך פעלו מרביתם במסגרת שבטית, וסמכותם לא הוכרה מחוץ למסגרת זו. בנוסף, היתה העדה מפוצלת גם למספר כיתות דתיות (קמריה, שמסיה, ע'יביה, חידריה, ולמן אמצע המאה הנוכחית גם מרשידיה).14 בעדה העלוית, עדה מבודדת שמיעטה לקיים מגע עם המערב, וממילא לא נחשפה להשפעת הרעיונות המערביים לא התפתחה תחושת ההזדהות השבטית והתחושה העדתית, שהיתה קיימת בקרב בני העדה, לא צמחה לכדי תחושת של זהות לאומית בדלנית, בניגוד למשל, לעדה המרונית (אך בדומה לעדה הדרוזית.) העדה העלוית בצל המודרניזציה. ניסיונם של הצרפתים להקים מדינה עלוית ולקדם את תנאי החיים של בני העדה חשף את העדה לראשונה לתהליך המודרניזציה, שהחל עובר על סוריה עוד במהלך המאה הקודמת. כאמור הצטרפו עלוים לכוחות הצבא שהקימו הצרפתים ("הכוחות המיוחדים"), ובנוסף מצאו עתה את דרכם ביתר קלות למערכות החינוך וההשכלה, בעיקר בערי החוף. בפני העלוים נפתחו אפשרויות שלא היו קיימות בעבר לייצוג פוליטי במוסדותיה של המדינה העלוית, ומאוחר יותר במדינה הסורית עצמה. תהליך זה תרם אולי מכל לשילובם של בני העדה העלוית במדינה הסורית. השירות בצבא, והפעילות הפוליטית במסגרת מפלגות כל-סודיות פתחו בפני הצעירים העלוים אפשרויות לקידום כלכלי וחברתי, שלא היו קיימות בפניהם בעבר.15 העדרם של מוסדות חינוך באזורי העלוים, שיכולים היו להעניק ידע והכשרה מקצועית נדרשת לבני העדה, ולשמש, אגב כך גם כחממה לגישות בדלניות או ליצירת תחושת שייכות והזדהות עדתית, חייב את הנוער העלוי, שהיה מעוניין בקידומו האישי ובהשתלבות בתהליך המודרניזציה שעבר על האזור, להשתלב במערכת החינוך הכלל סורית; זאת, בעיקר, בערי החוף: למשל, לאד'קיה, שבה היוו העלוים מיעוט, או אף בבירות, בדמשק ובחלב. התוצאה היתה כי בני הנוער העלוים נחשפו ואף ספגו תפיסות לאומיות ערביות וסוריות. אלו הפכו את דרכם להשתלבות במדינה הסורית למובנת מאליה. קורותיו של חאפז אל-אסד עצמו מהווים דוגמא טובה לכך. אסד עזב את עיירת הולדתו – קרדאחה – בגיל 14, ועבר בגפו ללאד'קיה, שם רכש את השכלתו התיכונית. בלאד'קיה החל אסד נוטל חלק בהפגנות לאומיות אנטי-צרפיות, ובגיל 16 כבר הצטרף למפלגת הבעת'.16 בסיכומו של דבר, נתפסה, איפוא, "האופציה הסורית", היינו, השתלבות במירקם החיים של המדינה הסורית, כאופציה היחידה למוביליות חברתית ולהשתלבות בתהליך של קידמה כלכלית, חברתית, תרבותית ורעיונית, שעבר על הלבנט בכללותו. נחזור ונציין, כי בני העדה לא נדרשו לותר למען אופציה זו על האופציה של בדלנות עלוית, שכן אופציה שכזו כלל לא היתה קיימת בפועל. בכך יש להסביר את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין תחושה של לכידות ונאמנות עדתית המאפיינת את בני העדה עד היום, לבין תחושה של מחויבות ואף הזדהות לאומית עם המדינה הסורית, או אף עם רעיון האחדות הערבית. שהרי הזהות העדתית העלוית לא התפתחה לכדי זהות לאומית. משום כך היא מהווה את הקומה הראשונה בבניין הזהות העצמית של בני העדה העלוית. הקומה השנייה, שאינה באה בסתירה לקומה שמתחתיה אלא משלימה אותה, היא קומת הזהות הלאומית, היינו, הנאמנות למדינה הסורית או אף לאומה הערבית.
לחלקים אחרים של המאמר:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
