עד כאן פרשת טיפוחו של הגבר הרומאי. אך אין זה אלא חלק מן הנושא. כדי לעקוב אחרי התעוררותה של האשה הרומאית בבוקר, עלינו לעבור קודם כל אל חדריה.

נזכיר את הפרק המשעשע בספר Mariage du Physiologie, בו שוקלים בעיון את היתרונות והחסרונות של השיטות השונות ביניהן חייב הזוג הנשוי לבחור כדי ליצור הרמוניה בחיי נישואין: מיטה אחת בחדר אחד, שתי מיטות באותו חדר, או שתי מיטות בשני חדרים נפרדים. בלזק היה סובלן כלפי הראשונה, העדיף את האחרונה, ודחה לחלוטין את הפשרה שבמיטה-הכפולה. מתברר, כי בלי ידיעתו, כיוון הסופר הצרפתי הגדול בדיוק למנהג שהיה נפוץ ברומא הקיסרית.

רק בקומה הראשונה של בית אחד, אשר נתגלה בחפירות הרקולנאום, מצאנו cubicula. חדר קטן, עם שתי מיטות. אין בטחון שחדר קטן זה שימש זוג נשוי, ואפשרי יותר, כי זה היה חדר באכסניה. אין כל רמז בכתבים הספרותיים על מציאת מספר מיטות בחדר אחד, לבד מהדירה המושכרת בבנין-הדירות. בכתבים אלה נזכרת תמיד ה- genialis lectus, המיטה המשותפת, או שני חדרים נפרדים לזוג הנשוי. הזוג בחר באחת משתי האפשרויות בהתאם לשטח שהיה ברשותם, או, בסיכומו של דבר, בהתאם למעמדם החברתי. העניים ובני המעמד-הבינוני, שלא היה להם מקום מיותר בבית, לא יכלו אלא לחלק את מצעם זה עם זה. מארטיאליס, באחד המכתמים שלו, מעמיד פנים כנעתר להצעת נישואים של אלמנה עשירה אחת, אבל בתנאי אחד – שלא יישנו במיטה אחת לעולם: “Communis tecum nec mihi lectus erit”. לעומת זאת, בעדינות מרחיב מארטיאליס את הדיבור על אהבתם המשותפת של קאלנוס וסולפיקיה במשך חמש עשרה שנות נישואיהם, ומתעכב, בצניעות גדולה, על תענוגות-האהבה שמצאו במיטת כלולותיהם, לאור המנורה ש"בושם ניקרוס הוזלף עליה בשפע".

בני-האצולה הנהיגו אורח חיים כזה שבו יוכל כל אחד מבני הזוג ליהנות בביתו מעצמאות. לכן, אנו מוצאים תמיד את פליניוס הצעיר לבדו בחדרו, כשהוא מתעורר משנתו "בשעה הראשונה בערך, ורק לעתים רחוקות, מוקדם יותר או מאוחר יותר" ; ובתוך השקט והבדידות, והחשכה שמאחורי התריסים המוגפים, הוא חש את עצמו במיטתו "חופשי לנפשי, מרוחק מכל הפרעה חיצונית הדורשת תשומת-לב, ועזוב למחשבותי שלי". זה היה הזמן האהוב עליו ביותר לכתיבה. עלינו לזכור, כי קלפורניה האהובה קמה ממיטתה בחדר אחר - אליו היה הולך כשהיתה בביתו, ואליו היו רגליו מוליכות אותו מאליהן כשנעדרה ממנו.

בין בני-החברה הגבוהה מקובל היה באותם ימים שבעל ואשתו יישנו בנפרד, והעשירים-מקרוב לא אחרו לחקות מנהג זה. פטרוניוס מציין בספרו את הזרות הזו. טרימאלכיו המתרברב בפני אורחיו מתפאר בגודל הבית שבנה לעצמו. חדר-מיטות יש לו, בו ישן הוא; את חדר אשתו הוא מכנה כ"קן-הצפעונית הזו". אך טרימלכיו מרמה את עצמו או אותנו. דרך-הטבע והרגליו חזקים ממנו והם מתגלים במהרה. למעשה אחד החדרים, אשר האדריכל נתבקש לבנות, נשאר ללא שימוש. וכל כמה שלא יעמיד פנים, מעולם לא ישן טרימאלכיו לבדו בבדידות יהירה אלא בחדר אחד עם פורטונאטה. הוא מסגיר את עצמו בפסקה אחת שבה תוך כדי גילויי סודות של נבול-פה, הוא תולה בגסות את נידודי-השינה שלו בקולות המשונים ש"מחציתו הטובה" והשמנה מפליטה בשנתה: "מדוע תצחקי פורטונאטה? בגללך איני יכול לעצום עין כל הלילה".

