אפשר שהלאומנות, בניגוד לתודעה לאומית גרידא – שהיא תחושת השייכות לאומה כלשהי – היא בראש ובראשונה תגובה על יחס מתנשא או מזלזל כלפי ערכיה המסורתיים של חברה, תוצאה של גאווה פגועה ותחושת השפלה השוררת בקרב בניה בעלי התודעה החברתית הגבוהה ביותר. הדבר מביא לזעם וליצר התלבטות.

דוגמה לכך היא תגובת הלאומנות המודרנית בגרמניה – למן ההגנה המודעת על התרבות הגרמנית בפטריוטיזם המתון יחסית של תומאסיוס ולסינג וקודמיהם, דרך הכרזתו של הרדר בדבר אוטונומיה תרבותית, ועד להתפרצות השוביניזם התוקפני של ארנדט, יאהן, קרנר וגרס בעת פלישת נפוליאון לגרמניה ואחריה.

תולדות האידיאות הן תחום נרחב ועשיר. אם כי לא-מדוייק מעצם טבעו, תחום המעורר חשד בלב העוסקים בדיסציפלינות המדוייקות יותר. ואולם הוא טומן בתוכו הפתעות וגמולים לא מעטים לעוסק בו. בהם הגילוי, כי כמה מבין הערכים המקובלים ביותר עלינו קנו להם שביתה בתרבות שלנו לפני פרק זמן קצר בהרבה מהמקובל לחשוב. בעולם העתיק או בימי-הביניים לא נימנו תום-לב וכנות עם התכונות המעוררות הערצה – ואף הוזכרו אך בקושי. אלה העריכו את האמת האובייקטיבית, את העמדת הדברים באורם הנכון, בכל מידה שהיא. הגישה הטוענת כי יש לשאוף אל הגיוון, וכי לעומתו האחידות היא חד-גונית, עגומה ומשמימה, הכובלת את רוח האדם המבקשת לעוף אל על מ"חושך וצלמוות בקבר בור", כהגדרתו של גיתה את ה-Systéme de la natura של הולבאך, מנוגדת תכלית ניגוד לגישה המסורתית הגורסת, כי האמת אחת היא והטעויות רבות – גישה שלא נתקלה כמעט מעולם בערעור לפני שלהי המאה השבע-עשרה. הסובלנות, לא כאמצעי מעשי למניעת מחלוקת הורסנית אלא כערך מהותי לעצמו; החירות וזכויות האדם כפי שהם נתפשים היום; גאון הפרט כהתרסה של כוח הרצון אשר אינו יודע כבלים כנגד כל החוקים; בוז כלפי מיגבלות ההגיון בכל מישור שהוא – כל אלה הנם גורמים בעיוות העצום של המחשבה והרגשות אשר התרחש במערב במאה השמונה-עשרה. תוצאותיו ניכרות גם היום בכמה וכמה מהפכות-נגד בכל תחום מתחומי חיינו. זהו נושא רחב ומקיף ואין בכוונתי לדון בו במישרין. כל רצוני הוא להסב את תשומת הלב ולוא רק לאחד מהיבטיו הרבים.

הנביאים החדשים

כידוע היתה המאה התשע-עשרה עדה לצמיחה רבתי של מדע ההיסטוריה. ההסברים לכך רבים: התמורות המהפכניות בחיי הרוח והמעשה גם יחד, תמורות אשר נבעו מההתפתחות המואצת של מדעי הטבע בכלל, וההמצאות הטכנולוגיות והתפתחות התעשיה בפרט; עלייתם של מדינות, מעמדות ושליטים חדשים אשר חיפשו אחר ייחוס; התפוררותם של מוסדות דתיים וחברתיים מקדמת-דנא, כתוצאה מעליית תנועת הרפורמציה והחילוניות שהביא בכנפיו הרנסאנס; כל אלה מיקדו את תשומת-הלב בתופעת התמורה ההיסטורית והחידוש השורר בכל. ההערכה שלה זכו מדע ההיסטוריה וחקר תולדות האדם היתה גדולה לאין שיעור. תחושת קידמה מתמשכת – או למצער תחושת תנועה ותמורה בחיי החברה האנושית – שררה בכל. אין תימה, איפוא, שהוגים מן המעלה הראשונה ביקשו לעמוד על החוקים המנחים את תהליכי התמורה החברתיים. ההנחה כי השיטות החדשות שהונהגו בחקר מדעי הטבע ואשר הצליחו להסביר תופעות וחוקים המניעים את העולם החיצון, יוכלו לשמש גם בחקר נפש האדם – הנחה זו לא היתה מופרכת מעיקרה. חוקים אלה, אם אך יהיה אפשר לגלותם, יהיו תקפים לעתיד ולעבר גם יחד. יש להפקיע את חיזוי העתיד מידיהם של נביאי מסתורין ופרשני ספרי אחרית-הימים, מידיהם של אסטרולוגים וחובבי תורת הסוד, ולהופכו לתחום מוכר של הידע המדעי.

תקווה זו הפיחה רוח בפילוסופיות של ההיסטוריה והביאה להתפתחות תחום חדש בתכלית בחקר מדעי החברה. הנביאים החדשים טענו לתוקף מדעי לקביעותיהם באשר לעבר ולעתיד כאחד. אף כי מרבית כתביהם היו פרי הדמיון הפרוע ולעתים אף האנוכי ביותר – ומכל מקום, לא היה אלה אלא הנחות ספקולטיביות בתכלית – הרי שסך הישגיהם זכה לכבוד ולהכרה פי כמה מן המקובל לחשוב. אפשר שקונדורסה גילה אופטימיות יתירה בתחזיתו, כי הנה ימים באים ומדע חדש – מדע האדם – מדע מקיף ושיטתי יתפתח ויביא קץ לפשע, לסיכלות ולסבל בחיי האדם. אך תחזיתו זו נבעה מקהות חושים, בורות ואי-רציונאליות. ב- 1794 שירטט בחשכת תאו שבכלא את דמותו של עולם חדש, מוסרי ומאושר, אשר כללי החשיבה המדעית מנחים את מבנהו החברתי. בראשו יעמדו בני-אדם חופשיים מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית והם אשר יובילו את העולם אל עבר הרמוניה בין האומות, אל עבר הקידמה הבלתי-פוסקת של האמנויות והמדעים ואל עבר השלום הנצחי. זו היתה תקווה מוגזמת וחסרת בסיס, בלא ספק, אך יישום כללי המתמטיקה – ובעיקר הסטטיסטיקה – לפתרון בעיות חברתיות היה בבחינת נבואה מקורית וחשובה.

סֶן-סימון היה הגאון אשר חזה, לכל הדעות, את ניצחונו הוודאי של המשטר הטכנוקרטי. הוא דיבר על-אודות מיזוגן של מערכות החברה, הכספים והתעשיה. בעולם החדש הזה של אנשי הייצור הנעזרים באנשי המדע, תומר האינדוקטרינציה הדתית בתועמלנים מגזע חדש – אמנים, משוררים ואנשי-דת חילונית חדשה, אשר יניעו את רגשות ההמונים, שכן בלעדיהם לא ייכון עולם חדש זה. תלמידו של סן-סימון, אוֹגוּסט קוֹנט, קרא להקמתה של כנסיה אוטוריטארית חדשה, אשר תחנך את החברה הרציונאלית – זו אשר אינה דמוקרטית או ליברלית – ואת אזרחיה בעלי ההכשרה המדעית. הוא אף חזה את עצם הקמתה של חברה שכזו. אין בכוונתי להרחיב בעניין תקפותה של נבואה זו. הצירוף של כישורים טכנולוגיים ושלטונה האבסולוטי של כמורה חילונית התגשם, להוותנו, בימינו שלנו מעבר לכל המשוער. וגם אם אלה אשר האמינו כי דעות קדומות, בורות ואמונות תפלות וביטויים בחוקי כלכלה, במדיניות, גזע ומין חסרי-היגיון ומדכאים, לא זכו לחזות בהתגשמות ציפיותיהם. אין הדבר מפחית מערך התובנה שגילו לדרכים החדשות שנפתחו לפני מערב-אירופה. זה החזון בדבר מישטר חדש, הגיוני, סוחף ואצוּר, שהשמיעו בנטהאם ומֶאקולי, החזון אשר הטריד את מנוחתם של מיל וטוקוויל ועורר את סלידתם העמוקה של קרלייל ודיזראלי; רסקין, תוֹרוֹ ואף כמה מהרומנטיקנים הגרמנים בתחילת המאה התשע-עשרה. אשר לפוּרייה, זה התריע, בינות לתילי-תילים של דברי הבל, בקולות רעמים וברקים, נגד עוולות המסחר והתעשיה, בשילוב עם תחרות כלכלית פרועה שכל כוונתה הרס או השחתה של פירות העמל האנושי למען הרווח האישי של מתי-מעט; הוא מחה נגד השליטה הריכוזית הגוברת של קבוצות גדולות, המובילה לשיעבוד ולניכור, והטיף לקץ הדיכוי ולצורך בתיעול הגיוני של המאוויים, בהכוונה מקצועית זהירה. דבר זה יאפשר את התפתחותם של כל המאוויים, הכישורים והנטיות האנושיים בכיוון חופשי ויוצר. פורייה היה מכור לדמיונות גרוטסקיים, אך הרעיונות שעמדו ביסודם לא היו מגוחכים כלל ועיקר. וחלק ניכר של תחזיותיו נחשב עתה לחוכמה שגורה המקובלת על הכל.

