במהלך המאה התשע-עשרה עברה החברה המערבית שינויים רבי עוצמה, וביניהם תהליכי תיעוש ועיור שהביאו לחלוקה מחודשת של המעמדות הכלכליים, והתגבשות הלאומיות שהבנתה את מדינת-הלאום כיחידת המפתח בהבנת העולם המדיני המודרני. הזיקה בין מימושו העצמי של הפרט לבין הקהילה, החברה האזרחית, שרק במסגרתה ניתנת משמעות למימוש עצמי זה, התחזקה בד בבד עם התפתחות התפיסה הדמוקרטית והתעצמות חשיבות המדינה כמסגרת שמאפשרת את מתן זכויות הפרט וחירותו. התפתחות זו אף עיצבה את המערכת המפלגתית במדינות במערב-אירופה, כפי שטענו ליפסט ורוקאן. לפי הניתוח הזה היו שלוש מהפכות מכוננות בפוליטיקה המודרנית במדינות דמוקרטיות: הרפורמציה – שבעקבותיה הועמד הפרט במרכז העולם החברתי והאמונה במדע הוצבה כאלטרנטיבה לתפיסה טרנסצדנטית; המהפכה הצרפתית (והמהפכה האמריקנית) העומדות בבסיס הקשר בין המדינה למשטר הדמוקרטי; והמהפכה התעשייתית – שמחד גיסא החריפה את הקיטוב בין מעמדות הפועלים והמעמד הבינוני, ומאידך גיסא העמיקה את תפיסת הקשר בין תנועה חברתית, ייצוג פוליטי וזכויות דמוקרטיות מלאות (Lipset and Rokkan, 1967).1 אם בעקבות המהפכה הצרפתית הוענקו זכויות פוליטיות לבני המעמד הבינוני, המאבק הפוליטי של איגודי הפועלים העניק, לבסוף, הן זכויות פוליטיות והן חקיקה חברתית לפרולטריון. מהלך דומה – של חקיקה תחילה ושינוי של דפוסים חברתיים אחר כך – קרם עור וגידים במאבק של תנועות הנשים במאה העשרים. התנועה המרכזית של הגדלת מתן הזכויות ועמה הרחבת הדמוקרטיה נבנתה על המתחים החברתיים והכלכליים שהובילו קבוצות נוספות לדרוש זכויות מלאות והשתתפות בציבוריות המתרחבת והולכת (Eley, 2002) .

עיצוב מדינת הלאום כתשתית הפוליטית לקיום משטר דמוקרטי הוביל לתפיסת הזכויות הפוליטיות כמשלימות את זכויות הפרט, ונקשרה עם השינויים במושג האזרחות. אם השיח של המאה השמונה-עשרה הבליט את החוק האזרחי ואת תפקיד בתי המשפט וזכויות הפרט, מגמות העיור והתיעוש של המאה התשע-עשרה השפיעו עמוקות על מושג האזרחות. כפי שמארשל מציין: "בערים, המושגים חירות ואזרחות היו למעשה זהים. כאשר חירות הפכה לאוניברסלית, אזרחות התפתחה ממוסד מקומי למוסד לאומי" (Marshal, 1950/1998:98).

בד בבד עם הדגשת המדינה כמסגרת הפוליטית של מימוש האזרחות, הלכה והתבססה התפיסה של משטר דמוקרטי במודל השומפיטריאני, כצורת שלטון שבה גופים מייצגים, הכוונה למפלגות פוליטיות, מתחרים בבחירות חופשיות על קולם של הבוחרים (Schumpeter, 1942). רעיון הבחירה בין חלופות אידאולוגיות, וחילופי השלטון לאור הכרעת הרוב, התבטא בגיבוש ציר הימין והשמאל כציר מכונן של הפוליטיקה המערבית כאשר המחלוקת העיקרית היא על מידת ההתערבות של המדינה בכלכלה. אם בזירה החברתית התפתחו תת-תרבויות, המפורסמות שבהן זו של מעמד הפועלים אל מול זו של מעמדות הביניים, בעלות ייחוד באורח החיים, בערכים, בתנועות החברתיות ובמפלגות הפוליטיות שלהן, הרי בזירה הלאומית היה צורך בהתערבות המדינה הן בחינוך של פועלים פוטנציאליים והן בחינוך של חיילים פוטנציאליים לצבאות העם המתהווים, נוכח היריבות בזירה הבינלאומית.