מכל מקום אין לזה חשיבות רבה. פרכוס-הבוקר של האשה דומה היה לזה של בעלה, בין אם ישנה בחדרה בין אם במיטת-בעלה. כמו הגבר הרומאי לובשת היתה האשה במיטתה את הבגדים התחתוניים: האזור, החזיה (mamillare, strophium) או המחוך (capitium), הטוניקה או הטוניקות, ולפעמים, מעל כל אלה גם אדרת. על כן, גם היא בקומה בבוקר לא הוצרכה לעשות דבר מלבד לנעול את הסנדלים על החותלות (toral), ולעטוף את עצמה ב- amictus בו בחרה; גם רחיצתה היתה פשוטה ומהירה כשלו. בצפיה לשעת האמבט היה ה- cura corporis העיקרי שלה, כשלו, מורכב מהכנות אותן אנו רואים כצדדיות. בנוגע לאיפור דמתה האשה הרומאית בת-האימפריה לגבירה-המזרחית של היום; בדברים הבלתי-חשובים היא ראתה את הנחוצים ביותר.

המשפטנים הם-הם אשר בפרטם את החפצים שהורישה האשה שנפטרה; מלמדים אותנו מה היו חפציה השונים. לפי החוק חולקו חפציה האישיים של האשה לשלושה סוגים: תכשירי-איפור (muliebris mundus), קישוטים (ornamenta). ובגדים (vestis). בסעיף הבגדים מנו עורכי-הדין את מלבושיה השונים של האשה. לתכשירי-האיפור נשתייכו כל החפצים שהשתמשה בהם לנקיונה (mundus muliebris est quo mulier mundior fit): כיור הרחצה (matellae), מראות (specula) הנחושת, הכסף, ולפעמים מראות-הזכוכית, אשר צופו מאחור לא בכספית אלא בעופרת, וגם האמבט שלה (lavatio) - אם שיחק מזלה ויכלה לוותר על "הכנסת-האורחים" של המרחץ העירוני. ב"קישוטים" נכללו כל המכשירים והמוצרים שתרמו ליופיה: מסרקותיה, סיכותיה, פריפותיה (fibulae), המשחות בהן מרחה את עורה והתכשיטים שעדתה. בשעת האמבט נזקקה האישה הרומאית ל-.mundus ול- ornamenta אך עם קומה בבוקר, די היה לה ב"קישוט" עצמה בלי רחיצה: “ex somno statim ornata non commundata".

היא החלה בתסרוקתה. בתקופה המדוברת זה לא היה דבר מן הקלים. הנשים נטשו מזמן את התסרוקת הפשוטה מימי הריפובליקה - שחזרה לזמן מה בימיו של קלאודיוס - בה נפסקו השערות בשביל ישר מלפנים ונאספו לאגודה אחת מאחור. הן גם לא הסתפקו בצמות שהורמו על כרית מעל למצח, כפי שאפשר לראות בפסליהן של ליוייה ואוקטאביה. עם מסלינה חדרו לאופנה שיטות מסובכות של תסרוקות גבוהות, המוכרות לנו מתיאוריהן של נשים בתקופת פלאויאנוס. בשנים מאוחרות יותר, למרות שנשות החצר שהנהיגו אופנה זו, מרקיאנה אחותו של טראיאנוס ומטידיה בת אחותו, ויתרו עליה, המשיכו הנשים הרומיות לסדר את שערן בעטרות גבוהות כמגדלים. "הביטו וראו", אומר סטאטיוס ב- Silvae שלו "ראו-נא את יופיו האלוהי של מצח זה, ואת הפיגומים של התסרוקת שלה". יובנאליס מתלוצץ גם הוא על ההבדל שבין גובהה של גבירה נאה אחת, ובין יומרנותה של התסרוקת הגבוהה שלה, אשר נדמה שאין לה גבול: "כה רבות השורות והקומות המגובבות זו על גבי זו על ראשה! מלפנים דומה היא לאנדרומאכה; מאחור אינה גבוהת קומה כל-כך; כאילו לא אותה אשה היא".

הנשים הרומיות היו תלויות ב- ornatrix שלהן, כשם שבעליהן היו משועבדים לגלבים. חריצות ידיהם של המסרקות היתה הכרחית להקמת פיגומים מסובכים כאלה; הכתובות שעל מצבות המסרקות מספרות לנו על תאריך מותן ועל המשפחות שאצלן הן עבדו.

