הדימוקראטיה האתונאית לא ידעה את הפרדת הרשויות בשלטון, שהיא מיסודותיה של הדימוקראטיה המודרנית. עם-אתונה היה הריבון, מקור כל הסמכות במדינה, אולם לא רק מקור הסמכות, כבדימוקראטיות בנות-זמננו, אלא אף נושא הסמכות בפועל. העם האתונאי באסיפתו היה הרשות המחוקקת, המשפטית והאדמיניסטראטיבית העליונה. אין הדבר צריך לאמרו, שאין אסיפה, שבה משתתפים אלפי אזרחים, מסוגלת לנהל בפועל את כל ענייני המדינה, ושנוצר אפוא הכרח להעביר תפקידים מסוימים למוסדות אחרים. ברם, כל מוסדות המדינה - המועצה, בתי-המשפט, ועדות הפקידים, לא היו אלא מיופי-כוח מטעם האסיפה ונתונים לפיקוחה המתמיד.


 

אסיפת-העם

גבר אתונאי, בן להורים ממוצא אתונאי, היה לאזרח משהגיע לגיל 18 וניתנה לו האפשרות להשתתף באסיפה הכללית ('אקלסיה') בגיל 20 לאחר ששב מאימוני הצבא. אין תימה, שתושבי הכפרים המרוחקים היו באים לאסיפה רק כשעניינים חשובים, או עניינים הנוגעים להם במיוחד, עמדו על הפרק; ואמת, שאף לא כל תושבי העיר נטלו חלק פעיל וקבוע באסיפה הכללית. אולם ודאי מעטים היו, שלא שיתפו עצמם כלל, בתקופה זו או אחרת של חייהם, בפעולתו של המוסד המדיני העליון. מהמקורות אנו נמצאים למדים, שבכינוסי האסיפה הכללית השתתפו כרגיל, 3-2 אלפים אזרח; המספר ששת אלפים היווה 'קוורום' בעניינים חשובים, ומובן, שבכינוסים, שלהם נודע עניין מיוחד, השתתפו אף הרבה יותר מזה. תחילה היתה האסיפה מתכנסת אחת ב- 36 יום (היא עשירית השנה האזרחית באתונה), אולם במאה החמישית תכפו הכינוסים, לרגל ריבוי ענייני המדינה, והועמדו על ארבעה כינוסים במשך שלושים ושישה יום. כהזמנה לאסיפה שימשה הצגת סדר-יומה במקומות ציבוריים. בהשכמת הבוקר התחילו תושבי העיר, אנשי נמל פיראייווס ותושבי הכפרים, נוהרים לגבעת הפניכס, הסמוכה לאקרופוליס. לאחר שהתיישבו על ספסלי-אבן החצובים בסלע, היה פותח יושב-ראש המועצה את ה'אקלסיה'.

לאחר שהקריבו קרבן לאלים היתה האסיפה מתחילה בעבודתה. זכות הדיבור וההצעה באסיפה הכללית עמדה לכל אזרח אתונאי, אולם למעשה תמיד היתה מצויה באסיפת-העם קבוצה של 'דברנים' מפעילי המפלגות, והמון העם היה שומע, מתרשם ומצביע. כינוסי האסיפה היו נמשכים שעות רבות. ולעתים היו מסתיימים רק עם רדת החשיכה.

סמכותה של האסיפה היתה לא-מוגבלת; לידיעתה ולהחלטתה הובאו עניינים מכל שטחי החיים המדיניים. אם נבדוק את מהותם של עניינים אלה, נוכל להבחין בחמישה ראשי-תחומים בסמכויות האסיפה ובפעולותיה: (א) מינוי מוסדות אדמיניסטראטיביים ופיקוח עליהם; (ב) פוליטיקה חיצונית וביטחון; (ג) ענייני כספים; (ד) שיפוט; (ה) תחיקה.

(א) כל בעלי המשרות המדיניות והצבאיות החשובות נבחרו על-ידי האסיפה והיו נתונים למרותה ולפיקוחה המתמידים. תשע פעמים בשנה היתה דנה האסיפה בטיב שירותם של נושאי-המשרות המדיניות, ומאשרת את פעולותיהם או מעבירה אותם מתפקידיהם.

(ב) אמנם, עסקו בפועל בענייני הפוליטיקה החיצונית ובענייני ביטחון עשרת המצביאים ומועצת-המדינה, אבל האסיפה היתה הסמכות העליונה בענייני חוץ וביטחון. האסיפה היתה שומעת את נציגי המדינות הזרות, בפניה מסרו שליחי המדינה דוחו"ת על פעולותיהם הדיפלומאטיות, רק היא היתה זכאית להכריז מלחמה ולכרות ברית-שלום, וממנה חייבים היו המצביאים לקבל אישור לכל תכנית צבאית חשובה.

(ג) ענייני-כספים היו מתחומי הפעולה של האסיפה. היא היתה הסמכות היחידה להטיל מסים על אזרחי אתונה והיתה מחליטה על שיעור ההכנסות וההוצאות. כל פעולה פינאנסית, שלה חשיבות-מה, היתה טעונה אישור ה'אקלסיה'.

(ד) אמנם הפקידה האסיפה הכללית את עיקר סמכותה המשפטית בידי בתי הדין העממיים, אבל שמרה בידיה את זכות השיפוט בעניינים חשובים כעלי אופי מדיני.

(ה) בתחום התחיקה יש להבחין בין תחיקה על-ידי צווים ('פספיסמה') לבין ביטול חוקים וקביעת חוקים חדשים. כל החלטה של האסיפה הכללית לבשה צורה של צו ממלכתי, ואף מצאנו החלטות לא מעטות, שאין הן נופלות בחשיבותן מחוקים ואף מחוקים קונסטיטוציוניים חשובים. בהחלטות מסוג זה נקט עם-אתונה זהירות רבה. ההצעות הוכנו, לעתים קרובות, על-ידי ועדות מיוחדות. אחר-כך הובאו בפני המועצה, ורק לאחר שעובדו ולובנו על-ידי שני גופים אלה היו מובאות בפני האסיפה. אמצעי-זהירות נוסף מפני תחיקה פזיזה שימשה ה'תביעה על תחיקה בניגוד לקונסטיטוציה' ('גראפי פאראנומון'): כל אתונאי ואתונאי היה זכאי להציע הצעת-חוק, אבל המציע היה אחראי לחוק זה במשך שנה מיום אישורו. והיה אם נמצא החוק החדש עומד בסתירה לאחד החוקים הקיימים או מביא נזק למדינה, נתחייב מציעו בעונש חמור.




 

המועצה

האסיפה הכללית היתה הן מקור הסמכות והן מקום הסמכות, אולם חלק מסמכויותיה הפקידה בידי מוסדות מצומצמים יותר. במקבלי הפקדון היתה מועצת המדינה ('בולי') המוסד המדיני החשוב ביותר.