הכל מכירים בדיוק הגורלי שבתחזיתו הקשה של טוקוויל בדבר הקונפורמיות שבתחזיתו הקשה של טוקוויל והחד-גוניות שבשוויוניות הדמוקרטית, תהא דעתו של האדם על תרופות הפלא שבעזרתן ביקש לתקן את השפעותיה אשר תהיה. כן איני מכיר אדם המתכחש לעובדה שקארל מארקס – חרף כל שגיאותיו – גילה כוחות נבואיים יחידים במינם בחשיפתם של כמה מהגורמים המרכזיים אשר פעלו בימיו ואשר נעלמו מעיני בני זמנו – ריכוזם של אמצעי הייצור בידיים פרטיות והתקדמותו חסרת-הרחמים של התיעוש; צמיחתם המואצת של העסקים הגדולים, צמיחה אשר באותם ימים היתה רק בתחילתה; והתחדדותם הבלתי-נמנעת של הקונפליקטים החברתיים והפוליטיים כתוצאה מכל אלה. הוא אף הצליח להסיר את המסווה הפוליטי והמוסרי, הפילוסופי והדתי, הליברלי והמדעי, שמאחוריו הסתתרו הגילויים האכזריים ביותר של קונפליקטים אלה ואת התוצאות החברתיות והאינטלקטואליות שלהם. הוגים אלה היו גדולי הנביאים, אך לא היחידים. באוקנין המזהיר והסורר היטיב לחזות יותר מיריבו הגדול, מארקס, את הנסיבות שבהן יתקוממו הנחשלים. הוא צפה כי התקוממויות אלה יפרצו לא במדינות המתועשות ביותר, המצויות בתנופת הקידמה הכלכלית, אלא דווקא במדינות שבהן האוכלוסיה מצויה מתחת לקו העוני ואין לה דבר להפסיד כתוצאה ממהומות שכאלה – איכרים נחשלים החיים בתנאי עוני וייאוש, במסגרות כלכליות חקלאיות מפגרות שבהן הקפיטליזם מצוי בשפל המדרגה, דוגמת ספרד ורוסיה. הוא לא היה מתקשה לעמוד על הסיבות למהומות החברתיות הגדולות המתרחשות בימינו באסיה ובאפריקה. ויכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות: בתחילת שלטונו של לואי-פיליפ פנה המשורר היינה אל העם הצרפתי וחזה, כי יום יבוא ושכניהם הגרמנים יתקפו אותם, שטופי טינה וזיכרונות היסטוריים בשילוב עם קנאות מטאפיזית ומוסרית, ויחריבו את סמליה הגדולים של תרבות המערב: "כדרך הנוצרים הקדומים, אשר שום עינוי של הגוף או אושר של הגוף לא הצליח לשבור את רוחם, אשר אינם יודעים פחד או תאוות-בצע מהי", ברברים שיכורי אידיאולוגיות יהפכו את אירופה למדבר שממה. לאסאל הטיף – ושמא אף חזה את עלייתו של הסוציאליזם הלאומי – אלה הדמוקרטיות העממיות של ימינו, בין אם מכנים אותם קומוניזם לאומי או קפיטליזם לאומי, יצור-כלאיים אשר זכה לגינוי מפי מארקס בהערות שרשם על גבי מצע גותה.

נוסטלגיה לימי-הביניים

כעשר שנים לאחר מכן, צפה יעקוב בּורקהארדט את הקמתם של תאגידים צבאיים-תעשייתיים אשר ישתלטו בסופו של דבר על מדינות המערב השוקעות; למאקס ובֶּר לא היה כל ספק באשר לעליית כוחה של הביורוקרטיה; דורקהיים הזהיר מפני חוסר שלטון; בעקבותיהם הופיעו הסיוטים של זמיאטין, אלדוס האקסלי, אורוֶול, הסטיריקנים-למחצה והנביאים-למחצה של ימינו. חלקם היו דברי-נבואה צרופים. ואחרים – בעיקר יצירותיהם של המרקסיסטים והברברים של היינה אשר שלטו בדמיונם של הגזענים והניאו-פאגאנים האי-רציונאליסטים, אף תרמו במידת מה בעצם הופעתם להגשמתם. המאה התשע-עשרה הולידה מספר רב של אוטופיות ואבחנות ליברליות, סוציאליסטיות וטכנוקרטיות, ספוגות נוסטלגיה לימי-הביניים וערגה ל-Gemeinschaft של העבר – מיני תורות שנשכחו ברובן וחלפו מן העולם. במערכת זו של עתידנות ודמיון, מערכת סבוכה ובעלת סימוכין סטטיסטיים, נותר חלל תמוה אחד. במאה התשע-עשרה פעלה באירופה תנועה, כה מעוותת וכה מוכרת, עד כי רק תוך מאמץ מודע של הדמיון אפשר לתאר עולם שבו אין לתנועה זו כל חלק: היו לה פרטיזנים ואויבים, אגפים דמוקרטיים, אריסטוקרטיים ומלוכניים; היא השפיעה על אנשי-פעולה ואמנים, על אליטה אינטלקטואלית ועל ההמונים; אך למרבה הפלא לא קם, למיטב ידיעתי, ולו גם הוגה אחד אשר ניבא לה תפקיד חשוב יותר בעתיד. ואולם אפשר שלא תהיה זו הפרזה להניח, כי זו היא אחת התנועות החזקות, ובכמה אזורים אף התנועה החזקה היחידה, הפועלת בעולם היום; וכי כמה מאלה שלא חזו את ההתפתחות הזאת שילמו על כך במחיר חירותם, או אף בחייהם. תנועה זו היא הלאומנות, אף לא הוגה אחד חזה, למיטב ידיעתי, את עתידה – ומכל מקום לא תיאר אותו בבהירות. היוצא-מן-הכלל היחיד המוכר לי הוא משה הס, אשר טרם זכה להכרה הראויה לו. ב- 1862 טען בספרו רומא וירושלים כי היהודים נושאים על גבם שליחות היסטורית, למזג את הקומוניזם והלאומיות. היתה בכך הטפה יותר מאשר נבואה, והספר לא הגיע לידי איש, אלא לידי הציונים כעבור שנים רבות.

