קוטאיסי היא העיר השניה בגדלה ברפובליקה הגרוזינית. אוכלוסיתה מונה כמאה-וחמישים אלף תושבים אלף תושבים, ומהם כחמשה-עשר אלף יהודים גרוזינים, היושבים רובם ככולם ברובע עתיק משלהם, על גדת הנהר החוצה את העיר. ברובע זה קיימים כיום שלושה בתי-כנסת – תופעה נדירה למדי גם בקהילות יהודי המזרח; ואחד מהם, והוא הגדול והיפה מכולם, שוכן ממש על הגבול שבין הרובע היהודי ושאר הרובעים.

ביקרתי בעיר זו ושמעתי מפי יהודיה את סיפור המעשה על מאבקם לקיומו של בית-הכנסת. עם החרפת המסע נגד היהודים בשנות סטלין האחרונות החליטו, כנראה, גם שלטונות העיר קוטאיסי לגלות יזמה. ל"חכם" ולגבאים של בית-הכנסת הגדול ניתנה הודעה, כי עליהם לסגור את בית-הכנסת עד תאריך מסוים ולמסור את המפתחות לשלטונות. בית-הכנסת יוחרם ויהיה למועדון של ה"קומסומול" המקומי.

היהודים הוּכּוּ בתדהמה. תחילה ניסו להעביר את רוע הגזירה בשתדלנות המקובלת: רצו אל ידידיהם – וידידים לא מעטים היו להם ויש להם בקרב הגרוזינים. הם שיגרו משלחות אל ראשי-העיר, ביקשו, התחננו; ניסו לקנות את המשך קיומו של בית-הכנסת בכסף; הודיעו, כי אספו כסף להקמת המועדון ויתרמוהו לעיריה. הכל ללא הועיל. השלטונות התעקשו וחזרו והודיעו, כי בתאריך המסוים חייב בנין בית-הכנסת להיות ריק. יש להוציא מתוכו את ספרי הקודש ולמסור את המפתחות. סערת הרוחות ברובע היהודי גדלה והלכה, הענין העסיק את כל היהודים ולא נתן להם מנוח.

כאשר הגיע יום הפינוי וליהודים נודע כי בשעה מסוימת תבואנה כמה מכוניות-משא ובה המוציאים לפועל וציוד המועדון, התרכז המון יהודי מכל קצות הרובע, הקיף את בנין בית-הכנסת ומילא את הרחוב. בהגיע שיירת המכוניות, השתטחו היהודים, זקנים וצעירים על הארץ, לרוחב הכביש, וצעקו לעבר הנהגים, כי רק על גופותיהם יוכלו לעבור אל בית-הכנסת, לאחר איומים וצעקות נוכחו אנשי השלטון לדעת, שרק בכח-הזרוע יזיזו את היהודים הרובצים על הכביש. הם חזרו כלעומת שבאו, ומסתבר כי לאחר התייעצויות הגיעו לכלל מסקנה, שהעניין אינו "כדאי" והם הרפו מן היהודים.

מגוחך לומר, כי השלטונות היו "חסרי אונים". השלטון הסובייטי יש לו עוד די כוח לסגור בית-כנסת בעיירה גרוזינית, ולו רצה להפעיל את כוחו יכול בנקל להכות, לעצור, לאסור, להגלות ואפילו להרוג את היהודים "המורדים". וכיוון שהדבר התרחש בימי סטלין, לא היה שום איש, לא בברית-המועצות ולא בעולם, פוצה פה ומצפצף.

עיקר-העיקרים שבסיפור נעוץ בעובדה, שדוקא משום שיהודים ידעו יפה יפה את כוחו הכל-יכול של השלטון, וידעו מה צפוי להם, הרי פירוש הדבר, שבמעשה שעשו הם השליכו את נפשם מנגד, במלוא מובן המלה, והגנו בגופם על בית-הכנסת שלהם. עד היום גאים במעשה זה יהודי קוּטַאִיסִי וגם יהודי שאר הקהילות בגרוזיה, היודעים היטב את סיפור המעשה, והם רואים בו, בצדק, מעשה-גבורה שיש להתפאר בו.