המועצה היתה מורכבת מחמש-מאות נציגי השבטים האתונאים, חמישים מכל שבט. בתוך הנציגות השבטית עצמה היו מיוצגים כל כפר ושכונה עירונית לפי גודל אוכלוסייתם. כל אזרח אתונאי בן שלושים ומעלה היה זכאי להציע את מועמדותו לחברות במועצה, ומתוך מכלל המועמדים נבחרו חמש-מאות איש בהטלת גורל. שנת שירותה של המועצה התחלקה לעשר 'תקופות' ('פריטאנייה') של 36 יום כל אחת. חמישים השליחים של כל שבט ושבט היוו בפרק זמן זה את 'הוועד הפועל' של המועצה, והיו אחראים להנהלתם של כל ענייני המדינה. נוסף על 'הוועד הפועל' התורני בחרה המועצה, מתוך חבריה, בשורת ועדות לטיפול בשטחי הפעולה השונים שבסמכותה. שתי ועדות של עשרה חברים כל אחת היו ממונות, האחת - על בניין אוניות, והשנייה – על בסיסיו ומיתקניו של צי המלחמה; ועדה אחרת, הוועדה של עשרת 'מבקרי המדינה', בדקה את חשבונות ההכנסות וההוצאות שהוגשו למועצה על-ידי המשרדים השונים; עוד ועדה עסקה בענייני הפולחן המדיני. לרשות המועצה וועדותיה השונות עמד מספר פקידים שכירים וכן מספר עובדים טכניים, מעבדי-המדינה.

יום-יום היתה מתכנסת המועצה לדיונים, לשמיעת דינים-וחשבונות אדמיניסטראטיביים, קבלת שליחי-חוץ, ועוד. ישיבותיה פתוחות היו לקהל הרחב , ואילו ישיבות סגורות נערכו רק לעתים רחוקות, כשעמדו על הפרק עניינים רבי-חשיבות, שהסודיות יפה להם. מקום מושבם של חמישים ה'פריטאנים' היה ב'בניין העגול' שבכיכר המדינה באתונה. בניין זה שימש להם לא רק מקום עבודה, אלא אף מקום מגורים, ושליש מה'פריטאנים' היו צמודים למקום (שהיה בחינת משרד של ראש-ממשלה קיבוצי) במשך כל שעות היום והלילה. בידי אחד מהם, שנקבע יום-יום בהטלת גורל, היו מפקידים את חותם המדינה ואת מפתחות בית-הממשלה והוא היה כעין נשיא המדינה ליום אחד.

התחומים העיקריים בפעולת המועצה היו: (א) הכנת חומר לאסיפת-העם והדרכת האסיפה בעבודתה; (ב) תפקידי אדמיניסטראציה; (ג) תפקידי שיפוט ושיטור; (ד) תפקידי תחיקה.

(א) לתפקידים מהתחום הראשון שבפעולות המועצה נהגו לקרוא בשם 'תפקידים פרובולווטיים' - ר"ל 'שיקול מוקדם'. כדי להבטיח את עבודתה היעילה של האסיפה הכללית היה צורך בוועדה מתמדת, שתכין את החומר לדיוניה ותנהל את ישיבותיה, ותפקיד זה מילאה המועצה. כל הצעה שהוצעה לאסיפה באה לדיון מוקדם, לניסוח ולבירור, לפני מועצת-המדינה, והובאה על-ידה בצורת הצעה סופית לפני האסיפה. אמנם למועצת-המדינה לא היתה זכות 'וויטו' על החלטות האסיפה, אולם מצד שני לא ניתן לקיים כלל את עבודתה של אסיפת-העם בלא ה'בולי'.

(ב) המועצה היתה המוסד המבצע הראשי במדינה. ענייני כספים, ענייני דת וחלק ניכר מענייני חוץ התנהלו על ידה. בתחומים, שבהם היה הביצוע נתון בהכרח בידי ועדות של נושאי-משרה (למשל, ענייני מלחמה), היו נושאי המשרה נתונים לביקורתה הקפדנית והמתמדת של המועצה, שהיתה זכאית להציע לאסיפה את העברתם ממשרותיהם. וכך, כל חוטי האדמיניסטראציה נמשכו בידי ה'בולי', ורק באמצעותה יכלו בעלי המשרות המדיניות לבוא במגע עם האסיפה הכללית, להציע את הצעותיהם ולמסור את הדינים וחשבונות שלהם. כמו-כן היתה המועצה הגוף המרכז והמתאם את פעולתן של כל ועדות הפקידים שבמדינה.

(ג) הגוף המשפטי הראשי באתונה היו בתי-הדין העממיים, אבל גם המועצה מילאה כמה וכמה תפקידים בתחום השיפוט. וכך, למשל, חלק ממשפטי 'איסאנגליה' - האשמות בדבר בגידה במולדת או פגיעה בשלום הציבור - היו באים לפני המועצה. כמו-כן היה בסמכות ה'בולי' להוציא פקודות-מעצר ולהטיל קנסות כספיים בגבולות מסוימים.

(ד) תפקידה של המועצה בתחיקה היה תפקיד-עזר, אבל משום שרק באמצעותה ניתן להביא הצעת-חוק אל האסיפה היוותה ה'בולי' חוליה הכרחית בתהליך התחיקה.




 

בתי-המשפט

לפי הרכבה הסוציאלי וצביונה הפוליטי היתה המועצה בבחינת בבואתה של האסיפה. ואם מותר לומר, שה'בולי' היתה כעין בבואה של עם אתונה וזרועו המבצעת, הרי בתי-הדין העממיים היו אף יותר מזה: העם עצמו בסמכותו המשפטית.