אין כל צורך להדגיש את העובדה המובנת מאליה, כי מרבית המדינות הריבוניות המיוצגות כיום בעצרת האומות-המאוחדות פועלות במידה רבה מתוך תשוקות לאומניות חזקות, אף יותר מאלה של חברות חבר-הלאומים, אשר קדם לאומות-המאוחדות. אך חוששני שעובדה זו היתה עשויה להפתיע את מרבית נביאיה של המאה התשע-עשרה, בהם גם את האינטלקטואלים ובעלי החושים הפוליטיים הדקים ביותר. סיבת הדבר נעוצה בנטייתם של מרבית המשקיפים החברתיים והפוליטיים של אותם ימים – בין אם היו עצמם לאומנים ובין אם לאו – לחזות את שקיעתו של הרגש הזה בעתיד. באירופה נתפשה הלאומנות במידה רבה כשלב ארעי. שאיפתם של מרבית בני האדם להיות אזרחיה של מדינה ששטחה זהה לזה של האומה שבה ראו את אומתם, נתפשה כשאיפה טבעית, ומכל מקום ככזו שנבעה מהתפתחות הסטורית-פוליטית, אשר התפתחות התודעה הלאומית משמשת בה סיבה ומסובב גם יחד, כך מכל מקום במערב. לאומנות כרגש וכאידיאה לא זוהתה (ובדין, לדעתי) עם התודעה הלאומית.

הזכות לשלטון לאומי עצמי

הצורך להשתייך לקבוצה מוגדרת וקלה לזיהוי, נתפש למן ימי אריסטו כצורך טבעי של כל בני-האדם: משפחות, שבטים, אחוזות, משטרים חברתיים, מעמדות, ארגונים דתיים, קבוצות פוליטיות ולבסוף גם אומות ומדינות. כל אלה היו צורות הסטוריות של הגשמה על בסיס הצורך האנושי. אפשר שאף צורה מבין הצורות הללו לא היתה חיונית לקיומו של האדם כמו הצורך במזון ובמחסה, בביטחון ובהמשכיות. אך אחד מגילוייו היה חיוני ותורות רבות הוצעו להסבר ההתפתחות ההיסטורית של הצורות הללו, מאפלטון ופוליביוס למקיאבלי, בוסה, ויקו, טורגו, הֶרדֶר, סֶן-סימון, גל, קונט, מארקס ויורשיהם המודרניים. ייחוס משותף, שפה, מנהגים, מסורות וזיכרונות משותפים, ישיבה ממושכת בחבל ארץ אחד, כל אלה שימשו לגיבושה של החברה. הומוגניות מעין זו הדגישה את הניגודים שבין קבוצה אחת לשכנותיה; סולידריות שבטית, תרבותית ולאומית ובצדה תחושת התבדלות מלווה בטינה פעילה או בבוז כלפי קבוצות בעלות מנהגים שונים ומקורות ממשיים ומיתיים שונים – אלה התקבלו כגורמים להיווצרות המדינות הלאומיות, אך גם כהצדקה לקיומן. הבריטים, הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים וארצות סקנדינביה זכו למעמד ולהכרה זמן רב לפני המאה התשע-עשרה; ואילו הגרמנים, האיטלקים, הפולנים וכן עמי הבלקאן והאזור הבאלטי לא זכו לכך. השוויצים הגיעו לפתרון ייחודי לבעייתם. מרבית בני-האדם גרסו כי מן הדין להגיע להתאמה בין שטחה של המדינה לאומתה, פרט לחסידי האימפריות הרב-לאומיות, השושלתיות, כרוסיה, כאוסטריה וכתורכיה, או חברי קבוצות אחרות – אימפריאליסטים, אינטרנאציונאליסטים, סוציאליסטים, אנארכיסטים ואפשר שאף קתולים אולטרה-מונטאנים. מרבית ההוגים הפוליטיים קיבלו זאת – בין אם ברצון ובין שלא ברצון – כשלב בלתי-נמנע של הארגון החברתי. היו שקיוו או חששו, כי הדבר עלול להוביל לצורות אחרות של מיבנה פוליטי; היו שראו בכך תופעה "טבעית" וקבועה. הלאומנות – העלאת האינטרסים של האחדות וההגדרה העצמית של האומה למעמד של ערך עליון הקודם לכל שיקול אחר, בכל תנאי שהוא (אידיאולוגיה אשר ההוגים הגרמנים והאיטלקים נטו לאמץ יותר מאחרים) – נתפשה בעיני המשקיפים והליברלים יותר כשלב חולף, שמקורו כהתגברות התודעה הלאומית, אשר במשך שנים רבות דוכאה בכוח בידי שליטים עריצים, בתמיכתן של כנסיות כנועות.

עד לאמצע המאה התשע-עשרה נדמה שגרמניה ואיטליה מצויות באמצע הדרך להגשמת שאיפותיהן לאחדות פוליטית ולשלטון עצמי. וחיש מהר תיגבר המגמה הזאת ותשחרר אף את העמים המדוכאים באימפריות הרב-לאומיות. לאחר מכן תשכך מן הסתם הלאומנות, אשר היתה מעין גילוי פאתולוגי של הפגיעה בתודעה הלאומית: לידתה בדיכוי, ועם סילוקו תיעלם גם היא. הדבר ארך זמן רב יותר מכפי שחזו האופטימיסטים, אך בשנת 1919 כבר היתה הנחת היסוד בדבר הזכות לשלטון לאומי עצמי לרעיון המקובל על עולם ומלואו. גם אם נכשל חוזה וֶרסאי, אשר הכיר בזכות העצמאות הלאומית, בכל מטרותיו, נצחון אחד לפחות יש לזקוף לזכותו: פתרון מה שמכונה השאלה הלאומית. בעיית המיעוטים הלאומיים במדינות החדשות הללו נותרה בעינה, אך פתרונה יובטח במסגרת חבר-הלאומים שהוקם זה לא מכבר – הרי אין ספק שחברות הארגון למדו, ולו רק מניסיונן שלהן, את הצורך בסיפוק שאיפותיהן של קבוצות אתניות או תרבותיות לאוטונומיה בתוך גבולותיהן. לא יהיה בכך הקץ לבעיות אנוש – ניצול קולוניאלי, אי-שיוויון חברתי ופוליטי, בורות, עוני ואי-צדק, שחיתות וזכויות-יתר – כל אלה יוסיפו להכביד על העולם; אך מרבית הליברלים הנאורים ואף הסוציאליסטים הניחו כי הלאומנות תחלוף ברבות הימים מן העולם, שהרי הפצע העמוק ביותר בנפשם של הלאומים הללו עתיד להירפא.

המרקסיסטים והסוציאליסטים הקיצוניים האחרים אף הרחיקו לכת. בעיניהם היה הרגש הלאומי עצמו צורה של תודעה מזוייפת. אידיאולוגיה אשר נוצרה – בין אם במודע ובין אם לאו – כתוצאה משליטתו הכלכלית של מעמד אחד, הבורגנות בשילוב עם שרידי האריסטוקרטיה מימים עברו, על החברה. הלאומנות שימשה, לדבריהם, כלי-נשק בקיומו ובקידומו של שלטון המעמד בחברה, תוך ניצול כוח העבודה של הפרולטריון. ברבות הימים יקומו הפועלים ויתארגנו בזכות תהליך הייצור עצמו ויהיו לכוח מלוכד וממושמע, המתעצם והולך, בעל תודעה פוליטית ועוצמה רבה, וימגרו את מדכאיהם הקפיטליסטים. אלה האחרונים יהיו חלשים ורפים, בשל התחרות הרצחנית בינם לבין עצמם, אשר תערער את יכולתם להשיב מלחמה שערה. המנשלים ינושלו, פעמון הקפיטליזם יצלצל ויביא בכנפיו אידיאולוגיה חדשה, המושתתת על רגשות לאומיים ודתיים ועל הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הניגודים הלאומיים ישארו על כנם, אך ככל מאפיין מקומי ואתני, יאבדו אלה את עוקצם לעומת הסולידריות שבין עמלי העולם, המשוחררים, הפועלים שכם אחד ברתימת כל כוחות הטבע למען האינטרסים של האנושות כולה.

המשותף לכל ההשקפות הללו היה האמונה, כי הלאומנות היא תוצר חלוף של תשוקתו המסוכלת של האדם להגדרה עצמית, שלב בהתפתחותו של האדם, תוצאה של גורמים סתמיים והאידיאולוגיות הנובעות מהם. באשר לטיב הכוחות הללו נחלקו ביניהם ההוגים, אך מרביתם גרסו כי תופעת הלאומנות עצמה תחלוף עם הגורמים לה. אלה מצידם ייהרסו עם התקדמותה הבלתי-נמנעת של ההשכלה, בין אם זו נתפשת במונחים מוסריים או טכנולוגיים – נצחון התבונה, הקידמה החומרית, או שניהם כאחד – השכלה זו זוהתה עם התמורות בגורמי הייצור וביחסי הייצור; עם המאבק לשיוויון חברתי ולדמוקרטיה כלכלית ופוליטית והחלוקה השווה של פרי האדמה; בהרס הגבולות הלאומיים בידי הסחר העולמי או בשל ניצחון המדע והמוסר המושתת על עקרונות רציונאליים, כך יוגשמו במוקדם או במאוחר כל האפשרויות הניצבות לפני האדם, בכל אתר ואתר.

