| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כל הנושאים האלה מציינים את הזיקה העזה של רוב האידיאולוגיות הציוניות לממדים רבים של המסורת היהודית, ואת החיפוש שלהן אחר היסודות או הרכיבים בתוך המסורת שיכולים לשמש לבניית זהות קיבוצית יהודית חדשה ודפוס ציוויליזציוני יהודי חדש. אבל בעת ובעונה אחת, האידיאולוגיות הציוניות היוו שינוי רדיקלי של הדפוס הרבני והקונפיגורציה הספציפית של הרכיבים השונים של המסורת היהודית שהתגבשו במוסדות ובסמלים של ההלכה. התנועה הציונית התכוונה לא רק להמשיך את המסורת היהודית אלא גם לבנותה-מחדש. להתנגדות לציונות מצד אותן קבוצות יהודיות שראו עצמן כמנציחות של הדפוס ההלכתי יש חשיבות רבה בהבנת המאפיינים הספציפיים של התנועה הציונית בהשוואה לתנועות אחרות, וכן לניסיון האמריקני, ולמקומה בתוך פסיפס ההיסטוריה היהודית המודרנית. מנהיגים וחברים רבים של חובבי ציון, ולימים של התנועה הציונית, היו שומרי מצוות; ביניהם היו אפילו רבנים בולטים. יתרה מזאת, המפלגה הציונית-דתית (המזרחי) התפתחה בשלב מוקדם מאוד (1905-1902) בהיסטוריה של התנועה.(31) אבל הציונים הדתיים היו תמיד מיעוט גם בתוך המחנה הציוני וגם בתוך המחנה הדתי. רוב הפעילים הציונים לא היו דתיים; חלקם, במיוחד החלוצים הסוציאליסטים של העלייה השנייה והשלישית, היו אנטי-דתיים משולהבים. אבל כולם, דתיים ולא-דתיים כאחד, בגלוי ושלא בגלוי, פעלו בתוך מסגרת שלא קיבלה את הסמלים ואת המוסדות של ההלכה כמסגרת היחידה, או אפילו העיקרית, של היצירתיות הציוויליזציונית היהודית. זה היה נכון בעליל לגבי הרוב הלא-דתי בתנועה הציונית, שלא קיבל עיקרי אמונה דתיים או אפילו מרד בהם. אבל גם אלה שאכן דבקו באותם עיקרי אמונה לא מצאו בהכרח בדפוס ההלכתי המסורתי את המסגרת העיקרית לבינוי של זהות קיבוצית ומעל לכל לבניית מוסדות. אף-על-פי שההנחה היסודית של הציונות על שיקום החיים היהודיים בדרך אוטונומית חדשה לא סתרה בהכרח את הציוויים ההלכתיים השונים, היא יצאה בבירור נגד חלק מהנחות-היסוד העמוקות ביותר של הציוויליזציה ההלכתית ביחס לפעילות הפוליטית של יהודים בזירות ההיסטוריות בנות-הזמן. המגזרים הדתיים של התנועה הציונית הניחו לכאורה כי המציאות המוסדית החדשה, מרגע שתבא לאוויר העולם, תיצמד להלכה. חלקם טיפלו בצורה אינטנסיבית בשאלת הישימות של ההלכה לבעיות חדשות ולתנאים חדשים. אבל מעטים מאוד גזרו מהדפוס ההלכתי הקיים את שאיפותיהם ביחס למוסדות החדשים העתיקים להתפתח בארץ-ישראל. כמה דמויות דתיות גדולות, ובהם, למשל, הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ-ישראל, פיתחו פירוש פילוסופי-מיסטי חדש של קיום יהודי בכלל ושל הבנייה-מחדש של ארץ-ישראל לאור עיקרי האמונה הדתיים; אחרים הדגישו את שורשיה של האידיאולוגיה הציונית במסורת הדתית ובסמליה. אך מעבר להדגשת השמירה על ההוראות ההלכתיות והצורך לכלול את המסורת (לדוגמה את לימוד התלמוד) בתוכניות הלימודים החדשות, שום אדם לא היה יכול להגדיר בבירור איך ינחה הדפוס ההלכתי את היצירה של מוסדות חדשים ושל זהות פוליטית וקיבוצית חדשה. אף כי רבים מקרב הציונות הדתית התלבטו בה לא קיבלה הגדרה ברורה ומוסכמת ולימים עתידה הייתה להתעורר כנקודה במאבק פוליטי חריף במדינת ישראל. בשלב מאוחר יותר התפתחה פעילות דתית-אינטלקטואלית נמרצת למדי בתנועת הקיבוץ הדתי; אבל גם כאן התנופה המקורית לבניית מוסדות חדשים לא התפתחה בהכרח בתוך הדפוס הדתי הקיים, אף-על-פי שהלגיטימציה של המוסדות האמורים הודגמה בסופו של דבר במונחים של המסגרת הזאת.