מספרם הכללי של השופטים המושבעים היה ששת אלפים איש - המספר שהיה דרוש באסיפת-העם לשם קבלת החלטה חוקית בכמה סוגי עניינים חשובים. הדעת נותנת, שהעמדת מספר השופטים העממיים על ששת אלפים דווקא באה לסמל את הזהות של העם באסיפתו עם העם בסמכותו המשפטית. השופטים היו מתחלקים לעשרה בתי-דין ('דיקאסטריון'), כל אחד בן חמש מאות שופטים. על-פי סוגי המשפטים: בתי-דין לענייני מסחר, לענייני זרים, לעסקי-ימאות וכיוצא בהם. בראש בתי-המשפט עמדו ה'ארכונטים' וראשי המשטרה ('ועדת האחד-עשר'). כל אזרח אתונאי בן שלושים ומעלה היה זכאי לשמש בתפקיד שופט וקיבל תשלום קטן בעד מילוי תפקיד זה. אם עלה מספר המתנדבים לשירות משפטי על הדרוש, נקבעו השופטים בהטלת גורל. רק דיני-נפשות מצד אחד, ועניינים אזרחיים פעוטים מצד שני, לא הובאו בפני בתי-דין של מושבעים: דיני-נפשות נידונו על-ידי חמישה בתי משפט בעלי אופי דתי למחצה, שהחשוב בהם היה ה'אריאופאגוס', ועניינים אזרחיים פעוטים באו בפני בתי-דין של בוררות בתחומי ה'דימוס' והשבט. כל שאר המשפטים הובאו אל בתי-דין של מושבעים. קשה לו לאדם בן-זמננו להבין את המספר המופלג של משפטים שבאו בפני בתי-הדין האתונאיים ואת להיטותם של בני-אתונה אחר ההתדיינות. ייתכן שהתופעה קשורה ביצר ה'אגוניסטי', יצר התחרות, שמצא את ביטוייו לא רק בספורט היווני, אלא אף בכמה וכמה שטחי חיים אחרים. על-כל-פנים, לא היה דומה מקומו של השיפוט בחיי האדם היווני למקום שהשיפוט תופס בחיי אדם בן-זמננו. 'אתונה בלי משפטים שוב אינה אתונה', ו'חיים בלי התדיינות שוב אינם קרויים חיים' - כדברי הסאטירה של אריסטופאניס. ברם, אף מסיבות אובייקטיביות רבו ענייני המשפט. התפתחותו המרובה של המסחר האתונאי, וההעברה של חלק גדול מן המשפטים של ערי האימפריה לאתונה, תרמו תרומה לריבויים של ענייני המשפט והטילו על בתי-הדין העממיים חובה לשבת כס למשפט במשך רוב ימות השנה.

מי שביקש להביא תלונה משפטית היה פונה אל אחד הפקידים בעלי הסמכות היורידית - הכל לפי סוג התלונה; הפקיד היה קובע מועד לחקירה מוקדמת, ובסיום החקירה היה מעביר את העניין לבית-הדין המתאים. ביום המשפט היו מתכנסים המושבעים בבתי-המקדש, בתיאטראות ובמקומות-הציבור האחרים, ששימשו מקומות משפט. חמש מאות השופטים היו תופסים בהשכמת הבוקר את מקומותיהם על ספסלים, שהועמדו מסביב לדוכנו של אב-בית-הדין. הקהל שבא להאזין למשפט הצטופף מאחורי הסורג, מעבר למקומות הישיבה של השופטים.

אב-בית-הדין היה פותח את הישיבה בטקס דתי, ואחר היה מודיע על המשפטים שיעמדו לבירור. מושב השיפוט נמשך לעתים במשך כל שעות היום. בית-הדין זכאי היה לדון בישיבה אחת במשפטים אזרחיים אחדים, אבל במשפט מדיני אחד בלבד. המאשים והנאשם היה תפקידם במשפט פעיל בעיקרו, ולא סביל כבמשפט המודרני. הם עצמם נשאו את נאומי הקטיגוריה והסניגוריה, הם חקרו איש את רעהו ואת העדים, ולפי דרישותיהם הובאו העדויות המתאימות. יתר-על-כן, לא המדינה יזמה את המשפט, ובאתונה לא היה תובע כללי. התביעה היתה עניינו של הניזוק, או של כל אזרח הרוצה בכך. אב-בית-הדין דאג רק להנהלתו של המשפט כחוק. המושבעים שמעו, נתרשמו ופסקו פסקם בדרך של הצבעה, שנערכה עם סיום המשפט, ללא התייעצות בינם לבין עצמם, וללא שמיעת דעתם של אנשי-משפט.

קיצורו של דבר: לא היה השיפוט עניין צדדי בחיי האדם היווני, אלא עניין העומד במרכזם, ולא נפל שלטון העם בבתי-הדין בחשיבותו משלטונו באסיפת-העם. ואמנם, העם האתונאי בסמכותו המשפטית היה אדון הרכוש והחיים.




 

המשרות המדיניות

החוליה האחרונה במערכת השלטון המדיני באתונה היו המשרות המדיניות ('ארכאי'), שעיקר תפקידן בהוצאה לפועל. ביסודו של ארגון מוסדות-הביצוע הונחה האפשרות ליתן לכל אזרח ואזרח לשמש במשרות המדינה על הגבוהות והמכובדות שבהן. ולא הסתפקה הדימוקראטיה האתונאית במתן אפשרויות שוות, אלא אף שקדה על מימושן. כדי להבטיח את שיתופם של כלל-האזרחים במשרות המדינה, ננקטה באתונה הדימוקראטית שורת אמצעים, בנוסף על מתן פיצוי כספי בעד שירות מדיני.

(א) רוב המשרות המדיניות נקבעו בהטלת גורל - שיטה שמנעה השתלטות של בעלי-השפעה ובעלי-היכולת. יש פנים לטעון, שעם זה מנעה אותה שיטה אף את בחירתם של המתאימים והמוכשרים ביותר. אולם רווחת היתה הדעה, שהיה לה סיוע בעובדות, שכל אתונאי ששיתף את עצמו בעבודת האסיפה, המועצה ובתי-המשפט, מסוגל למלא את התפקידים האדמיניסטראטיביים הרגילים. (ב) זמן שירותו של הפקיד הוגבל, בדרך כלל, לשנה אחת. הגבלה זו מנעה קיומו של שירות-מדינה קבוע. (ג) לרוב המשרות אפשר היה להיבחר פעם אחת בלבד. כך הובטח ה'שלטון על-פי התור' של מספר גדול, ככל האפשר, של אזרחי אתונה.

זו השיטה ואלה האמצעים שבאו להגשים את העיקרון הדימוקראטי. ברם, עקרונות מופשטים לא היו מעבירים את הדימוקראטיה האתונאית על דעתה, ולא היה מוכן עם-אתונה לסכן למענם את שלום המדינה. ברור היה, שיש משרות מדיניות, הטעונות הכשרה וכשרונות מיוחדים, וכך לא פיקפק איש, שאין האתונאים מסוגלים, דרך משל, לנהוג לקרב את צבא אתונה על-פי התור. ואמנם נקבעו המשרות הצבאיות העליונות, משרות 'גזברי-האימפריה' ועוד כמה משרות הטעונות הכשרה מיוחדת, לא בהטלת גורל אלא בהצבעה אישית באסיפת-העם.

העליונה שבמשרות שנקבעו בגורל היתה זו של ה'ארכונטים', המצביאים ('סטראטגוי') היו החשובים שבנושאי-משרה שנבחרו אישית.