האשה הקדישה ל"ישיבה" עם מסרקתה לא פחות זמן משהקדיש בעלה לגלב; וסבלה ממש כמוהו, בפרט כאשר כמו יוליה, כפי שמאקרוביוס מספר לנו, ציותה לתלוש בלי רחמים כל שערה לבנה. עבודת המסרקת לא היתה קלה כל עיקר. לעתימ קרובות הפכה המענה למעונה, אם דרך משל החליטה פתאום הגברת אחרי ישיבת ארוכה ומיגעת, כי אין התוצאה יפה בעיניה. המכתמים והסאטירות מלאים בזעקות זעם של מטרונות ובאנחותיהן של המסרקות.

"אם יש לגבירה ראיון, והיא רוצה להיראות יפה מן הרגיל (כותב יובנאליס)... שערותיה של פסקה האומללה, המסרקת שלה, יימרטו ובגדיה ייקרעו מעל כתפיה וחזה. "מדוע מזדקר תלתל זה?" שואלת הגבירה, ומיד תרד רצועת עור-פר על המסרקת כעונש על התלתל הסורר."

מספר מארטיאליס: "תלתל אחד בלבד, אשר לא חוזק כראוי בסיכה, זז ממקומו. על פשע זה הענישה לאלגה את פלקוסה בראי בו ראתה את התלתל הזה, וזו מוכה נפלה בגלל תלתלי פרא אלו!" המאושרת במסרקות היתה זו שגבירתה היתה קירחת! בלי להסתכן יכלה להתאים את התלתלים המלאכותיים (crines, galerus corymbium), או בשעת הצורך את הפאה הנכרית כולה. פעמים היה השיער המלאכותי צבוע צהוב בצבע של מינז, אשר נעשה על ידי ערבוב שומן עזים ואפר של עץ-אשור; לעתים, היה צבעו שחור, כמו השיער השחור שהובא מהודו בכמויות כל-כך גדולות עד שהממשלה הקיסרית הכניסה את ה- capilli Indici בין המצרכים החייבים מכס.

אך תפקידה של המסרקת לא נגמר כאן. היה עליה גם להרחיק את השערות המיותרות של גבירתה ובעיקר ל"צבעה": לבן - על הגבות והזרועות, בתערובת של גיר ועופרת לבנה; אדום - על הלחיים והשפתיים באוכר, ב- fucus או בשמרים של יין; שחור על הגבות ואיזור העיניים, בפיח (fuligo) או באבקת-פוך. כלי-קישוט האשה היו אוסף של כלי-חרס, צלוחיות, כדים יווניים, פכים .מבהט, gutti ואגרטלים, אשר מהם הוציאה לפי הצורך משחות, אפור ומשחות בושם; גברת הבית שמרה על פי רוב את כל הדברים האלה סגורים בארון בחדר-השינה (thalamus). בבוקר הוציאה אותם ושמה על השולחן ליד אבקת-קרן בה, כמנהג מסלינה, הלבינה את שיניה. לפני שקראה למסרקת להתחיל במלאכתה, דאגה הגבירה שהדלת תהיה סגורה, כי לפי אובידיוס האמנות לא מיפה את פני האשה, אלא אם כן מוסתרות הן. כשהלכה למרחץ נטלה עמה את כל תכשיריה כשהם ערוכים וקבועים בתיבה העשויה למטרה זו, אשר היתה עשויה לפעמים כסף ונקראה capsa או alabastrotheca; צנצנות אלו הכילו את פני-היום שלה שעשתה עם קומה בבוקר, וחזרה ועשתה אחרי המרחץ, ולא הורידה אותם מעליה עד בוא הלילה, כמה רגעים לפני לכתה לישון: "את שוכבת לישון ארוזה במאות תבות, ופניך אינם ישנים עמך!"

אחרי שהתאפרה בחרה הגברת בעזרת המסרקת את עדייה המשובצים אבני-חן, וענדה אותם אחד אחד: נזר לשערה ועגילים באוזניה; ענק (monile) או קישוטים (catellae) לצוארה; תליון על חזה; צמידים (armillae) על פרקי-ידיה; טבעות על אצבעותיה ואצעדות לקרסוליה (periscelides) - כאלה שהנשים הערביות עונדות. אחר-כך החדרניות (a veste ) היו עוזרות לה להתלבש. מעל לראש היא הולבשה בטוניקה עליונה וארוכה (ה- stola), סימן לרום מעלתה, אשר סביב שוליה היתה מקלעת (iustita) רקומה בחוט של זהב. הן קשרו את חגורתה (zona), ולבסוף עטפוה בצעיף ארוך שכיסה את כתפיה והגיע עד לרגליה (ה- supparum), או ב- palla - שהיתה בת זוגו של ה- pallium של הגבר - אדרת גדולה ומרובעת שקפליה רבים וצבעיה ססגוניים.

