את טיפוחו האמיתי קיבל הגנדרן הרומאי אצל הספר (tonsor) שהיה מעצב את צורת זקנו ומסדר את שערותיו. זה היה עיקר ה- “cura corporis” של יוליוס קיסר, אשר על פינוקו ואנינות טעמו מספר לנו סואטוניוס. במאה השניה, היה הרומאי העשיר, אשר היה באפשרותו להחזיק בביתו tonsores, מפקיר את עצמו בידי הספרים בבוקר, ואם היה צורך בכך, גם במשך היום.

הרומאים, שלא יכלו להחזיק ספר פרטי, הלכו בשעת הצורך אל אחת המספרות הרבות ב- tabernae של העיר, או נמנו על פשוטי העם, אל ספרים שעשו את מלאכתם תחת כיפת השמים. הולכי בטל היו לעתים קרובות הולכים לשם להתבטל. אבל אם נקח בחשבון את הזמן שהם בזבזו ואת הדאגות שהטרידו אותם, אולי לא נכון יהיה לכנותם "הולכי-בטל"; אנשים שכל זמנם נחלק בין המסרק והראי: “hos tu otiosos vocas inter pectinem speculumque occpatos?”, כה רב היה הקהל, אשר התאסף שם מעלות השחר עד השעה השמינית, עד שהמספרה (tonstrina) הפכה מקום-מפגש, מועדון, מרכז רכילות, מעין בלתי נדלה של ידיעות, מקום לראיונות וכדומה. הקהל שהיה מורכב ומגוון מאוד הפך את המספרות לציוריות מאוד, ומתקופתו של אוגוסטוס הן שימשו מקור השראה לציירים, אשר ציוריהם בנושא זה אהובים היו על בני אלכסנדריה. שכרו של הספר היה גבוה מאוד; תכופות, אנו מוצאים רמזים ב- Satires של יובנאליס וב- Epigrams של מארטיאליס על הספר-לשעבר שהתעשר והיה לפרש, או לבעל-אדמות עשיר.

המספרה היתה מוקפת ספסלים לשימושם של הלקוחות הממתינים. מראות נקבעו על הקירות, כדי לאפשר ללקוחות לבחון היטב את קלסתריהם לפני צאתם. במרכז החדר על שרפרף, יושב היה הלקוח כשעל גופו פרושה מפית קטנה (sudarium) או גדולה (mappa), לפעמים עטיפה (involucrum) עשוייה אריג כותנה דק (lineteum) או מוסלין (sindon), והספר, כשעוזריו לידו (crcitores), גוזז את שערו, או עושה את תסרוקתו על-פי האופנה האחרונה. אופנת התסרוקת נקבעת היתה לפי תסרוקתו של הקיסר. לבד מנירון, אשר אהב לסדר באומנות את שערו הארוך, רוב הקיסרים, לפחות עד זמנו של טראיאנוס, נהגו, כפי שמעידים מטבעותיהם ופסליהם, כמנהגו של אוגוסטוס שהקציב רק רגעים אחדים לספריו; הם נקטו באותה גישה אסטטית, אשר הוסברה על-ידי קווינטיליאנוס ומארטיאליס כאחד, של התנגדות לשיער ארוך ורעמת תלתלים. לפיכך, בתחילת המאה השניה הסתפקו רובם של הרומאים בתספורת פשוטה. למסרק נודעה חשיבות מרובה, שכן התספורת נעשתה במספרי ברזל (forfex) עם להבים אך בלי ציר ובלי טבעות בשביל אצבעותיו של הספר. מלאכת מספריים אלה לא היתה מתוקנת ביותר, וקשה היה לספר שלא להשאיר בראש לקוחותיו מה שאנו מכנים היום "מדרגות"; לפי ה- Epistles של הוראטיוס, "מדרגות" אלה עוררו את לעג הקהל:
“Si curatus inaequali tonsore capillos Occurri, rides…”