ועדת הארכונטים מנתה תשעה אנשים - ועליהם נוסף מזכיר הוועדה, בעל דרגה דומה לזו של ארכון, וכך יוצגו כל עשרת השבטים. אמנם, ערכה המעשי של משרת הארכון ירד במאה החמישית, עם עליית השפעתם של ה'סטראטגים', אולם עדיין מקובלת היתה משרת ה'מושל' כמשרה מהמכובדות ביותר. בתחום סמכותו של ה'ארכון' ('ארכון סתם, או ה'ארכון שעל שמו נקראת השנה' = 'ארכון אפונימוס') היתה השמירה על חיי-המשפחה ועל הרכוש והנהלת המשפטים הקשורים בכך. ארכון אחר, הקרוי בשם 'מלך', היה יושב-ראש מועצת ה'אריאופאגיס', ולידיו עברו כמה מתפקידיו הדתיים של המלך בימי קדם. תפקידי ה'פולמארכוס' (ר"ל 'ראש צבא') הצטמצמו במאה החמישית, עקב עליית הסטראטגים, בניהול טקסים דתיים, בעיקר טקסים הקשורים בצבא ובשיפוט בענייני גרים. עוד שישה ארכונטים ריכזו בידיהם את ההנהלה הכללית של בתי-הדין העממיים.

משרת המצביאים נוצרה בשלהי המאה השישית. עשרת המצביאים נבחרו בחירה אישית באסיפה הכללית. אמנם, היתה משרתם שנתית, אולם ניתן להיבחר אליה פעמים אחדות. ועדת ה'סטראטגים' היוותה הן מטה כללי, והן משרד הביטחון; ה'סטראטגים' היו מפקדי הצבא והצי בימי מלחמה וממונים על כל הכוחות המזוינים ועל מיתקני-הצבא ומערכת הביצורים. ומאחר שקשה היה להפריד בין הנהלת המלחמה לבין ענייני הפוליטיקה החיצונית והאימפריאלית, רכשו לעצמם המצביאים השפעה גדולה אף בתחומים אלה. בתוקף תפקידיהם הנרחבים היתה להם גישה חופשית למועצה, ואף הזכות לכנס באמצעותה את ה'אקלסיה'.

ההכשרה המיוחדת הדרושה למילוי תפקיד ה'סטראטג' היתה מצויה בעיקר בקרב משפחות האצילים, שנודעה להן מסורת צבאית עתיקת-יומין. וכך אפוא יוצגו בוועדת-המצביאים, יותר מבכל גוף מדיני אחר באתונה, השכבות הגבוהות, שנודעו מהן נטיות אנטי-דימוקראטיות. ועדת ה'סטראטגים' היתה המוסד המדיני היחיד באתונה, שלא השתלב שילוב גמור במערכת השלטון הדימוקראטי, וסטייה זו היתה בחינת הכרח להבטחתה של יעילות מאכסימאלית בהנהגתה הצבאית של המדינה. אולם נקטה הדימוקראטיה האתונאית שורה של אמצעים, שבלמו, במידה רבה, את השפעתן של המשרות הלא-דימוקראטיות לפי אופיין. תשע פעמים בשנה נדונה באסיפת-העם השאלה, אם אמנם להשאיר את ה'סטראטגים' על כנם. עבירה כל שהיא - ולעתים קרובות אף כישלון כל שהוא - עשויים היו להביא להעברתו של מפקד צבא מתפקידו. עם סיום שירותם חייבים היו כל הפקידים הגבוהים למסור דין-וחשבון כספי וכללי בפני ועדת חקירה מיוחדת, וכל אתונאי רשאי היה לתבעם לדין על עבירות שעברו, לדעתו, בזמן שירותם.

לאור כל אלה ודאי אין פנים להניח הנחה על השתלטותם של נושאי המשרות הגדולות באתונה. היפוכו של דבר, יש מידה של צדק לטעון שבמקרים לא מעטים שלטה טיראניה של העם האתונאי בשליחיו. ואמנם דומה, שבדימוקראטיה היוונית הישירה היו הפקידים משרתי-העם כפשוטו של המושג.




 

יסודותיה האידיאולוגיים של הדימוקראטיה

ה'דימוקראטיה' (צירוף שתי מלים יווניות: 'דימוס' - 'עם', ו'קראטוס' - 'שליטה', 'שלטון') היא שלטון-העם - משטר שבו העם הוא הסמכות העליונה בכל ענייני המדינה.

אין דימוקראטיה בלי שלטון העם, אולם דומה שתיתכן שליטת העם בלי דימוקראטיה. הכלל הגלום בשמו של המשטר הדימוקראטי הוא מיסודותיו, אבל אין הוא כל תוכנו, ושומה עלינו לעמוד אף על שאר תוכנו של המשטר הדימוקראטי באתונה של המאה החמישית לפנסה"נ.

העם המבקש לשלוט זקוק למסגרת קבועה להבעת רצונו. אסיפת-העם, בתי-הדין והמועצה שימשו באתונה מנגנון-קבע להבעה מתמדת של רצון העם. אולם עניין רצון העם אין משמעו רצון העם כולו. כל זמן שטבע האדם בפוליטיקה הוא כמו שהוא, לא ייתכן לכוון באופן מעשי את המדינה לפי רצון כללי, שיהיה אף רצון הכול. אין שלטון העם אלא שלטון הרוב, רוצה לומר, דעת הרוב שבאה לידי ביטוי בהצבעה גלויה באסיפה על הצעות-חוק, במתן קול גלוי בבחירות הפקידים הגבוהים ובהצבעה חשאית בבתי-המשפט. אנו נוהגים לדבר על 'רוב רגיל', 'רוב מוחלט', 'קול' וכיוצא בהם, כעל דברים המובנים מאליהם, אולם אין אלה דברים שבטבע, אלא פרי ניסיון ומחשבה פוליטית. 'קול', 'רוב', 'הצבעה', 'דעת הרוב' - מושגים אלה גופם יצירתה של הדימוקראטיה האתונאית הם.

לא תיתכן הצבעה על דעות בלא ניסוחן והסברתן, בלא עשיית נפשות להן, מצד אחד, ובלא השגות וביקורת, מצד שני. לפיכך הדימוקראטיה היא בהכרח 'שלטון על-ידי ויכוחים' או 'שלטון על-ידי דיבורים'. עיקרון זה ניסחו לראשונה פריקליס בנאומו הגדול, שבו סיכם את רעיונות היסוד של הדימוקראטיה האתונאית.

'יש בינינו האוחזים בעסקי ביתם ואינם מניחים ידם מעסקי המדינה, ואף העושים מלאכתם עיקר אינם נבערים מדעת בענייני המדינה. יחידים אנו בעולם החושבים, שמי שאינו נוטל חלק בכל אלה אינו רודף שלום, אלא איש אין מועיל בו. ואנו עצמנו פוסקים את עניינינו או מדיינים בהם, לפחות, כראוי, ואין אנו חושבים שדיבורים מקפחים את המעשים, ויותר מהם מקפחם מי שאינו דורש בהם כראוי קודם לעשייתם, כי גם בזה אנו נבדלים מאחרים שאנו נוהגים להחזיק במעשה בעזות לבב ולהתבונן בו יפה בבת אחת'.