לאור כל אלה ידעך אורם של הטענות והאידיאלים של קבוצות לאומיות גרידא, והם ימצאו את מקומם בין שאר שרידיו של חוסר-הבגרות של האדם, בבית-הנכות האתנולוגי. אשר ללאומנים בקרב עמים אשר זכו זה מכבר לעצמאות ולשלטון עצמי, אותם פטרו הוגים אלה במחי עט אחד כאי-רציונאליים – ואילו הניצֵ׳יאנים, הסורליאנים והניאו-רומנטיקנים היו בעיניהם חסרי כל חשיבות. קשה היה להתעלם מן הלאומנות הגוברת לאחר שהושגה מידה ניכרת של אחדות לאומית – לדוגמה, השוביניזם הגרמני לאחר 1871. או האינטגרליזם הצרפתי, ה"סארקו אגואיזמו", או פריחת תורות הגזע ושאר מבשרי הפאשיזם. אף לא אחד מהגילויים הללו – יהיו הישגיו אשר יהיו – לא נתפש, למיטב ידיעתי. בעיני הפוטורולוגים של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה שלנו, כמבשר פרק חדש בתולדות האנושות: הוא הדין בשמרנים, בליברלים ובמרקסיסטים. העידן של ה-Kriege, Krisen, Katastrophen, כפי שחזה אותו קארל קאוטסקי, לדוגמה, נבע מגורמים ותואר בפיו במונחים אשר הלאומנות מוגדרת בהם – אם בכלל – אך ורק כתוצר-לוואי, כגורם ב"מיבנה-העל". למיטב ידיעתי איש אף לא רמז כי הלאומנות עשויה לשלוט בשליש האחרון של המאה שלנו, בדרגה שרק תנועות או מהפכות מעטות מספור עשויות להגיע אליה, אלא אם הן מופיעות שלובות זרוע אתה, ומכל מקום לא בניגוד לה. אני רואה בכשלון תמוה זה בתחזית מצד הוגים חברתיים אשר גילו על-פי-רוב חדות-עין בהבחנותיהם, עובדה הדורשת הסבר, או למצער, דיון נרחב יותר מכפי שזכתה לו עד כה. איני היסטוריון, ואף פסיכולוג חברתי אינני, ואין בכוונתי להציע לכך הסבר. כל רצוני הוא להעלות הנחה העשויה לשפוך אור כלשהו על תופעה תמוהה זו.

האומה ואין בִּלתה

ואולם קודם שאעשה זאת ברצוני לומר דבר-מה על מקורות הלאומנות האירופית כמצב נפשי. אין כוונתי לרגש לאומי כשלעצמו – אפשר שניתן למצוא את מקורותיו של הרגש הזה בתחושה שבטית מימי קדם. כוונתי להעלאתו של הרגש הזה למעלה של דוקטרינה מודעת, תוצר, פירוק וסינתזה של רמות תודעה, בעת ובעונה אחת, אשר כל המשקיפים החברתיים רואים בה כוח וכלי-נשק. מבחינה זו, דומה שהעולם העתיק או ימי-הביניים הנוצריים לא הכירו את הלאומנות. הרומאים בזו ליוונים, קיקרו פגע בכבוד היהודים ויובנאל השמיץ את תושבי המזרח בכללם; אך לא היתה זו אלא שנאת זרים מוכרת וידועה. מכתבי מקיאבלי או שייקספיר עולה פטריוטיזם קנאי – חוליה במסורת ארוכה. אין כוונתי ללאומנות כגאוות הייחוס גרידא – כולנו בניו של קדמוס הננו, כולנו יוצאי טרויה, בניהם של אלה אשר כרתו ברית עם אלוהים. אנו צאצאיו של גזע כובשים, פרנקים או ויקינגים, השולטים על זרע הגאלו-רומאנים או העבדים הקלטיים בכוח הכיבוש.

בדברי על לאומנות כוונתי לדבר מוגדר הרבה יותר, חשוב מבחינה אידיאולוגית ואף מסוכן : בראש ובראשונה האמונה כי בני האדם נמנים עם קבוצה אנושית מסויימת, וכי אורח חייה של הקבוצה הזאת שונה משל חברותיה: כי תכונותיהם של הפרטים המרכיבים את הקבוצה הזאת מעוצבות על-פי תכונות הקבוצה, ואין להבינן אלא במסגרתה. יש להגדיר את התכונות הללו במונחים של טריטוריה משותפת, מנהגים, חוקים, זיכרונות, אמונות, לשון, גילויים אמונתיים ודתיים, מוסדות חברתיים ואורחות חיים משותפים, ויש אף המוסיפים לרשימה תורשה, קירבת דם ומאפיינים גזעיים: ומוסיפים כי גורמים אלה הם המעצבים את בני-האדם, את שאיפותיהם ואת ערכיהם.

שנית, האמונה כי אורח חייה של חברה דומה לזה של אורגניזם ביולוגי; וכי צרכיו של האורגניזם הזה לשם התפתחות תקינה – צרכים אשר הרגישים ביותר לטיבם מגדירים אותם במלים, בדימויים או בצורות ביטוי אחרות – מרכיבים את שאיפותיהם המשותפות; כי המטרות הללו עליונות; במקרים של התנגשות עם ערכים אחרים, אשר נגזרים ממטרותיו המיוחדות של "אורגניזם" מסויים – מטרות אינטלקטואליות, דתיות או מוסריות, אישיות או אוניברסאליות – ערכים עליונים אלה חייבים לעמוד על כנם, שכן רק בכוחם למנוע את שקיעתה וחורבנה של האומה. זאת ועוד, הגדרת צורות החיים הללו "אורגניות", פירושה שיחידים או קבוצות אינם יכולים לגבש אותן באופן מלאכותי, יהא מעמדם בחברה אשר יהיה, אלא אם הם עצמם חדורים באורחות הפעולה, המחשבה והתחושה הללו. אלה מתפתחים באופן היסטורי, וחותרים תחת כל דבר אחר, בהתמודדות עם המציאות, ומעל לכל ביחסם של בני-האדם זה לזה. הם המרכיבים את האורגניזם הלאומי – האומה – בין אם הוא לובש צורה של מדינה ובין אם לאו. מכאן, שהיחידה האנושית החיונית, שבה מגיע טבעו של האדם לשיא מיצויו, אינה היחיד או החבורה הוולונטארית הניתנת לפירוק, לשינוי או לנטישה בכל עת, אלא האומה; וחיי היחידות המשניות, המשפחה, השבט או הפרובינציה, חייבים להיות כפופים ליצירתה ולשמירת קיומה של האומה, שהרי טיבם ומטרתם – המכונים לעתים "משמעותם" – נובעים מטיבה וממטרותיה: וכי אלה אינם מתגלים בניתוח רציונאלי, אלא בהכרה מסוג מסוים ביותר. הכרה שאינה בהכרח מודעת לחלוטין ליחסים הייחודיים הקושרים את הפרטים זה לזה והופכים אותם לשלמות אורגנית, יציבה ובלתי-ניתנת לפירוק ולניתוח. בֶּרק זיהה את השלמות הזאת עם החברה, רוּסו עם העם, הֶגל עם המדינה, אך בעיני הלאומנים זו האומה ואין בלתה, בין אם הדבר בא לביטוי במבנה החברתי שלה ובין אם בצורת השלטון.

