אני בן 47, מסורב עליה משנת 78'. מסורב כבר יותר מחמש שנים וחצי. מה אפשר לומר על השנים שחלפו? לפעמים נדמה, שהן היו ארוכות בהרבה מחמש וחצי. הן היו כה גדושות, שנדמה שעברו חמש עשרה שנים. הכול היה בתקופה ההיא: אירועים טרגיים ועצובים, ולפעמים משהו שדמה לפארסה או לתיאטרון אבסורד.
אך תמצית חיי מסורב איננה האירועים, ולו הטרגיים שבהם. החיים הללו אינם דומים לשום דבר אחר, וקשה מאד להסביר לאדם שלא חי את החיים הללו- ובייחוד אם לא נולד כאן- מה פירוש הדבר.
אפילו אסיר בכלא יודע מתי הוא ישוחרר. אנו לא יודעים דבר. אפילו בן ערובה שנשבה בידי מחבלים או פיראטים יודע מהם התנאים לשחרורו, או מה גודל הכופר שישי לשלם תמורת שחרורו. ורק לגבינו לא נקבעו שום תנאים לשחרור. אדם במצב זה אינו יכול לעשות שום תכניות- דבר הטבעי כל כך לאדם- אינו יכול לתכנן את חייו מעבר ליום המחר. ולפעמים אפילו תכנון כה קצר אינו מוכיח את עצמו. שום אישיות, אפילו החזקה ביותר, אינה יכולה לשאת בנטל הכבד הזה.