כיוון שהדימוקראטיה היוונית הישירה היתה 'שלטון על-ידי דיבורים' - במידה גדולה יותר מן הדימוקראטיה-על-ידי נציגים, זו המודרנית - הרי היתה 'זכות הדיבור השווה לכל' ('איסיגוריה') מזכויות-היסוד של האזרח האתונאי. לכל אזרח ואזרח ללא יוצא מן הכלל ניתן להשתתף באסיפה הכללית, להציע בה הצעות-חוק והצעות-פעולה, להגן עליהן, וכן להשיב על כל דעה והצעה של הזולת, אין טוב למדינה - לפי המשורר אווריפידיס - מזכות-הדיבור השווה לרם ולנחות, ומהתרומה שתורם כל אתונאי ואתונאי לפי יכולתו לטובת הכלל. זכות זו היא מקור כוחה הפנימי של אתונה; וכן - לפי הירודוטוס - מקור עוצמתה כלפי חוץ. ואפילו אחד ממתנגדיה החריפים ביותר של הדימוקראטיה - האוליגארך בעל המסכת על 'חוקת האתונאים' - קובע ברורות, שחופש הדיבור מקורו בעצם טיבו ומהותו של המשטר הדימוקראטי. אולם לא רק זכות של הבעת דעה עמדה לו לכל אתונאי, שכן נהנה אף מחופש מלא ביחס לדרך ההבעה של דעתו, היא זכות ה'פרהסיה' - הזכות לומר את הכל ועל הכל ובכל צורה שהיא. אי-היכולת לומר 'כל מה שהאדם חושב' היא, לדברי אווריפידיס, תכונתו של עבד, ואילו נחלתו של בן-חורין היא ה'פרהסיה' - נכסה היקר של 'אתונה המזהירה'.

חירות-הדיבור של האתונאי היתה רק חלק ממושג כולל יותר: חירות-הפרט ('אלוותריה'). יסוד הדימוקראטיה - אומר אריסטו ב'ספר הפוליטיקה' - היא החירות; רק במשטר זה אפשר להשיגה והיא מטרתה הגדולה של הדימוקראטיה. חירות זו שתי פנים לה: חופש בחיים הפוליטיים והעדר כפייה בחיי הפרט. הבחנה זו אנו מוצאים אותה בדברי פריקליס בנאומו הגדול על הדימוקראטיה האתונאית:

'וכשם שאנו נוהגים דרך חירות בהלכות ציבור, כך מנהגנו זה במעשי יום יום. אין אנו חושדים זה בזה ואין אנו מרעימים פנים על שכן שנתפס לתאוותו. ולא די שאין אנו קונסים אותו, אלא גם אין אנו מטרידים אותו בהבעת אי רצון המצערת את הנפש. ואף-על-פי שאנו מתעסקים בעניינינו הפרטיים באין אונס, אין אנו חוטאים לענייני הכלל. מתוך יראת-כבוד אנו שומעים תמיד בקול המושלים הממונים עלינו, ושומרים את החוקים ויותר מכול את אותם החוקים שניתנו לתועלתם של הנדכאים, וגם אותם החוקים, שאף-על-פי שאינם כתובים, עובריהם בזויים בעיני הכול'.

ואין זו תיאוריה בעלמא. עונש המאסר כמעט ולא נודע באתונה במאה החמישית, וקנס כספי היה צורת העונש המקובלת ביותר; חופש ההתאגדות ידע רק הגבלות מעטות; חיי-אדם היו קודש, ואין פסק-דין של מוות יוצא אלא לפי הכלל: 'אין דין-מוות בלעדי העם במליאתו'.

ואכן היתה אתונה בעיני בניה, ובעיני העולם היווני בכלל, ארץ החירות הקלאסית. כששואלת מלכת פרס במחזה 'הפרסים' לאיסכילוס: 'מי המושל בהם, ומי אדון צבאם?' עונה המקהלה : 'אין הם עבדים לאיש ולא נכנעים לאיש'. עיר החירות היא אתונה - בעיני אווריפידיס - אדון לעצמו הוא העם. והשקפה-הרגשה זו המפעמת בלבותיהם של בני דורו של פריקליס מצאה את ביטויה הקולע בדברי פריקליס עצמו: 'אין אושר אלא בחופש, ואין חופש אלא באומץ לב'.

חירות הפרט היתה באתונה מלאה - ומה שחשוב לא פחות, ואולי אף יותר, לפי התפיסה היוונית - זכויות שוות עמדו לכל אתונאי ואתונאי ללא העדפה של שכבה, מעמד או משפחה. שוויון גמור זה בפני החוק ('איסונומיה') היה בעיני הדימוקראטים האתונאים גולת הכותרת של משטרם. 'הכל' - אומר פריקליס בנאומו - 'שווים הם לפני החוקים בדברים שבין אדם לחברו. והרי כבוד האדם בציבור הוא לפי ערכו של אדם ולא לפי יחש-אבות, ומי שיש בידו לעשות טובה לעיר אין מונע ממנו בשל עניותו ושפל מעמדו'. משפט זה, בחינת מועט המחזיק את המרובה, אנו שומעים מתוכו, (א) שכל אזרחי אתונה שווים הם בפני החוק ; (ב) שאין המדינה מכרת בפריבילגיות המושתתות על מוצא או רכוש; (ג) שאי-השוויון היחידי הוא של כשרון, והוא הטעם היחידי להעדפת אדם על חברו בחיי המדינה האתונאית.




 

המפלגות הפוליטיות באתונה

שלושה כוחות פעלו בפוליטיקה הפנימית של אתונה בימי המלחמה הפילופוניסית: המפלגה הדימוקראטית, מפלגת האוליגארכים הקיצוניים והמפלגה המתונה. לא בין לילה קמו גופים פוליטיים אלה. הכיוונים העיקריים - הכיוון הדימוקראטי, השוקד על ביסוסה ועל פיתוחה של הדימוקראטיה, והאנטידימוקראטי, האומר לבלום אותה או לבטלה - עוברים כציר בפוליטיקה הפנימית של אתונה מימי סולון ועד פריקליס. אבל דומה, שאין השם 'מפלגות פוליטיות' הולם את הכיוונים הללו. בכל אותה תקופה, מתחילת המאה השישית ועד לאמצע המאה החמישית לפנסה"נ, בולטים בתולדות אתונה אישים ומשפחות יותר מגופים פוליטיים מאורגנים. כך, למשל, נתרכזו רבים מהמתנגדים להתפתחות הדימוקראטיה ולמדיניות-החוץ של אתונה, למדיניות האנטי-ספארטאית, סביב אישים דגולים כמילטיאדיס, המנצח בקרב מאראתון, ובנו קימון, ממשפחת פילאידאי האצילה. היסוד האישי והמשפחתי עלה בזרם מדיני זה, כשם שעלה אף בזרמים האחרים של אותה תקופה, על היסוד המפלגתי במשמעותה המקובלת של המלה.

