ההנהגה היהודית בארץ ישראל בתקופת האמוראים היתה בעיקר בידיהם של נשיא וחכמים. מימי יבנה היתה הנשיאות צמודה לבית המדרש המרכזי. הנשיא היה מזרע הלל הזקן ומשרת הנשיא עברה בירושה מאב לבן עד ביטולה סמוך לשנת 429, לאחר מות הנשיא גמליאל השישי. הנשיא היה הן המנהיג הדתי הן המנהיג המדיני של האומה בארץ ישראל וסמכותו היתה רבה מאוד. סמכותו כמנהיג מדיני ניזונה במידה רבה מן התמיכה שהעניקה לו האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, שראתה בנשיאות מוסד שיש בו משהו מהשלטון המיוחל של בית דוד, וכן מן התמיכה שהעניק לו הממשל הרומי במעמדו כמנהיג היהודים. כוחם של החכמים ניזון בעיקר ממעמדם הרוחני ומן העוצמה המוסרית שהעניקה להם ההלכה היהודית. בעיני השלטון הרומי הוכרו החכמים כקבוצת הנהגה בעלת זכויות, אך בעלת חשיבות פחותה בהרבה מזו של הנשיא, שנחשב בעיניהם למנהיג היהודים לא בארץ ישראל בלבד אלא כמנהיג כלל היהודים בקהילות האימפריה הרומית-הביזנטית.

כיוון שלנשיא היתה גם סמכות דתית רחבה מאוד, הרי מטבע הדברים הוא היה חייב להיות גם תלמיד-חכם בעל שיעור קומה – תכונה שהעניקה תוקף להכרעותיו בהלכה ולפעמים אף יכולת לכוף את החכמים. ואמנם, בתקופת התנאים ובמחצית הראשונה של תקופת האמוראים היו הנשיאים חכמים בעלי שיעור קומה ולפעמים הגדולים בדורם, כמו רבי יהודה הנשיא ונכדו רבי יהודה נשיאה (240-280). אז היה גם כבודה של הנשיאות בעיני העם והחכמים רב. אך במחצית השנייה של התקופה היתה ירידה בשיעור קומתם של הנשיאים, בעיקר במאה ה-4, ואצל אחדים מהם אף ניכרו סימנים של חיי הוללות, ולכן ירד כבודה של הנשיאות ושל השפעתה הדתית. ואף על פי כן, השלטונות עדיין ראו בנשיא את המייצג והמנהיג של העם היהודי וגם בעיני קהילות התפוצות לא פחתה סמכות הנשיא, גם לא מן הבחינה הפורמלית, כמעט עד סוף התקופה, כשבטלה הנשיאות. בסוף המאה ה-4, ובעיקר בתחילת המאה ה-5, היתה פגיעה במעמד הנשיאות כחלק מהחקיקה האנטי-יהודית. הפגיעה בנשיא, שהיה ראש היהודים, מטרתה היתה להחליש את היישוב היהודי מבחינה רוחנית וארגונית. יש להניח, כי תהליך ביטול הנשיאות, שחל בין השנים 429-400, הוסיף עוד נדבך למצוקתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, מצוקה שהחוקרים ראו בה את המניע לעריכת התלמוד הירושלמי באותה תקופה.

לקריאה נוספת:
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת האמוראים