סוחומי, 24.7.55

השעה היתה שבע בערב ואנו יצאנו לדרכנו לחפש את בית-הכנסת. ברחוב צדדי, רחוב שהוא מעין שדרה בלתי מטופחת, מצאנו בית רעוע, הרוס למחצה. בפתח הבית עמדה נערה כבת שבע עשרה, שחורת עיניים ושערות והתחיכה לעומתנו בחיוך רחב ולבבי. מששאלנוה לבית-הכנסת, הצביעה כלפי מעלה והזמינה אותנו להיכנס פנימה. בתוך חדר לא גדול, עמדו כשני מנינים של יהודים והתפללו בכוונה רבה וכפי שהבחנתי, בהברה הספרדית.

כיון שדנה ואני נשארנו לעמוד בפרוזדור, ניגשה אלינו הנערה ושאלה מנין אנו אמרתי לה: "מירושלים". מששמעה את המילה, נשארה עומדת כמאובנת, ולפתע לפתה את דנה בידה והחלה קוראת בקול: "מאושרת" ואחר בנימת תפילה: "לו יכולתי, ולו רק לרגע, להיות שם". הנערה תפסה את שתינו והחלה מושכת אותנו לעבר המרתף כשהיא חוזרת וקוראת: "באו, באו אמא צריכה לראות אתכם". נכנסנו לחדר חשוך שריח טחב נדף ממנו. הנערה האירה את החדר ואז ראינו על דרגש של עץ, אשה כבת חמישים, שוכבת וישנה. החדר, דל בריהוטו, הזכיר בצורתו חדר בשכונת הבוכרים מלפני שלושים שנה. הנערה החלה מעירה את האם כשהיא מצעקת בקול ובהתרגשות: "אמא, מירושלים, מישראל, מירושלים!". האם שנעורה משנתה לא הבינה פשר הדברים, אך הבת, תוך ריצה נרגשת על פני החדר הוסיפה להסביר לה בגרוזית מי אנו ומנין באנו. אותה שעה, רצה הנערה למגירה, הוציאה פיסת נייר וזנב עפרון ופנתה אלי: "הגידי, איך אומרים בעברית..." והחלה רושמת בקדחתנות שעורה העברי הראשון. עוד אנו יושבים ומכתיבים לנערה משפט אחר משפט כשהיא רושמת בקדחתנות וביד רועדת, נכנס לחדר ילד יפה תואר. שאלתיו לגילו, השיב רוסית: "בשנה הבאה בר מצוה". ידע יפה תפילות וסיים פסוקו ב- "שנה הבאה בירושלים", מיד אחריו נכנס נער כבן חמש עשרה, אף הוא סיפר על משנתו, גם תלמוד הוא לומד ולא רק תפילות. משאמרתי להם שדנה דוברת רק עברית, לא האמין לדברי. בינתיים נתמלא החדר יהודים מכל הגילים, שנכנסו וקיבלו מיד הסבר נרגש מפי הנערה על זהותנו. לא חפצו להאמין לדברי שדנה דוברת עברית, הגישו לה סדור בלה מיושן אשר דפיו מרופטים וביקשו לקרוא בו. דנה החלה קוראת בקול ובהתאמה פרשת ראשונה שנזדמנה לפניה. היתה זו פרשת פגישת יוסף עם אחיו. בבטחה קראה הדברים אשר כאלו סימלו פגישה זו. סביב עמדו יהודים שבאו לחזות בנס של נערה מירושלים הקוראת בשפתה בפני בני עמה, עמדו והקשיבו צעירים וזקנים, ילדים ונערים, ואחד ספקן, הרכיב משקפיו, רכן עצמו לספר ובדק באצבע, אם באמת, נכון הדבר ואם קוראת היא את הכתוב. אותו ספקן טרם בא על סיפוקו: "אני רואה שהיא קוראת, אך האם גם מבינה את הכתוב?" הסברתי לו שהיא מבינה את הכתוב כי שפתה היא זו ותרגמתי במקומה את הדברים לרוסית. דנה המשיכה לקרוא פסוק אחר פסוק ולפתע, באמצע הקריאה, לפתה רבקה, הנערה, את דנה בעוז אל ליבה וקראה: "דנה, הישארי איתנו". ואחר הוסיפה בגעגועים: "ומתי תבואי שנית?".

יצאנו מאותו מרתף מוקפים יהודים אשר קראו אחרינו: "שלום, בשנה הבאה בירושלים". הלכנו בשדרה דמומים, ללא מילים לאחר ההתרגשות הגדולה. לפתע שמענו קול מאחורינו, היתה זו הנערה אשר רצה כאדם שדיבוק נכנס בו, לפתה את דנה ואותי בידיה והמשיכה ללכת עמנו לאורך השדרה. בדרך סיפרה על עצמה, על חייה: היא תופרת לפי מקצועה, עובדת בבית ופרנסתה בדוחק, בשבת, כמובן, אין היא עובדת. שומרי מסורת הם ואף תפילות שגורות בפיה. החלה שואלת בלהט, בהתרגשות על ירושלים על הארץ ושוב חזרה על הפיסקה; "מי יתנני רק רגע אחד להיות שם".

לא חפצה להיפרד מאתנו, עיניה זהרו ושפתיה מלמלו את מילת הקסם "ירושלים".

נפרדנו ממנה לשלום, פחדנו פן יאונה לה דבר. בצעדים איטיים חזרה הנערה לביתה הרעוע, למרתף החשוך ולחיים האפורים.

סוחומי העיר הנכרית, הפכה והיתה לפתע קרובה ויקרה. הן שם השארנו אותה, את רבקה, הנערה העברית, אחות לנו.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
דפים מיומן : שלש פעמים תה
דפים מיומן : גם אנו יהודים
דפים מיומן : פגישה בסוחומי (פריט זה)
דפים מיומן : שיחה עם נהג מונית
דפים מיומן : ראש השנה במוסקבה
דפים מיומן : הבו לנו ספרים!
דפים מיומן : טלית מארץ ישראל
דפים מיומן : תנו לנו לבוא אליכם!