דומה הדבר, שרק בשנות החמישים של המאה החמישית לפנסה"נ קמו באתונה גופים פוליטיים קרובים על-פי מהותם למה שאנו נוהגים לקרוא בשם מפלגות פוליטיות; גופים המאורגנים ארגון של קבע, מאוחדים במצע אידיאולוגי משותף, בעלי תוכניות-פעולה מוסכמות וחסרי זיקה מסורתית למשפחה מסוימת. מפלגות אלו התפתחו והתגבשו בימי המלחמה הפלופוניסית.

דבר מותו של פריקליס (429 לפנסה"נ) היה אחד המשברים הקשים בדברי ימי הדימוקראטיה האתונאית. במשך חמש-עשרה השנים, לערך, שקדמו למות פריקליס, היה המשטר האתונאי מעין שלטון-יחיד דימוקראטי, לפי תיאורו המפורסם של תוקידידיס. בימי שלטונו היציב של פריקליס זכתה אתונה לפוליטיקה פנימית וחיצונית שקולה ומכוונת, ונמנעו ממנה תנודות ותהפוכות. פריקליס ידע לרסן ביד חזקה הן את הדימוס האתונאי שעליו נשען, והן את מתנגדי הדימוקראטיה מקרב השכבות האמידות. ואילו אחר מותו הפוליטיקה האתונאית אינה לעתים קרובות ביטוי של שיקול מדיני, אלא תוצאה מקרית של מאבק שאיפות ואמביציות בקרב המנהיגים הדימוקראטיים השונים, יורשי פריקליס, שהתחרו בינם לבין עצמם על ההנהגה המדינית. הואיל וידיעותינו על ה'דימאגוגים' האלה - אם להשתמש בז'ארגון הפוליטי של הזמן - שאובות ברובן מפי מתנגדים, קשה לעמוד על טיבם האמיתי של יורשי פריקליס בהנהגתה של המפלגה הדימוקראטית.

דומה שרבים מה'דימאגוגים' לא חסרו רגש פאטריוטיות, ולא כישרון פוליטי; חסרונם הגדול היה בחולשת מעמדם. אף אחד מיורשי פריקליס לא הצליח לרכוש לעצמו השפעה מכרעת ובת-קיימא במדינה – דוגמת השפעתו של פריקליס - וכך אפוא נאלצו למלא פעם אחר פעם את רציותיו המקריות של העם באסיפתו, אפילו היו אלו לרעת המדינה, ובלבד שישמרו על מעמדם. אף זאת: מנהיגי הדימוקראטיה שלאחר פריקליס, קליאון והאחרים, נמנו עם בני השכבה של בעלי העסקים, ועל-הרוב היו חסרים את ההכשרה הצבאית שהיתה לפי המסורת נחלתן של משפחות האצילים. פריקליס, שנמנה עם אחת המשפחות האצילות של אתונה, היה הן 'סטראטגוס' והן מנהיג העם באסיפתו, ואילו אחר מותו באה הפרדה מסוימת בין המנהיגות האזרחית לבין המנהיגות הצבאית של אתונה; ואף הפרדה זו החלישה את מעמדם של יורשי פריקליס. ויתירה מזו, אף בקרב הדימוס עצמו נראו סימנים של קרע בין תושבי הכפר, שבקרבם חזקה השאיפה לשלום, לבין הפרוליטאריון העירוני, שביקש פוליטיקה מלחמתית תקיפה. למותר לציין, שאף משום כך היתה התמיכה הציבורית במנהיגי המפלגה הדימוקראטית קטנה מזו, שממנה נהנה בימיו פריקליס.

פקעת זו של גורמים עשתה את שלטונם של יורשי פריקליס שלטון בלתי-מבוסס ורעוע בהשוואה לשלטונו היציב והתקיף של פריקליס: כוח המפלגה הדימוקראטית נחלש ועלתה השפעת האופוזיציה. אופוזיציה זו למפלגה הדימוקראטית התחלקה לשניים: לסיעה האוליגארכית הקיצונית, שמנהיגה היה אנטיפון - ואחר-כך קריטיאס - ולסיעת המתונים בהנהגת ניקיאס, ואחר כך - תיראמניס. הסיעה האוליגארכית הקיצונית נשענה, מבחינה סוציאלית, על שרידי מעמד האצילים ועל העשירים הגדולים, ואף רבים מ'הנוער הנוצץ' של אתונה היו תומכיה הנלהבים. משנתם של האוליגארכים היתה בעיקרה ההשקפה, שקיים ניגוד טבעי בין 'המון-העם' (ה'דימוס') לבין 'הטובים' (המעמד העליון). לפי אותה השקפה כל המעלות הטובות הן נחלתם של 'הטובים', וכל הרע והבזוי נתגלם בהמון-העם הנבער מדעת. וכיוון שניגוד טבעי ואיבה טבעית קיימים בין שני המעמדות הללו במדינה ובחברה, הרי המעמד האחד מוכרח לשעבד, והאחר - להיות משועבד; דרך אחרת אין. האוליגארך הקיצוני, שכתב את המסה על 'חוקת האתונאים', ראה בכך מעין חוק היסטורי-פוליטי כללי. חוק זה מקורו בשנאה, שרחשו רבים מן השכבה העליונה באתונה לשלטון הדימוקראטי, והוא שימש בסיס עיוני לכל תוכניותיהם המעשיות של עוכרי הדימוקראטיה. הדימוס הוא שפל מטבע ברייתו - גורסים האוליגארכים - ואין תימה שמשטרו המדיני, הדימוקראטיה, הוא הרע שבמשטרים. המשטר הדימוקראטי הוא אפוא 'רע בשביל הטובים, וטוב בשביל הרעים', משטר נפסד מיסודו, שלא תיתכן בו כל ריפורמה, וכל מי שמקווה לתקן תיקונים בו משתעשע בחלומות שווא. הדרך האחת והיחידה לשינוי המצב היא: ביטולה של הדימוקראטיה וכינונו של משטר שהוא חדש מיסודו וטוב מיסודו, כלומר משטר האוליגארכיה הקיצונית - שלטון של מעטים, הרודים ברבים.