בגדי הנשים ברומא לא היו שונים בגזרתם מבגדי הגברים; הם נבדלו מהם על-ידי העושר, הטיב והצבעים הססגוניים של הבד ממנו נעשו. האשה בכרה על בדי-פשתן וצמר את בדי-הכותנה, אשר הובאו מהודו אחרי כריתת השלום עם הפארתים – שהובטח על-ידי אוגוסטוס, ובוסס על-ידי נצחונותיו של טראיאנוס - אשר הבטיח את סחורות-היבוא; מעל לכל אהבה האשה הרומאית את בדי-המשי, אשר הסרים המיסתוריים הביאו מדי שנה אל הקיסרות מן הארץ שכיום אנו קוראים לה סין. מזמן שלטונו של נירון באו שיירות-משי בדרכי-יבשה שעברו לרוחב אסיה, אחר-כך מאיסדון סקיטיקה (קשגאר) לים השחור, או דרך פרס ובמורד הפרת והחידקל אל המפרץ הפרסי, או בסירות לאורך נהר האינדוס ומשם בספינות לנמלי מצרים שבים-סוף. בדי-המשי היו לא רק רכים, קלים וצבעוניים יותר, אלא גם יותר קל היה לצורם בצורה אומנותית. ה- affectores ומרכיביו חיזקו את הצבעים המקוריים; ה- infectores שנו אותם; צובעי הבדים, ה- purpurarii, violarii, crocotarii, flammarii, ידעו הרבה צבעים שהקבילו במספרם לחי, לצומח, ולמקורות המינרלים שהיו לרשותם: גיר, בורית, ומלח-הטארטאר – ללבן; זעפרן ורכפה - לצהוב; בלוט – לשחור; איסטיס - לכחול; פואת-הצבעים, ארקיל וארגמן – לגוונים בהירים וכהים של אדום. הנשים שמעו לעצתו של אובידיוס והתאימו באמנות רבה את צבעי פניהן לצבע שמלותיהן וצעיפיהן הססגוניים, אשר הבריקו עוד יותר ברקמותיהן הנוצצות, כמו אלו שקשטו את אדרתה השחורה והנפלאה של איזיס בהופיעה לפני אפוליוס!

המטרונית הרומאית השלימה את תלבושתה בפריטים שהדגישו את ציוריות הופעתה, ואשר זרים היו ללבושו של הגבר. הגבר לא כיסה את ראשו בדרך-כלל; ואם היו קרני השמש חזקות, או הגשם שוטף, היה מושך על ראשו את קצה הטוגה, או את קצה ה- pallium שלו, או חבש את הברדס (cucullus) של גלימתו (paenula). אם האשה הרומאית לא עטרה נזר או mitra, העבירה סרט פשוט (vitta) בצבע הארגמן בשערותיה, אשר לא נאספו יותר ברשת, או tutulus, אשר דומה היה לסרטי ה- flaminicae (כוהנות-המקדשים), שהתרחב במרכזו על מנת להיראות על המצח בצורת חרוט. תכופות לבשה צעיף (focale) שהיה נקשר על צוארה. ב- mappa שהיתה תלויה על זרועה, מחתה זיעה ואבק מעל פניה (orarium ,sudarium). אל לנו לשער שמחיטת-האף היתה נהוגה אז - המילה הלטינית היחידה שאפשר לתרגמה למטפחת (muccinium) אינה מופיעה עד סוף המאה השלישית. בידה האחת נפנפה לעתים במניפה מנוצות-טווס (flabellum), בה גם גרשה זבובים (muscarium). בידה השניה נשאה בימים נאים שמשיה (umbraculum umbella,). אם לא הפקידה אותה בידי המשרתת שלצדה (pedisequa) או בן-הלויה שלה. השמשיה היתה ירוקה על הרוב, אך אי אפשר היה לסגור אותה כשם שעושים זאת היום, ועל-כן השאירה אותה המטרונית בבית בימי רוח.

מצוידת בכל אלה היתה "היפה" מוכנה לעמוד בפני מבטי הביקורת של נשים אחרות, ולהזמין את מבטי הערצתם של העוברים ושבים. קרוב לודאי, כי התלבושת המסובכת יחד עם ההתגנדרנות, אשר אגב לא היתה מיוחדת לאותו זמן, האריכו את הזמן הדרוש לפרכוס-הבוקר של האשה יותר מזה שהיה דרוש לבעל. אך לא היה לזה כל ערך; הנשים ברומא לא היו עסוקות כבעליהן, ולא נטלו כל חלק בחייה הצבוריים של רומא, לבד משעות-הפנאי שלה.

לפריט הקודם