(32) החרדים היו מודעים לחלוטין לסגולה החיונית הזאת של הציונות. שורשי ההתנגדות החריפה שלהם לתנועה היו נעוצים בהכרתם שהחזון הציוני, חזקה ככל שהייתה זיקתו לסמלים מסורתיים רבים, הפליג מעבר להנחות-היסוד של הדפוס ההלכתי ורצה לקבל לידיו את גורלם הקיבוצי של היהודים, בכאן ובעכשיו של ההיסטוריה. הם ראו את הגזלה החילונית של היסודות המשיחיים על-ידי הציונות, וכן את האפשרות להשגת "גאולה" בהווה, כעניינים מסוכנים מאוד. העימות הבסיסי בין הציונים ובין נושאי הדגל של הדפוס ההלכתי הקיצוני ניטש לא רק על האווירה התרבותית או הדתית של המדינה היהודית. הציונות נלכדה לעתים קרובות בחילוקי-דעות עזים עם קבוצות דתיות; ציונים רבים היו חילונים ואנטי-דתיים בצורה קיצונית. אבל לא זו הייתה תמצית העניין. ממש מלכתחילה התפתח סוג של מודוס ויוונדי בין המחנה החילוני ובין המחנה הדתי בארץ-ישראל. קריאות-התיגר נגד ה"סטטוס קוו" נשמעו שוב ושוב אבל ממש מלכתחילה הייתה הסתגלות הדדית. כך, למשל, הוסכם שלא תיעשה שום עבודה בשבתות על אדמות הקרן הקיימת. הייתה זו התנועה הציונית, לא אנשי המסורת, שיצרה את כהונת הרבנות הראשית בארץ-ישראל, בהתבסס על קואליציה בין המנהיגים הציונים ובין הציונים הדתיים. במישור המעשי הזה הייתה אפוא הסתגלות. אך הבעיה המכרעת, כפי שהאורתודוקסים היטיבו לדעת, לא נקשרה ברמה של הכשרות או שמירת השבת. היא נמצאה בעובדה שהתנועה הציונית שללה את ההנחה האידיאולוגית הבסיסית של הדפוס ההלכתי ביחס לטבעו של העם היהודי כגורם פעיל בהיסטוריה האנושית. התנועה הציונית שללה את התביעה, שנחשבה מאוד בעיני הזרם המרכזי של ההלכה בימי-הביניים, שהיהודים לא יקחו בידיהם את גורלם הפוליטי וההיסטורי, אלא יניחו אותו למשיח. ההתנגדות העיקרית של היהודים האורתודוקסים לגוניהם השונים לתנועה הציונית נקשרה במרד הציוני נגד הנחות-היסוד של טבע הציוויליזציה היהודית כפי שהתפתחה בדפוס של ההלכה. אכן, הדפוס ההלכתי כלל את המושג של יישוב ארץ-ישראל; אבל הוא לא קיבל את יישובה של ארץ-ישראל באמצעות חברה מטיפוס חדש, הלוקחת את גורלה הפוליטי בידיה. כבר ראינו כי החיים היהודיים בימי-הביניים כללו לא רק יסודות של תקוות וחלומות משיחיים, אלא גם של עמדה פוליטית פעילה יותר. הנטיות הללו היו קיימות בתנועות המשיחיות השונות והתפרצו בצורה הבולטת ביותר בתנועה השבתאית, שגורלה הסופי תמך לכאורה בהנחות-היסוד של הדפוס ההלכתי. מסביב להנחות-היסוד האלה לא רק מסביב לדרגה של שמירת המצוות הדתיות, חשובה ככל שהייתה בפני עצמה התפתחה המחלקות העיקרית בין האורתודוקסים ובין התנועה הציונית. באורח טבעי, המחלוקת הזאת הייתה גם קשורה במהודק עם הטענות המתנגשות של שני המחנות לכתר הפרשן הלגיטימי של הציוויליזציה היהודית, שומר השער של גבולות הקיבוציות היהודית. טיפוס זה של עימות אינו מצוי בתנועות לאומיות אחרות. בכל תנועה לאומית צמחו, כמובן, קבוצות חילוניות יותר ודתיות יותר, ובין אלה לאלה הייתה נטושה יריבות מתמשכת. כן היה עימות בין תנועות לאומיות ובין הכנסייה הקתולית ככנסייה אוניברסלית. אבל היריבויות והעימותים הללו לא היו מעולם מן הסוג שהתגלה ביחסים בין התנועה הציונית ובין האורתודוקסיה. טבע המחלוקת בין הציונים ובין הדפוס ההלכתי מספק המחשה נוספת לטענתנו לגבי המאפיינים הספציפיים של הציונות כתנועה לאומית, ובמיוחד לגבי היחס הקרוב של המאפיינים האלה לניסיון היהודי הציוויליזציוני וההיסטורי. בפרקים הבאים ננתח ממדים אחדים של הניסיון הזה בניסיון להבהיר היבטים מסוימים של החברה הישראלית.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