שלטון הכוח, הטירור והנקמה - זו היתה מטרתה הגלויה של המפלגה האוליגארכית הקיצונית, והיה קשר הדוק בין סיסמאות אלו לבין התורה הסופיסטית, שהעלתה על נס את העיקרון: 'זכות' = 'כוח', והדגישה את זכותו הטבעית של 'החזק', 'האדם העליון', לרדות בפחותים ממנו. האוליגארכים הקיצונים העריצו את ספארטה, את משטרה הפוליטי, את דרכי החינוך שהיו נהוגות בה, ואת אורח-חייהם של אזרחיה. כל אלה היו בעיניהם אידיאלים שיש לחקותם. ההערצה לספארטה מזה והשנאה לדימוקראטיה מזה הביאו את האוליגארכים עד לידי כך שאף נכונים היו לוותר על עצמאותה של אתונה, חלף ידידותה של ספארטה ותמיכתה במשטר האוליגארכי באתונה.

מפלגת המתונים היתה מפלגתו של המעמד הבינוני, בעיקר הכפרי. אופייני לה ביותר, הן מבחינה סוציאלית והן מבחינה פוליטית, שעמדה בין שני הקצוות: בין הפרוליטריון והמפלגה הדימוקראטית מזה, לבין השכבה העליונה של בעלי-הרכוש והאוליגארכיה מזה. המשטר, שאליו שאפו המתונים, נקרא בפי אריסטו 'הקונסטיטוציה הבינונית (או האמצעית)', ובפי תוקידידיס נקרא: 'מזיגה מתונה של האוליגארכיה והדימוקראטיה'. מנהיג המתונים תיראמניס קבע בלשון ברורה את עמדת מפלגתו בנאומו הפרוגראמאטי, שהובא ב'היסטוריה יוונית' לכסינופון: 'מתמיד אני נלחם באלה החושבים, שהדימוקראטיה אינה יפה כל עוד לא שיתפו בה את העבדים ואת הברנשים המוכנים למכור את המדינה בשל אדרכמון, וכן מתמיד אני עומד נגד אלה, שאינם חושבים את האוליגארכיה ליפה כל עוד לא הביאה לידי מצב, שבו נתונה המדינה לשלטונם העריץ של מתי-מספר'. לפיכך התנגדו המתונים בחריפות לשיתופם של כלל-האתונאים בהנהלת המדינה, ואף תבעו להגביל את הזכויות האזרחיות לבעלי רכוש מסוים, ולשוללן מהפרוליטריון 'החסר-כול'. המתונים מתחו ביקורת חריפה על הדימוקראטיה בת-זמנם, ודומה הדבר שמביקורת זו נתגבש עיקר תוכניתם המדינית. אמנם אף הקיצוניים ביקרו חריפות את הדימוקראטיה האתונאית, אלא שהללו שללו את העיקרון גופו, ולא התעניינו ביותר בפרטים, ואילו המתונים אמרו לתקן את המעוות במוסדותיה והליכותיה של הדימוקראטיה, בלא לערער על כמה וכמה מהנחות-היסוד שלה. לדעתם היתה אחת ממגרעותיה הגדולות של הדימוקראטיה הקיצונית, שהשתעבדה לעסקנים מפלגתיים - ה'דימאגוגים'. 'נתונות לך' - אומר אריסטופאניס, הקרוב לחוגי המתונים - 'כל התכונות של מנהיג-העם. קולך גס, מוצאך בזוי, איש השוק אתה. הרי זה מה שנחוץ למנהיגות במדינה'. שלטונם של ראשי-העם הוא, לפי המתונים, בלתי-מוגבל. ה'דימוס' בידיהם הוא כחומר בידי היוצר, והדימאגוג הוא – לדברי אריסטופאניס - מעין לוויתן, החולש על המון העם האתונאי, ומטרתו היחידה היא אונאה. כיוון שכך, היתה העברתו של הדימאגוג מעל פני החיים המדיניים אחת המטרות הראשיות של המתונים. המתונים אף ביקרו בחריפות את ניצול המדינה על-ידי השכבות הנמוכות, כפי שהם הבינו ניצול זה, ואמרו לבטל את שיטת התשלום בעד משרות מדיניות. המתונים מתחו ביקורת קשה אף על בתי-הדין העממיים, וביטולו של השיפוט העממי היה אחת מתביעותיהם העיקריות. אף עם שיטת הבחירה למשרות מדיניות לפי גורל - שיטה האופיינית לדימוקראטיה - לא היה לבם שלם. בכל אלה, ובכמה וכמה תחומים אחרים של חיי המדינה, נסתמנה נטייתם השמרנית של המתונים. 'חזרה אל משטר האבות' - זו היתה סיסמה מסיסמאותיהם הראשיות. 'משטר האבות', המשטר הטוב, שאליו יש לחזור, היה בעיניהם המשטר האתונאי, כפי שהיה או ביתר דיוק: כפי שחשבו שהיה, בימי סולון וקלייסתניס וקודם לריפורמות הדימוקראטיות של המאה החמישית לפנסה"נ. אותן הריפורמות עשו לדעתם את המשטר האתונאי לדימוקראטיה לא-מרוסנת, ל'שלטון ההמון הנבער מדעת'.

את מטרותיהם הפוליטיות אמרו המתונים להגשים בדרך קונסטיטוציונאלית, שכן התנגדו לשימוש באלימות בחיי המדינה, ובתעמולה ובשיכנוע ראו את האמצעים הלגיטימיים היחידים לפעולה מדינית. אמנם, לא תמיד מסוגלת היתה המפלגה המתונה לשמור את טהרתם של עקרונות אלה בשנות התסיסה והסער (שנות 404-411 לפנסה"נ), אולם המעיין במקורות, המספרים על מאורעות אותן השנים, יתמה תכופות מה עקשנית היתה דביקותם של המתונים בצורות חוקיות קונסטיטוציוניות, דביקות שפעמים קשה להבינה אם ניתן דעתנו על מסיבות הזמן.

כללו של דבר, הן משנתה האידיאולוגית והן דרכה המעשית ייחדו את מפלגתו של תיראמניס כמפלגה ריפורמיסטית מתונה, שניצבה ככוח-ביניים בין שני הקצוות בפוליטיקה האתונאית, בין הדימוקראטיה הקיצונית מזה לבין האוליגארכיה מזה.




