אודסה. 31.12.55

זו יממה שאנו נמצאים באודסה. זו יממה שתחושה עזה של "של נעליך מעל רגליך" אופפת את כל-כולי. אודיסה, מקום שם נשזרו ונרקמו חלומות חיבת ציון, וחכמי אודיסה מהלכים ברחובותיה, הוגים רעיונותיהם, טווים חוטי מחשבותיהם ומעלים על הכתב הגיגיהם. ביאליק, אחד העם, לילנבלוים, מנדלי, פרוג, ועוד רבים אחרים ואחרון אחרון הדוד חיים רב צעיר – עיר אשר עמה כרוכים וקשורים סיפורי ילדות משלי, סיפורי בית אבא...

[...]

יצאנו לבית הכנסת. בית הכנסת נמצא ב"פרייסיפ" זה המקום אשר יאמר עליו "הים ראה וינוס"... ושוב עוני ודלות וביום גשום וחורפי זה, נראה הכול אפור שבעתיים. בית הכנסת – בנין רעוע, ספסלי עץ בעזרת הנשים, וכמה נשים עלובות יושבות עליהם. כל המתפללים לבושים מעילים ועטופים בטליתות מעל למעיליהם מחמת הקר באולם. במזרח, קבוצת קצינים של הצי שלנו, לבושים במדיהם מביטים בסקרנות אל הנעשה סביב. הרב-ישיש בן 75 עומד עטוף בטליתו וסביבו כ- 100 מתפללים. כמה טיפוסים "אודיסאים" של זלמנאים גברתנים, ביחוד אחד אשר דומה עוד מעט יניף את גרזן הקצב בידו וכל גופו רועף שמנים ובריאות.

שתי בחורות ישראליות ישבו על ידי "ושיברו" שיניהן בנסותן לשוחח עם הזקנות. משפנתה אליה אחת הזקנות, והצעירה לא הבינה את האידיש חסרת השיניים של הסבתא פנתה הזקנה אליי בקריאת ייאוש: "אבל אינני יודעת לדבר לשון הקודש, אונד וואס טוט מען?" באתי לעזרתה ושמעתי סיפור על בן בתל-אביב ועל ילדיה כאן ועל מלחמתה הפנימית וההתרוצצות הנפשית: כיצד תצא לדרך ותשאיר ילדיה בכאן? ושמא יש תקוה ובנה בן ה- 30 גכ' יוכל לעלות... מכל צד ועבר קולחות אותן השאלות ששמענו בלנינגרד, קיוב, מינסק, כל מקום שם יהודים מתכנסים יחדיו, אותן השאלות של הגזע אשר נכרת וכמה באכזריות כה גדולה וכולו חדור רצון ושאיפה להתאחד עם בני עמו.

בזה אחר זה עולים הקצינים הצעירים לתורה, קוממיות יצעדו כאלו כל חייהם לא עסקו אלא בעניין זה של תפילה וברכות, עולים לתורה, כאילו היו עולים אל גשר הפיקוד. "הרי הוא עולה בפעם הראשונה בחייו". לוחשת לי אחת הבחורות כשהיא רואה את בעלה עולה לתורה ופחד גדול בליבה שמא לא יעמוד במבחן. יוסף קורא מפטיר בניגון ובקול רם ומשתררת דממה באולם: "ער קען עברה" לוחשות אלי הנשים סביב.

לפתע באה אלי בבהלה אשה כבת חמישים. "אני הרבנית" מציגה היא את עצמה "הגיע אלי שליח מיוחד מבית הכנסת להזעיק אותי לתפילה. אמר: אורחים חשובים באו. ובאתי מיד. סלחי לי על שהגעתי בלי סדור ובלי הכנות יתר". בהמשך התפילה נודע לי כמה פרטים מזעזעים על הרבנית וגורלה. היא נישאה לרב הישיש לפני שבע שנים. שכלה במלחמה בעלה ושני בנים האחד בן שמונה עשרה והשני בן עשרים. לפני שנתיים ישב הרב הישיש במאסר: "דרשו ממנו שלא יעלה את שם ירושלים על שפתותיו" כך הסבירה בפשטות וכן הוסיפה: "לאחר ששוחרר מהמאסר, אני אחוזים פחד. על כן אינני מעיזה להזמינך אליי, לקדוש".

ילד כבן שמונה עולה אלי לעזרת הנשים. דודו, אחד הזלמנאים, עולה בכבדות בעקבותיו: "זה בן אחי. אני הוא המלמד אותו אידישקייט. כשהוא בא אליי אני מראה לו את האותיות העבריות. היום בפעם הראשונה בחייו לקחתיו לבית הכנסת, והנה מזל שכזה! אורחים נכבדים כאלו!"

תמה התפילה ואנו יוצאים את בית הכנסת מלווים יהודים וברכות מכל צד. המורה הזקן של משה שרת הולך על ידינו ודובר עברית בקול ובלא כל פחד, לידו צועד מר פ. אשר בת לו בארץ ומבקש למסור שלום לבתו. יהודי שלישי ניגש אליי, מתלמיד של רב צעיר, שואל וחפץ לשמוע על הנעשה בארץ, יהודים דוברי עברית מקיפים אותנו, צועדים על ידנו, מניעים לשונם המוחלדת קצת מרוב שנים. הלל ה. מכיר את כולם, מברך בשלום עוברים ושבים ומשוחח בקול ובערנות. המורה הזקן מפציר ומבקש: "הבו ספרים, הבו עיתונים, משהו לקריאה, הן זהו הקשר האמיץ ביותר".

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
דפים מיומן : שלש פעמים תה
דפים מיומן : גם אנו יהודים
דפים מיומן : פגישה בסוחומי
דפים מיומן : שיחה עם נהג מונית
דפים מיומן : ראש השנה במוסקבה
דפים מיומן : הבו לנו ספרים! (פריט זה)
דפים מיומן : טלית מארץ ישראל
דפים מיומן : תנו לנו לבוא אליכם!