אחד ממוקדי פעילותנו היה בית הקברות היהודי בלנינגרד. שיפצנו קברים ומצבות עזובים וניקינו את המקום מאשפה. באנו לשם ביום השואה, ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, בתשעה באב. הדלקנו נרות זיכרון, שמענו סיפורים מעדי ראייה, שמענו הרצאות, חיפשנו את מקומנו בשרשרת הדורות. ניסינו לשחזר ולשמר את הזיכרון של עמנו. זו הייתה הסיבה לביקורינו בבית הקברות, זאת הייתה הסיבה לחיפוש ספרים יהודיים עתיקים. במשך הזמן הצלחנו גם לייסד כמה ספריות.
היה איש אחד בלנינגרד, שקראו לו יצחק מיכאילוביץ', כשהוא עזב את בריה"מ , הוא השאיר את הספרייה שלו. במשך שנים הוא אסף ספרים על ההיסטוריה היהודית, דת וספרות יפה. היו אלה בעיקר ספרי היסטוריה עוד מלפני המהפכה. הוא השאיר את הספרייה שלו לקהילה היהודית בלנינגרד. חילקנו אותה לשני חלקים: חלק אחד- ספרים נדירים, והם נשמרו אצל אדם אחד שאסור היה להגיע אליו. את הספרים האלה היה צריך להזמין מראש. לחלק הזה של הספרייה קראנו " הספרייה של האקדמיה למדעים". והחלק שלי נקרא "הספרייה הממלכתית הציבורית", זה היה החלק הפתוח לקהל. אם מישהו ביקש ממני ספר של "סאמיזדט", או ספרים מישראל, הייתי עונה, שדבר כזה אני אף פעם לא מחזיקה בספרייה, אבל ממש במקרה, מישהו נתן לי אישית את הספר המסוים, ובסתר אני יכולה לתת למבקש, למשל, את "אקסודוס".
