במאה השניה לספירה, פג תוקפו של החוק העתיק של ה- (" gens ("totum gentilicium ius in desuetudinem abisse ונותרו רק זכרונות, "זכרונות ארכיאולוגיים", מן העקרונות שעליהם הושתתה משפחת בית-האב של רומא העתיקה: קרבת-משפחה הנקבעת על ידי הגבר במשפחה (agnatio), וכוחו הבלתי מוגבל של אבי-המשפחה (ה- familias pater).

לעומת הימים הקודמים שבהם הכירו רק בקרבה העוברת באמצעות צאצאים ממין זכר (agnatio), הכירו עתה רק בקרבת משפחה שבאה באמצעות משפחת האשה (cognatio), אף אם מחוץ לנשואים חוקיים.

דבר זה מסתבר בבירור מחוקי הירושה. לפי החוק הקדמוני של שנים-עשר הלוחות לא היתה האם רשאית לרשת בן שמת מחוץ למדינה. בזמנו של אדריאנוס, איפשר לה ה- senatus consultum Tertullianum להיות יורשת חוקית בתנאי שיהיה ברשותה ה- ius liberorum, דבר שתלוי היה בלידת שלושה ילדים (ארבעה, אם היתה שפחה-משוחררת). בימי מארקוס אורליוס נחקק ה- Senatus consultum Orphitianum, לפיו ילדים קיבלו את ירושת אימם מבלי שתהיה חשיבות לתוקפה החוקי של משפחת המוצא שלהם, ולפני קרובי משפחה אחרים.

דבר זה השלים את ההתפתחות שחתרה תחת השיטה העתיקה של הירושה האזרחית, ערער את תפיסת-היסוד בדבר המשפחה הרומאית, והביא במקומו את ההכרה בעקרון ה"דם" במובן המקובל כיום בחברות בנות-זמננו. מעתה מושתתת היתה המשפחה הרומאית על ה- sanguinis coniunctio; היות ולפי השגותיו הנעלות של קיקרו, ב- De Officiis, קשר טבעי זה היה המתאים ביותר לאחד בני-אדם באהבה ורצון-טוב: “et benevolentia devincit homines et caritate”.

במשך אותה תקופה, ניטל עוקצם של כלי הנשק העיקריים שהיו בידי ה- patria potestas: מרותו המוחלטת של האב על ילדיו, ומרותו המוחלטת של הבעל על האשה "שניתנה בידיו" (in manum) כאילו היתה אחת מבנותיו (loco filiae); והם נעלמו כליל במאה השניה לספה"נ. מאבי המשפחה ניטלה הזכות לחלוש על חייהם ומותם של ילדיו, זכות שהוענקה לו על-ידי שנים-עשר הלוחות ועל-ידי החוקים המלכותיים הקדושים. אך עד ימיה הראשונים של המאה השלישית, כאשר נטישת ילד נחשבה לרצח, רשאי היה אב להפקיר את התינוק הנולד על אחת מערמות הדומן, למות בקור וברעב או להיות מאכל לכלבים, אלא אם כן ניצל על ידי עובר ושב. עד כה מצאו העניים מפלט בצורה חוקית זו של רציחת תינוקות, ולא התחשבו במחאות שהשמיעו פה ושם מטיפים סטואיים, דוגמת מוסוניוס רופוס. ברישום שנתי של העזרה הציבורית שניתנה לילדים בתקופת טראיאנוס, נמסר על 179 ילדים-חוקיים (145 ילדים ו- 34 ילדות), ועל ילד אחד וילדה אחת בלתי-חוקיים (spurii); נוכל לתרץ אי-התאמה זו אם נניח שגורל הרוב הגדול של הילודים הבלתי-חוקיים היה כמתואר לעיל.

ברגע שהשאיר אבי המשפחה את התינוק בחיים, שוב לא יכול היה להפטר ממנו: לא על-ידי הריגתו, ולא על-ידי מכירתו לעבד
(mancipatio); ה- mancipatio הפך עתה להנחה משפטית חוקית ביחס לאימוץ או שחרור עבדים. עד המאה הראשונה לפסה"נ, עוד היתה הרשות בידי אב לרצוח את בנו, כפי שמוכיח מקרהו של אולוס פולויוס, שותפו של קאטילינה. אך מאוחר יותר, נחשב מעשה זה פשע חמור. עוד קודם שקבע קונסטאנטינוס, כי רצח בן על ידי אביו חמור ממש כרצח הורה על-ידי בנו, הטיל אדריאנוס על אב שרצח את בנו בשעת ציד עונש גלות לאי בודד, אף כי הבן היה אשם במעשה ניאוף עם אשתו השניה של אביו. טראיאנוס צווה על אב שכל אשמתו הסתכמה ביחס רע לבנו, לשחרר מיד את הבן, ועם מותו של הבן, לא הרשה הקיסר לאב להתחלק בירושה שהבן השאיר אחריו.