שלישית, גישה זו גורמת לתחושה, שאחת הסיבות הראשוניות, ואולי אף הראשונית מכולן. להתגבשות אמונה מסוימת או מדיניות מסוימת, לחתירה למטרה מסוימת, לניהול אורח-חיים מסוים. היא שהמטרות, אמונות, אורח-חיים או מדיניות כלשהי היא שלנו. הדבר שקול כנגד האמירה, כי יש לקיים חוקים, דוקטרינות או עקרונות אלה לא משום שהם מובילים למעלות טובות, לאושר, לצדק או לחירות, או שאלה הן מצוות האל, הכנסייה, הנסיך, הפרלמנט או כל סמכות אחרת המוכרת באורח אוניברסאלי, לא משום שהם טובים או צודקים בזכות עצמם, ולכן יש להם תוקף אוניברסאלי לעצמם. לכל בני-האדם בתנאים נתונים; אלא יש לקיימם משום שערכים אלה מקובלים על הקבוצה שלי – ובעיני הלאומן, על האומה שלי; מחשבות, תחושות, דרכי פעולה אלה טובות או צודקות והזדהות עִמן תקנה לי אושר או הגשמה עצמית, משום שהן בחזקת דרישות של החברה שלתוכה נולדתי ואליה אני קשור על-פי אין-ספור מושגיו של בֶּרק. מושגים אלה נוגעים לעברה של האומה שלי ולעתידה, ובלעדיהם, בלשון ההשאלה, אני עלה נידף ברוח, ענף תלוש מהעץ אשר הוא ורק הוא מעניק לי חיים; מכאן, שאם אינתק מהם בכורח הנסיבות או בכוונה תחילה, אאבד כל תכלית לחיי, אקמול ואיבש וכל שיוותר לי, במקרה הטוב ביותר, הם זיכרונות נוסטלגיים מאותם חיים מלאים ופעילים מימים עברו, הימים שבהם הייתי חלק מחיי האומה. הבנה זו, היא לבדה שהעניקה משמעות וערך לכל שהייתי ולכל שעשיתי.

הקיטלוּג של האויב

הֶרדר, בֶּרק, פיכטה ומישלה נקטו פרוזה מליצית ורגשנית מסוג זה ואחריהם החרו החזיקו המטיפים להתעוררות הנפש הלאומית בקרב עמיהם הנרדמים בפרובינציות הסלאביות שבאימפריה האוסטרית או זו התורכית, או בקרב הלאומים המדוכאים תחת שלטון הצאר; אחר-כך היתה הפרוזה הזאת לנחלת העולם כולו. יש הבדל ניכר בין טענתו של ברק. כי הפרט עשוי להיות סכל, אך המין האנושי הוא נבון וחכם, לבין הכרזתו של פיכטה, כתריסר שנים לאחר מכן, כי על הפרט להיעלם, להתמוסס ולהיקלט בתוך המין האנושי. ואולם רוח הדברים אחת. לשון טעונת-ערכים זו עשויה לעתים לעורר רושם שכל כולה תיאור ומליצה, ותו לא, שכל כוונתה הבהרת תפיסת הלאומיות או ההתפתחות ההיסטורית. אך השפעתה על ההתנהגות היתה – וזו היתה כוונת לשון זו – רבה לא פחות מהשפעת לשונם של חוקי הטבע או זכויות האדם, זו של מלחמת המעמדות או כל רעיון אחר, אשר עיצב את פני עולמנו.

לבסוף, כתוצאה מהתפתחות שאינה צריכה להפתיע איש, הגיעה הלאומנות בשיא פריחתה למעמד כה רם, עד כי במקרה שסיפוק צורכי האורגניזם שאני נימנה עמו אינה עולה בקנה אחד עם הגשמת מטרותיהן על קבוצות אחרות, הרי שאין לי, או אין לחברה שאני חלק בלתי-נפרד ממנה, ברירה אלא לאלץ אותן קבוצות להיכנע אפילו תוך שימוש בכוח. אם הקבוצה שלי – נוכל לכנות קבוצה זו בשם "לאום" – מבקשת להגשים את טבעה האמיתי באורח חופשי, פירוש הדבר אף הצורך לסלק מכשולים הנקרים על דרכה. שום מכשול בדרך להגשמת מטרתי העליונה – כלומר, זו של הלאום שלי – אינו יכול לעמוד במדרגה אחת עמה. אין אמת-מידה כוללת שעל פיה אפשר לאמוד את ערכי החיים, התכונות או השאיפות של הקבוצות הלאומיות השונות, שכן אמת-מידה שכזו, מטבעה שהיא על-לאומית, לא חלק אימאננטי של אורגאניזם חברתי, אלא היתה שואבת את תוקפה ממקור כלשהו מחוץ לחייה של חברה מסוימת – קנה-מידה אוניברסאלי, כשם שחוק טבע או צדק טבעי נתפשים בעיני המאמינים בהם.

ואולם, משום שכל הערכים ואמות-המידה חייבים, על-פי השקפה זו, להיות עצם מעצמה של חברה מסוימת, אורגניזם לאומי מסוים, על ההיסטורית, אורגניזם לאומי מסוים, על ההיסטוריה הייחודית שלו. שרק הפרט לבדו – או כל חבורה או קבוצה שהוא נימנה עמה – תופש את הערכים והמטרות, אם אכן הוא מודע לעצמו, הרי שפניה שכזו אל האוניברסאליות מושתתת על השקפה מעוותת של טבע האדם וההיסטוריה. זוהי תורת האורגניציזם, הנאמנות, תורת ה"פולק" כנושא הלפיד האמיתי של הערכים הלאומיים, תורת האינטגראליזם, השורשים ההיסטוריים, la terra et la mortes, הרצון הלאומי: כל כולה מכוונת כנגד כוחות ההתפוררות והניוון, המוגדרים במונחים שמובנם הולך ומחמיר וכל כוונתם לתאר את השפעת השיטות הנהוגות במדעי הטבע על ענייני האנושות – על ההיגיון הביקורתי, ה"אנאליטי", האינטלקט ה"קר",האינדיבידואליזם ההרסני, ה"אטומיזאציה", מכאניזם חסר-נשמה, השפעות זרות, אֶמפיריציזם רדוד, קוסמופוליטיות חסרת-שורשים, מושגים ערטילאיים על אודות הטבע, האדם או הזכויות, מושגים המתעלמים מהבדלי תרבות ומסורת – קיצורו של דבר, הטיפולוגיה והקיטלוג של האויב ככלל, שתחילתם בכתבי האמאן וברק ושיאם בפיכטה וממשיכי דרכו הרומנטיקנים; מושגים אלה זכו לשיטה וקביעה בכתבי דה מייסטר ובונל, אשר הגיעו לשיאים חדשים במאה שלנו, בדברי התועמלנים של מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השניה, וגונו בשצף קצף בפי הסופרים הפאשיסטים והאי-רציונאליסטים, אשר ביקשו להטיל דופי בתנועת ההשכלה בכל יצירותיה.

פולחן עצמי קולקטיבי

הלשון והמחשבה הניצבת מאחוריה – טעונות רגשות ככל שהיו – אינן על-פי-רוב בהירות ועקביות. נביאי הלאומנות מדברים לעתים כאילו התביעות הרמות ואף הנעלות ביותר של האומה מהפרט שואבות את כוחן מהעובדה, כי חייה, תכליתה וההיסטוריה שלה, הן לבדן מסוגלות להעניק לו ולמעשיו חיים ומשמעות. אך פירוש הדבר, שבני-אדם אחרים נתונים ביחס דומה אל אומתם שלהם, והתביעות המוצגות לפניהם אינן נופלות בתוקפן מאלה המוטלות על בני אומות אחרות, והם עלולים לבוא לידי התנגשות עם "חזון" של אדם אחר בדרך להגשמתו; לדוגמה, עם אומה של אדם אחר. הדבר מביא ליחסיות תרבותית להלכה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם האבסולוטיזם שבהנחה הזאת, אם גם להלכה היא סותרת אותה; בה במידה הדבר פותח את הדלת למלחמת הכל בכל.