הגנדרנים החלו לבכר תלתלים על שיער חלק. אדריאנוס, בנו לוקיוס קיסר, ונכדו לוקיוס ורוס - כולם מפוסלים עם שיער מתולתל. סלסול זה נעשה או על-ידי טכסיסים מתאימים של המסרק (capillo pectinem ad flexo), או בעזרת calamistrum, מכשיר סלסול שעוזרי הספר חממו בתוך מעטה מתכת מתחת לגחלים, אשר סביבו, בידיים אמונות, כרך הספר את קווצות השיער. בתחילת המאה השניה, נפוץ מנהג זה לא רק בין הצעירים אלא גם בין מבוגרים, אשר השיער הדליל שלהם הקשה על עשית תלתלים והפך אותם למגוחכים מאוד בהם:

"משני העברים, מארינוס (כותב מארטיאליס), אתה אוסף את קווצותיך הדלילות, ואת מרחבה הנוצץ של קרחתך אתה מכסה בשערות משני צידי ראשך. אך הנה נושבת בהן הרוח, ולפקודתה הן שבות למקומן, וגולגלתך העירומה מוכתרת משני עבריה בתלתלים… אולי תודה בפשטות שהנך זקן, כדי שתוכל, אחרי ככלות הכל, להיראות כזה ? שכן אין לך דבר מכוער מראש קרח עטור תלתלים…"

זה היה חלק מתפקידו של הספר למלא אחרי דרישת לקוחותיו הרוצים להיראות צעירים על-ידי צביעת תלתליהם, אשר עליהם יגע הרבה, בצבע, הזיית מי-בושם על ראשם, מריחת לחייהם במשחה, והדבקת עיגולי בד קטנים על פניהם - כדי להעלים מומים, או להסוות עור מכוער, או להוסיף ברק לעור דהוי. עיגולי בד אלה נקראו lunata splentia, או כפי שנקראם אנו "טלאים". שכלולים "בולטים" אלה עוררו תמיד בוז לנושאם. קיקרו לועג לציציות הלחות של גנדרנים מסוימים מבין אויביו, ומארטיאליס מקדיש מכתמים לאלה אשר חיקו אותם: "תמיד משוח בכסיה וקנמון, ומבושם בבושם מקינו של עוף-הפניקס הנכבד; ריחך כריח צנצנותיו המלאות של ניקרוס הבשם, ועל-כן צוחק אתה לנו, קוראקינוס, שאין כל ריח נודף מאיתנו. מעדיף אני שלא להדיף ריח כלל מהדיף ריח בושם". או - "תמיד נודף ממך ריח זר. זה שתמיד אתה מבושם כהלכה חשוד עלי.. או – "רופוס שריח שערותיו המשומנות ממלא את כל תיאטרונו של מארקלוס... וטלאים רבים זורחים לו במצחו."

בתקופה המדוברת, תפקידו העיקרי של הספר היה לגלח או לקצץ את זקני לקוחותיו. היה זה ודאי מנהג שנתגבש בתקופה מאוחרת. כדוגמת היוונים, גידלו הרומאים זקנים כדבר מובן מאליו. היוונים עשו את זקנם על-פי דוגמת אלכסנדר ולפי פקודתו. מאה וחמישים שנה עברו לפני שהחלו הרומאים לחקותם. בתחילת המאה השניה לפסה"נ, גם טיטוס קווינקאטיוס פלאמינינוס במטבעותיו כפרוקונסול, וגם קאטו הזקן ברמזו על העשותו צנזור ובדברו על עצמו - שניהם מוצגים כבעלי זקנים. דור אחד לאחר מכן, פחת מספר הזקנים. סקיפיו אמיליאנוס אהב להתגלח יום יום, ולא הפסיק גם כשהיתה לו סיבה לכך. האופנה שהוא עיצב פשטה ארבעים שנה לאחר מכן תחת המשטר הדיקטטורי. רוח התרבות היוונית, אשר נגד רצונה שאבה ממנה הרודנות את השראתה, הטביעה את חותמה לא רק על יסודות השלטון הפוליטי, אלא גם עד לאחרון הפרטים היומיומיים. סולה היה מגולח למשעי; קיסר, יורשו האמיתי, הקפיד להיראות תמיד כאילו אך זה התגלח; כשאוגוסטוס הוכתר קיסר לא הזניח את תגלחתו אף ליום אחד. בסוף המאה הראשונה לפסה"נ לא היה דבר - לבד ממקרה נורא באמת - שבגללו עלול היה איש-מעלה להפסיק, ולו ליום אחד, את המנהג שהפך חובה מדינית לבני-דורו: קיסר - אחרי רצח מפקדיו בידי האבורינים; קאטו מאוטיקה - אחרי פרוץ מלחמת האזרחים; אנטוניוס – אחרי שנבלם במודנה; ואוגוסטוס - אחרי פורענות ורוס. בימי הקיסרות, מימי טבריוס ועד טראיאנוס, היו הקיסרים מגולחים תמיד, ונתיניהם לא היו חשים עצמם ראויים לאדוניהם המלכותיים אם לא החרו-החזיקו אחריהם.