ברוח זו קיבלו זכויות הילד, עם תום הריפובליקה, משמעות והשפעה שונות בתכלית. בימי קדם, נחשב שחרור הילד עונש שאינו חמור, אומנם, כמוות או עבדות, אך חמור למדי; ניתוק הקשר בין הילד למשפחתו הותירו בודד, ואף גרם להפסד חלקו בירושה. עתה היה בשחרור הילד מן המשפחה משום יתרון. לפי החוק הפריטורי possessio bonorum, אשר נחקק בימיה הראשונים של הקיסרות, רשאי היה הנער לרכוש ולנהל רכוש משלו מבלי להפסיד את חלקו בירושת הוריו. כל עוד נחשב שחרור הילד עונש, שחררו האבות את בניהם באי-רצון. אבל מרגע שהדבר הפך לטובתו של הבן, שכן רק האב נשא בהפסד, החלו ההורים להשתמש בשחרור הילדים כדבר מובן מאליו. ושוב התאימו החוקים את עצמם לרגשות הצבור, אשר דנו לכף חובה את אכזריות העבר; ובימיהם של טראיאנוס ואדריאנוס, לא נותר ממרותם של ההורים אלא חיבה טבעית, אותה הביע אחד המחוקקים של המאה השלישית: “patria potestas in pietate debet non atrocitate consistere".

די היה בכך כדי לשנות בתכלית את אוירת הבית הרומאי, ולהחדיר אל יחסי אבות ובנים רוך שהיה רחוק מאוד מן הקרירות והמשמעות הקשה בה נהג קאטו הזקן במשפחתו. ספרות התקופה ההיא גדושה דוגמאות רבות של משפחות בהן התבטאה מרות האב בותרנות; ושל ילדים שנהגו חירות רבה במעמד הוריהם, כאילו היו אדוניהם. פליניוס הצעיר; שלא היו לו ילדים מנשואיו, תובע מידידיו להעניק לילדיהם את חופש ההתנהגות והנימוסים; שכן זאת הפכה להיות דרך ההתנהגות המקובלת בקרב "אנשים הגונים". "אב אחד", כתב פליניוס, "גער בבנו על שבזבז כסף... כשהלך הבן אמרתי: ,טוב, טוב, ואתה אף פעם לא עשית משהו עליו ראוי היית לגערת אביך?'"

פליניוס הצעיר הטיף לסובלנות, או אולי נעדיף עליה את הביטוי - ליברליות. אך, לרוע המזל, לא השכילו הרומאים למצוא את שביל הזהב. הם לא הסתפקו בהמעטת חומרתם של החוקים הישנים והקשים, והפכו נוחים יתר על המידה. כיון שויתרו על השליטה בילדיהם, הניחו לילדיהם לשלוט בהם, וקיבלו עליהם באהבה את כל היסורים שהביאו עליהם. כך גודל דור של הולכי-בטל ופזרנים, כפילומוסוס שמארסיאליס מונה את צרותיו. אחרי שאיש צעיר זה ירש את רכושו של אביו, נמצא לפתע בדוחק גדול - אותו לא ידע שעה שחי על הקיצבה החודשית הגדולה שקיבל בחיי אביו: "אביך, פילומוסוס, הקציב לך 2.000 ססטרצות לחודש, ונתן לך יום יום את חלקך... במותו השאיר לך אביך את כל רכושו. אביך העבירך מירושתו, פילומוסוס!"

תוצאותיה המרות של העצמאות המופרזת התבטאה למרבה הצער, לא רק בעניני כספים. במאה השניה נפגע גם אופיים הטוב של בני-רומא. תחת פניו החמורים של אבי המשפחה שנעלמו, נשקפו עתה פניו הרפים של בן-המשפחה, נער-החברה המפונק והמושחת שגדל על ברכי מותרות ואיבד כל תחושת משמעת. ומה שרע יותר: עולה לעינינו דמותו המרושעת של אב אשר מאהבת הבצע אינו מהסס להרוס את תקוות האומה; ומשחית בשיטתיות את בני הנוער שמחובתו לחנך. כזה היה מקרהו של הפרקליט הגדול רגולוס, אויבו ומתחרהו של פליניוס הצעיר. הוא נכנע לכל גחמה מצד בנו. הוא התקין למענו כלוב בו פטפטו תוכים, שרקו כיכלים וזמירים שוררו; הוא קנה לו כלבים בני כל הגזעים; מגאליה הזמין עבורו סוסי-רכיבה ונהיגה. עם מות אמו של הנער, אשר מכספה נקנו כל המתנות היקרות האלה, מיהר האב לשחרר את בנה כדי לאפשר לו להנות מיד מהנכסים של ירושת האם. ללא מידה ואבחנה, השתמש הנער בכספו לרעה. עם מותו בלא-עת, עברו כל הנכסים שהשאיר אחריו חזרה לאביו. דוגמה נוראה זה המעלה את חמתו של פליניוס, היא ללא ספק קיצונית. אך, העובדה שבכלל נתאפשרה מדברת בעד עצמה. דבר כזה לא היה קורה, אילולא קורא דרור לנשים כלילדיהן. ליכוד המשפחה שהיה ביסוד החוק הישן של ה- patria potestas נתערער.