יש לאומנים המבקשים להימנע מכך בניסיון להוכיח כי אומה מסוימת, גזע מסוים – הגרמנים. דרך משל – נעלים על עמים אחרים, ושאיפותיהם עולות על אלו של זולתם, על-פי מדד אובייקטיבי על-לאומי כלשהו; כי התרבות המסוימת הזאת מולידה יצורים, המגשימים בתוכם את מטרותיה יותר מאשר אלה שאינם נימנים עמה. כך כתב פיכטה בכתביו המאוחרים (וזו גם רוח הדברים של ארנדט ולאומנים גרמנים אחרים בני התקופה). זו האידיאה על אודות השליחות העליונה של האומות ההיסטוריות – כל אחת בזמנה ובמקומה – המצויה גם בהגותו של הגל. אין לדעת אל נכון, אם הסופרים הלאומנים הללו מהללים את אומתם שלהם בזכות עצמה, או משום שערכיה קרובים לאידיאל או לאמת-מידה אובייקטיביים כלשהם, ערכים אשר אלה שאיתרע מזלם ללכת לאורם, יכולים להבינם, ואילו חברות אחרות אינן מצליחות להגיע אליהם. לכן מטבע הדברים שהן נחותות מהם. הקו הדק המפריד בין שתי תפישות אלה מיטשטש לעתים; אך כל אחת מהן מובילה לפולחן-עצמי קולקטיבי, אשר הלאומנות האירופית, ואולי אף האמריקנית, נוטות להביעו בעוצמה רבה.

מובן, שהאומה אינה המוקד היחיד של פולחן שכזה. מאז ומעולם שימשו שפה אחת או רֶתוריקה אחת לזיהוי האינטרסים של היחיד עם אלו של הכנסיה שלו, התרבות שלו, המעמד שלו או המפלגה שלו; לעתים נמצאו חופפים זה את זה ומתערבבים זה בזה, עד כדי גיבושו של אידיאל אחד; במקרים אחרים נמצאו האינטרסים הללו מתנגשים זה בזה. אך מאז ומעולם היתה האומה מוקד-המשיכה העז ביותר מבין כל מוקדי הנאמנות וההזדהות הידועים. גילוייה של אחיזה זו של האומה בקרב נתיניה ב- 1914, כאשר התברר כי היא עולה כמה מונים על הסולידריות המעמדית של תנועת הפועלים הבינלאומית, הציגה אמת זו באורח נורא וטראגי ביותר.

מאז לידתה במאה השמונה-עשרה, לבשה הלאומנות צורות רבות, בפרט מאז מיזוגה עם האטאטיזם, תורת העליונות, בכל רובדי המדינה – ובפרט המדינה הלאומית – והתחברותה עם גורמי התיעוש והמודרניזציה, אשר היו בעבר אויביה המושבעים. אך דומני כי בכל הצורות הללו שמרה הלאומנות על ארבע התכונות שציינתי לעיל: האמונה בצורך המכריע להשתייך לאומה; היחסים האורגניים של כל הגורמים המרכיבים אותה; ערכם של הדברים השייכים לנו, אך ורק משום שהם שייכים לנו; ולבסוף, לנוכח פניהם של מתחרים הטוענים לשלטון או לנאמנות, האמונה בעליונות טענותיה. מרכיבים אלה, במידות שונות, מצויים בכל האידיאולוגיות הלאומניות הצומחות ועולות במהירות רבה ופורחות בימינו על פני האדמה.

גאווה פגועה ותחושת השפלה

אפשר שהלאומנות, בניגוד לתודעה לאומית גרידא – תחושת השייכות לאומה כלשהי – היא בראש ובראשונה תגובה על יחס מתנשא או מזלזל כלפי ערכיה המסורתיים של חברה, תוצאה של גאווה פגועה ותחושת השפלה השוררת בקרב בניה בעלי התודעה החברתית הגבוהה ביותר. הדבר מביא לזעם וליצר התבלטות. דוגמה לכך היא תגובת הלאומנות המודרנית בגרמניה – למן ההגנה המודעת על התרבות הגרמנית בפטריוטיזם המתון יחסית של תומאסיוס ולסינג וקודמיהם בני המאה השבע-עשרה, הכרזתו של הרדר בדבר אוטונומיה תרבותית, ועד להתפרצות השובינזם התוקפני של אַרנדט, יאהן, קֶרנר וגֶרס בעת פלישת נפוליאון לגרמניה ואחריה. אולם הסיפור אינו פשוט כלל ועיקר. המשכיות בכל הנוגע ללשון, למנהגים או לישיבה בשטח מסויים, קיימת מאז ימי עולם. תוקפנות מבחוץ, לא רק כנגד שבטים או עמים אלא אף כנגד חברות גדולות, המלוכדות תחת דגלה של דת אחת או כפיפות לסמכות מוגדרות אחת התרחשה, ככלות הכל, בכל חלקי תבל. ואולם מעולם – באירופה ובאסיה, בזמן העתיק או בימי-הביניים – לא הביאה תוקפנות זו לתגובה לאומנית מוצהרת: לא זו היתה תגובתם של הפרסים על תבוסתם לפני היוונים, או לתבוסת היוונים לפני רומא, לתבוסת הבודהיסטים לפני המוסלמים, או לתבוסתה של הציוויליזציה היוונית-הרומית לפני שבטי ההונים המסתערים או התורכים העות'מאנים, לבד מאין-ספור המלחמות הקטנות וחורבנן של מסגרות חיים מקומיות אשר השיתו כובשים, הן באירופה והן באסיה.

ברור אף לי, שאיני מתיימר להיות היסטוריון או סוציולוג, כי אפשר שפגיעה בתחושה הקולקטיבית של החברה – ולמצער במנהגיה הרוחניים – היא תנאי הכרחי ללידת לאומנות, אך אין די בה; החברה חייבת להכיל בתוכה, ולו רק בכוח, קבוצת בני-אדם או מעמד המחפשים אחר מוקד לנאמנות ולהזדהות, או אחר בסיס כוח אשר אותו אין הם מוצאים עוד ברוחות ההתלכדות הראשונים – שבטיים, דתיים, פיאודליים, דינסטיים או צבאיים. מדיניות הריכוז שהיתה נקוטה בידי ממלכות צרפת או ספרד העניקה כוחות התלכדות מעין אלו, אך בידי שליטיהן של מדינות גרמניה לא עלה הדבר. במקרים אחדים נוצרים התנאים הללו אגב צמיחתם של מעמדות חברתיים המבקשים לתפוס את מקומם של השליטים משכבר, חילוניים או דתיים. הוסף לכך את עלבון הכיבוש, או אף את יחס הזלזול התרבותי מחוץ, כלפי החברה שכבר רואה בניצניה של התרבות הלאומית, והרי לפניך קרקע פוריה לפריחת הלאומנות.

ואולם בכל אלה אין די. למען גיבוש הלאומנות זקוקה החברה, ולמצער חבריה הרגישים ביותר, לשאת במוחה את דמות עצמה כאומה, ולו גם בשלבי התהוותה הראשוניים, בזכות גורם מאחד כללי, אחד או אחדים – לשון, מקור אתני, היסטוריה משותפת (אמיתית או מדומה). בעלי ההשכלה והתודעה החברתית וההיסטורית שבחברה עשויים להביע רעיונות ורגשות אלה בבהירות יחסית, ואילו רובה המכריע של האוכלוסיה אינו מסוגל להביעם, ואפשר שאף אינו מודע להם כלל. דיוקן לאומי זה, המניע את המודעים לו ומעורר בקרבם רגשות זעם וטינה לנוכח התעלמות או עלבון, הוא ההופך כמה מהם לאינטליגנציה בעלת תודעה, בעיקר לנוכח פני אויב משותף – אם בתוך המדינה או מחוצה לה – כנסיה, ממשלה או דיקטטורים זרים. אלה פונים אל המוני העם, בכתב או בעל-פה – משוררים וסופרים, היסטוריונים ומבקרים, תיאולוגים, פילוסופים וכיוצא בהם. כך, למשל, ההתנגדות להגמוניה הצרפתית בכל שטחי החיים החלה את דרכה במיגזר מרוחק ומנותק של אנשי אסתטיקה וביקורת. (אין בכוונתי להרחיב כאן את הדיבור בשאלה, מהו הדבר אשר עורר את ההתנגדות הראשונית כלפי הניאו-קלאסיציזם הצרפתי באנגליה או בשוויץ). במדינות גרמניה הפכה ההתנגדות הזאת לכוח חברתי ופוליטי, קרקע פוריה לצמיחת הלאומנות. בקרב הגרמנים לבשה ההתנגדות הזאת צורה של מאמץ מודע מצד סופרים להשתחרר – ולשחרר את זולתם – ממה שבעיניהם היו תנאים מחניקים – בראש ובראשונה השחרור מעול הדוגמות האכזריות של המחוקקים הצרפתים בשטח האסתטיקה, אשר החניקה באיבם כל ניצני ההתפתחות של הנפש.