 

מלחמת המפלגות בשנים 429-411

מתנגדי הדימוקראטיה - בעיקר הקיצוניים שבהם - היו מאוגדים באגודות חשאיות ('הטאיריאי'). החשאיות היתה תכונה אופיינית ביותר לאיגודים הללו, וכך מסתבר מיעוט הידיעות שלנו על אופיים ופעולותיהם. חברי האגודות החשאיות נתחייבו בשבועה על שמירת הסודיות ועל עזרה הדדית בכל צרה ונסיבה. את מטרתם של האיגודים הללו מציין תוקידידיס כעזרה הדדית בבתי-המשפט ובהשגת משרות מדיניות. ואמנם שני אלה ממצים, במידה רבה, את מהותם של המועדונים האוליגארכיים. מפקדי הצבא, שגרירים דיפלומאטיים ואחדים מהממונים על ההנהלה הכספית, היו נבחרים באתונה בבחירות אישיות כלליות. אחת ממטרותיהם החשובות של האיגודים האוליגארכיים היתה להשפיע על תוצאות הבחירות הללו, ובעזרת תעמולה ולחץ הוכתרו מאמציהם לא אחת בהצלחה. אף בתי-המשפט שימשו זירה להתנגשויות פוליטיות בין הדימוקראטים לבין מתנגדיהם, והיו מכשיר מסוכן בידי מנהיגי הדימוקראטים במלחמתם בבעלי-היכולת בכלל, והאויבים הפוליטיים בפרט. לנוכח סכנה זו שמו האיגודים החשאיים מטרה לעצמם לעזור לחבריהם על-ידי המצאת עדים, השפעה על השופטים בדרך של איומים או שוחד, הכשרת דעתה קהל, וכיוצא באלה. אף לא הסתפקו האוליגארכים בהתגוננות בלבד, וידועות לנו התקפות משפטיות שלהם על מתנגדיהם הפוליטיים. לשם תיכנון הפעולות המשותפות, ואף לשם בילוי חברתי, היו חברי האיגודים החשאיים נפגשים לעתים מזומנות, ובפגישות אלו נדונו לא רק עניינים שוטפים, אלא אף בעיות כלליות יותר. כאן נולדו והתגבשו האידיאולוגיות, שמצאו לאחר-מכן את ביטוין בהצעות של הקונסטיטוציות השונות בשנים 411-404 לפנסה"נ.

מחזותיו הראשונים של אריסטופאניס מגלים טפח מפעולותיהם של האיגודים-המועדונים בימי המלחמה הפילופוניסית. במחזה 'פרשים', שנכתב בשנת 425 לפנסה"נ, מתפאר קליאון, שהוא יודע על פעולות האיגודים החשאיים, ושלא נעלמה ממנו שום קנוניה במדינה. ריבוי הרמזים במחזה זה על דבר הפעולות החשאיות של אויבי הדימוקראטיה מלמדנו, כי אמנם היתה זו בעיה רצינית בפוליטיקה הפנימית של אתונה. אף במחזה 'הצרעות' נותן אריסטופאניס ביטוי לאווירת החשדנות, המלשינות והאימה, שנשתררה באתונה. הדימוקראטים טפלו על מתנגדיהם אשמה, שחברי האיגודים החשאיים הם: 'בוגדים הקושרים עם ספארטה', 'מהפכנים האומרים לבטל את חוקי אתונה', 'שונאי העם ושוחרי טיראניה אוליגארכית'. אותה אווירה כללית, ששררה סביב האיגודים החשאיים, אף לא נשתנתה בשעת הצגתו של המחזה 'השלום' (421 לפנסה"נ), שבו קובל אריסטופאניס על הקהל האתונאי, אחוז הבהלה, המקבל כמטבע טובה כל דבר מלשינות ודיבה רעה, והוא נושא תפילתו לשלום מבית ומחוץ כאחד.

ואכן, חששות הקהל הרחב לא היו נטולי כל יסוד: בשנת 417 לפנסה"נ הצליחו האיגודים החשאיים לתכנן פעולה פוליטית מקפת, שבעטיה נאלץ היפרבולוס, ממנהיגי המפלגה הדימוקראטית, ללכת בגולה. אולם שנתיים לאחר-מכן הנחיתו הדימוקראטים מכת-נגד קשה על אנשי המחתרת האוליגארכית; כשחוללו פסלי האל הרמיס באתונה תלו התעמלנים הדימוקראטיים את מעשה חילול הקודש במחתרת האוליגארכית והצליחו לאסור רבים מחברי האיגודים החשאיים, ומהם - אף לגרשם מאתונה.

לצד המאבק בתחום הפוליטיקה הפנימית בין הדימוקראטים לבין האיגודים החשאיים, התנהל אף מאבק קשה בתחום הפוליטיקה החיצונית. המפלגה הדימוקראטית דגלה, אחרי מות פריקליס, במלחמה תקיפה בים וביבשה עד לשבירתו המוחלטת של הכוח הספארטאי, בהרחבת האימפריה ובשלטון תקיף על ערי הברית. לעומתה שאפה האופוזיציה - ובעיקר הסיעה המתונה, שקו פעולתה בולט יותר בהיאבקות על דמות הפוליטיקה החיצונית מבפעולות מחתרת - לשלום של פשרה עם ספארטה, והיא התנגדה לפוליטיקה האימפריאליסטית התקיפה של המפלגה השלטת. וכך יוצאת אל העם מפלגת המתונים כ'מפלגת השלום', ובשאיפה להשיג שלום של פשרה עם ספארטה היא נתמכת תכופות על-ידי שכבות רחבות של האוכלוסיה האתונאית, ואלו ספק רב אם היו מוכנות לתמוך אף בפוליטיקה הפנימית של המתונים. על שום תמיכה זו זכתה מפלגת המתונים לכמה הצלחות חשובות במאבקה לעיצוב הפוליטיקה החיצונית של אתונה. אולם בשנת 415 שוב היתה ידם על הדימוקראטים על העליונה. בהשפעת המפלגה הדימוקראטית. ובהשפעת המצביא אלקיביאדיס, נשלחו צבא וצי גדולים לכיבוש סיקיליה.

המסע לסיקיליה היה כישלון ללא תקדים בתולדותיה של אתונה. בשלהי שנת 413 הגיעה אל העיר בשורה מרה: צבא-המשלוח העצום הושמד כולו אצל סיראקוסאי. האסון הכבד הביא לתמורה עמוקה בדעת-הקהל האתונאית והיה מיפנה בפוליטיקה הפנימית של אתונה. אף בקרב השכבות העממיות הרחבות סר חינם של המנהיגים הדימוקראטיים ועלתה השאיפה לתיקון פנימי במדינה. זו הפעם הראשונה מאז מות פריקליס העזה האופוזיציה להציע להגביל את המשטר הדימוקראטי. אמנם לא בוטלה הדימוקראטיה, אולם בהשפעתם של המתונים נבחרה באתונה ועדת-עשרה, מזקני העם, שהיתה למעשה לגוף עליון במדינה - כעין 'ועדת הצלה' לשעת חירום. האופוזיציה האתונאית כילכלה את מעשיה בזהירות מרובה לאחר הגבלה ראשונה זו של הדימוקראטיה, וחלפו כמעט שנתיים נוספות עד שהעזו מתנגדי הדימוקראטיה לערוך התקפת מצח על המשטר הדימוקראטי.



לפריט הקודם