לאמיתו של דבר היה הגילוח לרומאים בחינת טקס דתי. הגילוח הראשון שנעשה בזקנו של צעיר היה נושא לחגיגה דתית: ה- barbae depositio. מועדי הגילוח הראשון של הקיסרים וקרוביהם נרשמו כחוק: אוגוסטוס - בספטמבר שנת 39 לפסה"נ; מארקלוס בשעה שנלוה למסע נגד הקאנטאבריים בשנת 25 לפסה"נ; קאליגולה ונירון בזמן שעטו את ה- toga viric. האזרחים הפשוטים חיקו את מעשיהם של הקיסרים בדיוק נמרץ. הורים שכולים חרתו על מצבת בנם המת, כי לא מזמן "גילח את זקנו", וכאוגוסטוס נעשה הדבר בשנתו העשרים ושלוש. נירון הניח את שערות זקנו הראשונות בתיבת זהב, והקדישן כקורבן ליופיטר בקאפיטוליום; טרימאלכיו הציג לפני אורחיו את פלומת זקנו בתוך אגרטל זהב שהוצב בחדר-התפילה הפרטי שלו, בין פסלוני הכסף של תרפיו ופסל השיש של ונוס. אזרחים עניים הסתפקו בצנצנת זכוכית. בימיו של יובנאליס היו העשירים והעניים כאחד חוגגים מאורע חשוב זה בשמחה וסעודות אליהן הוזמנו כל ידידי המשפחה.

במספריים קיצץ הספר את הזקן שהוגש "בכורים" לאלים. נערים, אשר לחייהם כוסו פלומה רכה, על הרוב חיכו עד שעברו את גיל התבגרותם, לפני שהתחילו בתגלחתם, אך מגיל מסוים לא העז איש, חוץ מחייל או פילוסוף, להתחמק מתער הגלבים. מארטיאליס מדמה את האנשים הבלתי-מגולחים לתיישים אפריקאיים הרועים על גדות הסיניפס בין שני שרטוני החול של סרטס. העבדים עצמם נשלחו אל הגלבים, אשר תחת כיפת השמים גלחו את פשוטי העם, חוץ מהמקרים בהם מטעמי חסכון הרשה אדונם לגלבו הפרטי לנסות את ידיו על עורם. איש לא גילח את עצמו. הרומאים הוכרחו למסור את עצמם בידיהם של מומחים, בגלל המכשירים הגסים והטכניקה המגושמת שהיו ברשותם.

הארכיאולוגים מצאו מספר תערים בחורבות קדם-הסטוריות ואטרוסקיות, אך תערים לא נמצאו כמעט בחפירות הרומאיות. פשוט הוא ההסבר לפרדוכס זה: בעוד שהתערים של טרה מארה ושל האטרוסקים היו עשויים ברונזה, היה התער הרומאי, אם אמנם ראוי הוא להקרא תער (novacula), או הסכין אשר שימשה לגילוח או לגזירת צפורניים (culter או cultellus), עשוי ברזל, ולכן אכלה אותו החלודה. חפצי ברזל אלה, או ferramenta, כפי שנקראו לכל סוגיהם, היו מכשירים שבירים הניתנים להשחת. אך לא היתה זו מגרעתם היחידה. לשוא טרח הגלב ללטשם באבן המשחזת שלו, או באבן-המשחזת laminitana שנקנתה בספרד, שהרטיב ברוקו; בכל זאת עבר התער החד על פני העור, אשר לא הורטב ולא רוכך בסבון או שמן, בלי תוצאות כמעט. מצוי מקור אחד בלבד לפיו אפשר להוודע על פרטים אלה, ולדעתי מקור זה קובע ללא צל של ספק, כי התכשיר היחידי בו השתמש הגלב היה פשוט מים.

לפריט הקודם