ואולם לצד הצרפתים המתנשאים פעלו גם עריצים-מבית, בחיי החברה ולא רק האסתטיקה. ההתפרצות הראשונה של זעם ההמון נגד השליטים והחוקים של החברה המדכאת וחסרת-התרבות, תנועה המכונה "הסופה והדיכוי" (storm & stress) שמה לה למטרה את הרס החומות והמחיצות בחיי החברה ויצאה נגד ההתרפסות והכניעה מלמטה, והאכזריות, השרירותיות וההתנשאות מעל; נגד השקרים ומה שברק מכנה "הגמגום, ההתחסדות והצביעות", בכל מישור ומישור. תוקפם של כל החוקים הוטל בספק – התקנות שהנהיגו אלוהים, הטבע או הנסיך, החוקים אשר העניקו סמכות ותבעו ציות אוניברסאלי, הועלתה דרישה לחופש הביטוי העצמי, לחופש הרצון היוצר, הבא אומנם לשיא ביטויו בקרב האמנים, אך קיים בקרב כל בני-האדם באשר הם. לדעת הרדר, התגשמה האנרגיה החיונית הזאת ביצירותיו של מיטב הגאון האנושי בקרב כל העמים: אגדות, שירה הירואית, מיתוסים, חוקים, מנהגים, שיר, ריקוד, סמלים דתיים או חילוניים, מקדשים, קתדרלות, מעשי פולחן – כל אלה צורות ביטוי ותקשורת שלא נוצרו בידי סופר יחיד או בידי קבוצה מוגדרת, אלא בידי הדמיון הקיבוצי הלא-אישי ובכוח רצונה של הקהילה כולה, במישוריה השונים של התודעה; כך, גרס הרדר, נרקמו אותם קשרים הדוקים ולא-מוחשיים, אשר בזכותם מפתחת החברה שלמות אורגנית אחת.

הרעיון בדבר כשרון יוצר, הפועל בקרב יחידים וחברות כאחד, תפס את מקום הרעיון בדבר האמיתות האובייקטיביות הנצחיות, הדגמים הנצחיים, אשר רק הדבקות בהם עשויה להביא את האדם לאושר, למעלות טובות, לצדק או לכל הגשמה נאותה של הטבע. זה מקור ההשקפה החדשה על אודות בני-האדם והחברה, אשר שמה דגש על החיוניות, על התנועה והתמורה, המבדילים בין בני-האדם או הקבוצות יותר משהם משותפים להם; על אודות קסמם וערכם של הגיוון, הייחודיות, והאינדיבידואליות. על פי השקפה זו נתפש העולם כגן, אשר כל עץ וכל פרח צומחים בו בדרכם המיוחדת, וכל השאיפות אשר נטעו בהם הנסיבות וטבעם המיוחד מתמזגות בו ליישות אחת. לפיכך אין לשפוט כל עץ וכל פרח על פי דרכו ושאיפותיו של האחר. גישה זו חותכת לרוחבה את ה-Philosophia perennis השלטת, את האמונה בכלליות, באוניפורמיות, באוניברסאליות, בתוקפם האין-סופי של כל החוקים האובייקטיביים והנצחיים, בכל מקום, בכל זמן, לכל אדם ולכל חפץ. זו הגישה החילונית, הנטורליסטית, שלה הטיפו מנהיגי תנועת ההשכלה בצרפת ואשר הושפעה מניצחונם של מדעי הטבע והמתמטיקה; ואילו התרבות הגרמנית, הדתית, הספרותית, השואפת פנימה, הנוטה למיסטיציזם ולפרובינציאליות צרה – וכשהיא במיטבה אינה אלא חיקוי עלוב לתרבות המערב – לא הצליחה להשתוות לה.

תגובה על התערערות העולם

אין בכוונתי לטעון כי ניגוד מכריע זה היה – לפחות בתחילתו – יותר מאשר חזון ערטילאי במוחותיהם של משוררים ומבקרים גרמנים אחדים. אך יוצרים אלה הם אשר היטיבו לחוש כי נקרעו ממקומם כתוצאה מן התמורות החברתיות שעברו על גרמניה, ובעיקר על פרוסיה, בעקבות הרפורמות שהנהיג פרידריך הגדול ברצונו להפוך אותה למדינה מערבית באופייה. האמנים הללו לא נהנו מגיבוי של ממש ואף לא הצליחו להסתגל למנגנון הביורוקרטי שניכפה על אורח-חייהם המסורתי. במיוחד היו מודעים לחוסר-האונים של השקפת עולמם הנוצרית הפרוטסטנטית המוסרנית לנוכח אופייה המדעי של תנועת ההשכלה הצרפתית ולהשפלה שלה היו נתונים מידי מאתיים הנסיכים העריצים. השפלות והתעללויות אלה היו מנת חלקם מאז שירתו אבות אבותיהם בצבאותיו של לואי הארבעה-עשר, ולכן החלו המוכשרים והעצמאים ביותר שבקרב האמנים הללו להגיב על התערערות עולמם בהתרסה גוברת והולכת. הם הציגו את עומק המסורת הגרמנית ואת הפיוט שבה, את יכולתה להגיב לתובנות אותנטיות, אם גם גחמניות, של עושרם הבלתי-נלאה ואשר אין לבטאו, של חיי הרוח שלה למול החומרנות הרדודה, התועלתיות ומשחקי המלים הקלושים, הלא-אנושיים והרדודים של ההוגים הצרפתים. זה מקורה של התנועה הרומנטית, אשר פיארה – בגרמניה, מכל מקום – את הרצון הקיבוצי, זה אשר אינו יודע גבולות של חוקים אשר בני-אדם מסוגלים לגלות בדרך ההגיון; היא פיארה את חיי הרוח של העם, אשר יוצרים יחידים – או הרצון הכללי – יכולים ליטול בו חלק, אך אינם מסוגלים לקלוט אותו או לתארו. התפישה בדבר החיים המדיניים של האומה כביטוי לרצון הקיבוצי הזה היא המונחת ביסוד הרומנטיציזם הפוליטי – היינו, הלאומנות.

אחזור ואדגיש, כי אף שהלאומנות במקורה היא תגובה על פגיעה בחברה, הרי שתנאי זה, אף כי הוא הכרחי, אין בו די להביא להתעוררות ההגדרה העצמית. מאז ומעולם פגעה חברה אחת בחברתה, אך פגיעות אלה לא הביאו בהכרח לתגובה לאומית. לשם כך נחוץ דבר מה נוסף – חזון חדש, שאתו יכולים להזדהות החברה הפגועה, או המעמדות או הקבוצות שהיו נתונות לתמורות חברתיות ופוליטיות; דגל שסביבו הם יכולים להתלכד ולנסות לשקם את חייהם הקיבוציים. כך יש להכין את התנועה הסלאבופילית והפופוליסטית ברוסיה, כמו גם את התנועה הלאומנית בגרמניה: תגובה על הטראומה של המודרניזציה המואצת שכפה עליהם פטר הגדול ברוסיה, או פרידריך הגדול בפרוסיה – אף כי בקנה-מידה קטן יותר – כלומר, הרושם שטבעו המהפכות הטכנולוגיות, התפתחות שווקים חדשים מול שקיעת השווקים הישנים, וכתוצאה מכך, התפוררות חייהם של מעמדות שלמים, חוסר האפשרות לנצל את כישוריהם של משכילים אשר לא הצליחו להסתגל מבחינה פסיכולוגית לביורוקרטיה החדשה, ולבסוף, בגרמניה נוסף לכך שלטון קולוניאלי זר ורב-עוצמה, אשר הרס אורחות-חיים מסורתיים והותיר את בני-האדם, ובעיקר את הרגישים ובעלי התודעה שבהם – אמנים, והוגים בעלי מקצועות שונים – חסרי מעמד מוכר, חסרי ביטחון ומבוהלים עד מוות. כתוצאה מכך נעשה מאמץ ליצור סינתזה חדשה. אידיאולוגיה חדשה, להסביר ולהצדיק את ההתנגדות לכוחות הפועלים נגד תפישותיהם ואורחות-חייהם, ולהצביע על כיוון חדש, על מוקד חדש להזדהות.