בכמה מערי אסיה התיכונה והקווקאז יש עתה קהילות יהודיות "מעורבות" או יותר נכון "כפולות". קיימות שם קהילות יהודי המקום, ה"מזרחיים", וקהילות של יהודים "אשכנזים", שמיעוטם הגיעו לשם בימי הצאר ובראשית השלטון הסוביֶטי ורובם הם המשקע שנותר ממאות אלפי הפליטים שנמלטו לשם במלחמת העולם השניה.

בכמה ערים, כגון טשקנט, באקו, טביליסי ואחרות, יש בתי-כנסת נפרדים לשתי העדות, ה"מזרחית" וה"אשכנזית". כדאי להשוות את שני המוסדות הללו. בית-הכנסת של היהודים ה"מזרחיים" הוא. כאמור, חי, אורגני וכמעט נורמלי, בעוד שבאותה עיר, לעתים באותו רחוב שוכן בית-כנסת של יהודים "אשכנזים", ובו אתה רואה את התמונה האָפיינית, שתוארה לעיל: בנין עלוב, יהודים זקנים ומבוהלים, אוירה של מתיחות, חשדות ופחד.

כעת נעמוד בנפרד ובפירוט על כל אחד משלושת השבטים ה"מזרחיים", כי גם ביניהם ניכרים הבדלים וגונים שונים בדפוסי החיים וההתנהגות. הרי ידוע כל כך מעט, ועוד פחות מזה נכתב, על שבטים אלה, שמן הראוי לתת להם מקום נרחב יותר בתיאור הכללי ממה ש"מגיע" להם לפי מספרם.

מספרם של היהודים הגרוזיניים מגיע כיום לששים עד שבעים אלף. רובם המכריע יושבים ברפובליקה הגרוזינית, אך יש אלפים מהם גם באזרבידז'אן (בעיקר בעיר הבירה באקו), בקאזכסטן (בעיקר בעיר-הבירה אלמָא-אטָא), ומעטים גם בארמניה ובשאר רפובליקות ברית-המועצות.

מבחינה חיצונית, הן במבנה גופם והן בלבושם, דומים היהודים הגרוזיניים לבני הלאוֹם הגרוזיני שבתוכו הם יושבים, עד שכמעט קשה להבדיל ביניהם: שחורי-שיער כעוֹרב, גבוהים יחסית, הגברים רובם ככולם משוּפמים בשפם "גרוזיני" אָפייני, הנשים ארוכות-שיער ואצילות מיוחדת במינה שפוכה עליהן. יתר-על-כן, היהודים הגרוזיניים הם היחידים בין שלושת השבטים של יהודי המזרח, שאין להם כל נִיב משלהם. השפה היחידה (פרט לעברית, שהיא שפת הקודש) המדוברת ביניהם, בבית ובחוץ, היא אותה גרוזינית המדוברת בפי שכניהם הלא-יהודים, שהיא, אגב, שפה אַרית עתיקה ומיוחסת, ואין בינה ובין הרוסית ולא-כלום. ליהודים הגרוזיניים שמות-משפחה, שאינם נבדלים כמעט משמותיהם של הלא-יהודים, ועל-כל-פנים הסיומות שלהם זהות. הסיומות המקובלות בגרוזיה הן "שווילי" ו"אדזֶה", וגם אצל רוב היהודים הגרוזיניים מסתיימים שמות המשפחה ב"שווילי" או ב"אדזֶה" כשלפעמים, אך לא תמיד, אפשר לזהות את היסוד היהודי שבשם-המשפחה לפי הרישא שלו, כמו למשל בשם הנפוץ "חכמשווילי", כשהמלה "חכם" מלמדת, כי היה בין אבות המשפחה מי שכּיהן במשרה דתית מכובדת או סתם תלמיד חכם.