המונופול על החינוך היה אפוא גורם חשוב בגיבושה של מדינה הלאום לא פחות מהמונופול על הכוח, שציין מקס ובר (ובר, 1984). החינוך היה לחוליית מפתח בעידן המהפכה התעשייתית ולכלי מרכזי בידי המדינה בדרכה ליצור חברה הומוגנית יותר, לאומית ומודרנית (גלנר, 1994). למעשה, תפקיד החינוך בסוציאליזציה הקהילתית היה כפול. מצד אחד, התפתחותו של החינוך המקצועי סייעה רבות בגיבוש התודעה המעמדית והריבוד החברתי החדש שבא בעקבות העיור ובנייתן מחדש של הקהילות. מצד שני, התעוררות האינטרס הלאומי הן בתחום הכלכלי והן בתחום התהוות התודעה הלאומית הובילה לשימוש במשאבי המדינה להרחבת החינוך – המקצועי והכללי כאחד – ובכך נהפכה לגורם המשמעותי ביותר בתהליך הסוציאליזציה.

מגמת הלאומיות שינתה גם את משמעות מושג החברה האזרחית. ההבנה הדומיננטית של החברה האזרחית הושתתה מעתה על תפיסתו של דה-טוקוויל, אשר ראה בה גורם מתווך, ספרה אמצעית בין הפרטי והציבורי (דה-טוקוויל, תש"ל). תרבות אזרחית דמוקרטית, על פי ההגדרה של אלמונד וורבה, מאפיינת חיים דמוקרטיים שמושתתים על כללי משחק דמוקרטיים, נורמות, פעולות והשתתפות במגוון ארגונים (Almond and Verba, 1980). החברה האזרחית כבר לא הייתה זהה לקהילה הפוליטית אלא הובנה כמדיום מתווך, המקשר בין הפרטי והפוליטי. הערכים, המנהגים ודפוסי הפעולה הנהוגים בחברה האזרחית מעצבים את התרבות הפוליטית של המדינה. בלשון ציורית אפשר לומר, שהמערכת המפלגתית היא קצה קרחון שבסיסו הוא החברה האזרחית שהפרקטיקות הנהוגות בה יוצרות סביבה ותרבות שהערכים הדמוקרטיים הם חלק בלתי נפרד מהן. נוצרה אפוא הבחנה בין המערכת הפוליטית ובין החברה האזרחית שתוביל בהמשך להפיכתה לתחום ציבורי אוטונומי. אלא שהתפתחות נוספת זו עוכבה בשל שתי מלחמות העולם.

ואמנם, הלאומיות הובילה במאה העשרים להיווצרות מגוון משטרים – מדמוקרטיות ועד משטרים אוטוריטריים וטוטליטריים ששמו את הכלל מעל הפרט, הדגישו את ההומוגניות התרבותית והשתמשו במונופול על הכוח ליצירת זהות קולקטיבית שלא תמיד שימרה את הפרט כיחידת הבסיס של הקולקטיב. תהליך זה גרם לדעיכת קרנה של החברה האזרחית שמרכז הווייתה היה מימושו של הפרט. המפנה חל בתום שתי מלחמות העולם, כאשר מדינת הרווחה החלה להתבסס כמבנה מרכזי שנועד לשקם את הריסות המלחמה כמו גם להבטיח הגנה, בריאות, חינוך והכנסה מינימלית. העולם הדמוקרטי יצר את "חברת השפע" (Galbraith, 1963) שבמהרה הצמיחה את "תרבות השאננות" (גלבריית', 1992) ומושג החברה האזרחית שב וצף על פני המים, הפעם בגלגול שונה.