היהודים הגרוזינים יושבים בקרב אחד העמים התרבותיים ביותר בברית-המועצות, עם, שיש לו היסטוריה בת למעלה מאלפַיִם שנה, והגאה על כל פרט מעברוֹ המפואר. הגרוזינים גאים במיוחד על העובדה שעמם היה אחד הראשונים בעולם אשר קיבל את הנצרות. הם גאים על שושלות המלכים שלהם, נסיכיהם, ספרותם העשירה ושירתם הגדולה. הם גם גאים על עמידתם האמיצה ועל המלחמות הכבדות והממושכות, שניהלו אבותיהם נגד הצארים. הם גאים גם על כך – וזאת יאמרו לך בחצי-פה – כי לא קיבלו את השלטון הסוביֶטי "בקלות", וכי היתה להם, בין סוף השלטון הצארי וראשית השלטון הסוביֶטי, תקופה קצרה של עצמאות מדינית. הגרוזיניים גאים אפילו על-פי דרכם המיוחדת, על סטלין, שנולד יוסיף ויסַרִיאנוֹביץ דז'וּגָשווילי, בן לסנדלר עני בעיירה הגרוזינית גוֹרִי. אין הגרוזינים אוהבים את סטלין, אשר לא חס בימי "הטיהורים הגדולים" על כמה מטובי בני עמו ורצח ללא רחם רבים מגדולי האינטליגנציה הגרוזינית; אך הם מעריצים את בן עמם המשופם על שהצליח למשוֹל, ועוד איך למשוֹל, בכל עמי רוסיה הגדולה והכניע אותם במגלבו ותחת מגף-הברזל שלו.

גם היהודים הגרוזִינִיים גאים במוצאם. הם משייכים עצמם אל בני עשרת השבטים, שהוגלו לפני כ- 2,700 שנה על-ידי שלמנאסר מלך אשור ממלכות ישראל אל קצוי האימפריה האשורית "לחלח ולחבור ולנהר גוֹזן ולערי מדי". ואף כי אין הוכחות ברורות לאימותה של מסוֹרת זו (כי אין גם מחקר רציני ומדעי על נושא זה), ברור הדבר, כי יהודים הגיעו עד דרום קווקאז בנדודי גולת אשור, בבל ופרס והתישבו שם. על ישוב יהודי בארמניה שומעים אנו מן התלמוד הירושלמי, המזכיר את "ר' יעקב מארמיניה", ויוסף בן מתתיהוֹ מספר, כי בראשית המאה הראשונה לספירה, בימי טיגראנס מלך ארמניה (שהיה מצאצאי הורדוס הגדול), כבר קיים היה בארמניה ישוב יהודי ניכר. מארמניה נדדו היהודים צפונה והתישבו בגרוזיה, והחל בימי הביניים כבר קיים, לפי עדויות מספר בכתב וכן לפי מצבות עתיקות, ישוב יהודי רצוף בגרוזיה.

בניגוד לשאר עמי קווקאז ואסיה-התיכונה פיתחו הגרוזינים תרבות עשירה ועצמאית, והיהודים מצאו מקומם בחיי החברה והכלכלה של המדינה הקטנה שנלחמה על ייחודה וחרותה בתוך הקווקאז המסוער. כלכלתה של גרוזיה מבוססת מזה דורות רבים על מטעים. אקלימה הממוזג וטיב קרקעותיה יפים במיוחד לגידול הגפן, וליינות הגרוזיניים יצאו מוניטין בכל העולם המזרח-תיכוני כולו וברוסיה כולה. ייצור היין ותעשייתוֹ דרשו מומחיות רבה, וענף כלכלי זה דרש גם רשת מסחרית מפותחת ליצוא.

היהודים תפסו מקום נכבד, כמעט מכריע, בתעשית היין ובמסחרו. הם ישבו תמיד בערי גרוזיה ובעיירותיה, בהן התרכז ענף היין. אך הם עסקו גם בסוגי מסחר אחרים, הן בקנה-מידה בין-לאומי והן במסחר הפנימי הזעיר. יהודים גרוזיניים היו מגיעים לרגל מסחר היין ושאר עסקים אל האימפריה התורכית, לפרס ולאימפריה הרוסית. החברה הגרוזינית-נוצרית קלטה את היהודים מראשית קיומה ללא משברים וראתה בהם מיעוט לאומי קטן, מועיל ונאמן עליה בכל.