תופעה זו מוכרת גם בימינו, ומקומה אינו נפקד במהומות על רקע חברתי וכלכלי, הפורצות חדשות לבקרים. במקומות שבהם הקשרים האתניים או הניסיון ההיסטורי המשותף אינם חזקים דיים ליצירת תחושות לאומיות, עשוי מוקד הזדהות זה לבוא בדמות מעמד חברתי, מפלגה פוליטית, או כנסיה. אך על-פי-רוב מוקד הכוח והסמכות – המדינה עצמה, בין אם היא חד-לאומית או רב-לאומית – היא המניפה את הדגל שמתחתיו יכולים לשוב ולהתלכד כל אלה אשר נעקרו מעולמם המסורתי – איכרים חסרי אדמה, בעלי אדמה או סוחרים שירדו מנכסיהם, אינטלקטואלים מובטלים או בעלי מקצועות חופשיים שלא צלחה דרכם. ואולם אף אחד מבין כל מוקדי ההזדהות הללו – בין כסמל ובין במציאות – לא הוכיח את עצמו כגורם מאחד ודינאמי כמו האומה; וכאשר האומה מזוהה עם מוקדי נאמנות אחרים – גזע, דת, מעמד – אין ערוך לעוצמתה.

הלאומנים האמיתיים הראשונים – הגרמנים – מהווים דוגמה לשילוב של פגיעה בגאווה התרבותית וחזון פילוסופי-היסטורי המרפא את הפגיעה ויוצר מוקד התנגדות פנימי. תחילה היתה זו קבוצה קטנה של פרנקופונים משכילים ובלתי-מרוצים, ולאחר מכן, תחת השפעת האסונות שהביאו עליהם צבאות צרפת וה-Gleichschaltung של נפוליאון, צמחה תנועה עממית אדירה, התפרצות עצומה ראשונה של להט לאומני, על גילוייו המוכרים: שוביניזם פראי בקרב הסטודנטים. שריפת ספרים ומשפטים חשאיים נגד בוגדים, שוליית הקוסם אשר קם על יוצרו ועורר גועל בלב ההוגים המיושבים בדעתם, כגתה וכהגל, בעקבות גרמניה הלכו אומות אחרות, הן בהשפעת הרתוריקה הגרמנית והן משום שנסיבות חייהן היו דומות במידה רבה וגרמו למחלות דומות ולתרופות-שווא דומות. בעקבות גרמניה הלכה איטליה, פולין ורוסיה, ולאחריהן עמי הבלקן, האיזור הבלטי ואירלנד, ואף הרפובליקה השלישית בצרפת, אחרי תבוסתה. וכך הלאה וכך הלאה עד ימינו שלנו, על הרפובליקות והדיקטטורות של אסיה ואפריקה, הלאומנות הלוהטת בקרב קבוצות אתניות שונות ובאזורים שונים בצרפת ובבריטניה, בבלגיה ובקורסיקה, בקנדה, בספרד ובקפריסין, ומי יודע עוד היכן.

איש מבין נביאי המאה התשע-עשרה לא חזה, למיטב ידיעתי, תופעות שכאלה. אילו היה הרעיון עולה, היו מן הסתם פוטרים אותו כלא-סביר וכאינו ראוי לדיון. מה הסיבה להתעלמות מסבירותה של ההתפתחות העיקרית של תקופתנו?

חומר ביד מפלגות

בקרב ההוגים הרציונאלים והליברלים במאה התשע-עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים שררו כמה הנחות יסוד: הדמוקרטיה הליברלית היא צורת הארגון האנושי המניחה את הדעת ביותר – ולמצער, הפחות מזיקה מכל צורות הארגון האחרות; המדינה הלאומית היתה היחידה הרגילה של חברה אנושית עצמאית ובלתי-תלויה, ולמצער הפכה לכזאת ברבות הימים: ולבסוף, בבוא היום. כאשר האימפריות הרב-לאומיות (אלה אשר זכו לגינוי נמרץ מפי הרדר, בהיותן מפלצות פוליטיות מזיקות) יתפרקו למרכיביהן. תיפתח לפחות הדרך לסיפוק השאיפה לאחדות בין בני-אדם בעלי לשון אחת, מנהגים, זיכרונות וגישות משותפים. ותחתן תקום חברה של מדינות לאומיות משוחררות ועצמאיות – "איטליה הצעירה" של מאציני, "גרמניה הצעירה", "פולין הצעירה", "רוסיה הצעירה". חברות אלה תשאבנה את השראתן מפטריוטיזם שלא הוכתם בידי לאומנות תוקפנית (שהיא לעצמה סממן של תנאים פאתולוגיים כתוצאה מדיכוי) ותחיינה בשלווה זו עם זו, בלי צל האיום של מלחמות קיום לא-רציונאליות מימי העבדות הרחוקים. העובדה שנציג תנועתו של מאציני הוזמן לדיוני האינטרנציונאל הראשון של אגודת הפועלים ואף השתתף בדיונים – למורת רוחו של מארקס – היא רבת משמעות מבחינה זו. השקפה זו היתה נחלת המייסדים הליברלים והדמוקרטים של "מדינות הירושה" לאחר מלחמת-העולם הראשונה ואף באה לביטוי באמנת היסוד של חבר-הלאומים. ואשר למרקסיסטים, אף כי הם ראו בלאומנות תופעה ריאקציונית מבחינה הסטורית, לא תבעו אף הם את חיסולם של הגבולות הלאומיים; הם הניחו כי אם יבוא קץ לניצול המעמדי, במהפכה הסוציאליסטית, יוכלו החברות הלאומיות להתקיים זו לצד זו עד לדעיכתה של המדינה, אשר היתה בעיניהם מכשיר לשלטון מעמדי, ואף לאחר מכן. אף לא אחת מן האידיאולוגיות הללו חזתה מראש את עליית הרגש הלאומי, ויתרה מזו את הופעת הלאומנות התוקפנית. דומה כי נעלמה מעיניהם העובדה – אשר רק דורקהיים תפש בבהירות – כי הרס ההירארכיות המסורתיות וסדרי החברה אשר בני-האדם היו מחוייבים להם מחוייבות עמוקה. בריכוז וב"רציונאליזציה" ביורוקרטית שהיו חיוניים להתפתחות התעשייה, נטל מעל רבים את הביטחון החברתי והרגשי וגרם לתופעות הידועות לשימצה: ניכור, תלישות רוחנית וחוסר שלטון. או אז היה הצורך ביצירת תמורות פסיכולוגיות מקבילות, שיתפסו את מקום הערכים התרבותיים, הפוליטיים והדתיים האבודים, אשר עליהם הושתת הסדר הישן. הסוציאליסטים האמינו, כי בכוחה של הסולידריות המעמדית, אחוות המנוצלים והסיכוי להקמת חברה צודקת ורציונאלית בעקבות המהפכה, להוות מלט חברתי החיוני כל-כך; ואומנם כך היה, עד לדרגה מסויימת. יתרה מזו, מספר רב של עניים, עקורים ומנושלים היגרו אל העולם החדש. ואולם רובם המכריע של ההמונים לא מילא את החלל שנוצר בקרבו בהתאגדויות מקצועיות, במפלגות פוליטיות או במיתוסים מהפכניים אשר סורל ביקש לספק להם, אלא בקשרים המסורתיים, הישנים, קשרי לשון ואדמה, זיכרונות היסטוריים ממשיים או דימיוניים, ובמוסדות ובמנהיגים אשר היוו את התגלמות תפישותיהם של בני-האדם על אודות עצמם כקהילה, כ-Gemeinschaft – סמלים ונציגים אשר הוכיחו את כוחם פי כמה יותר מכפי שהסוציאליסטים והליברלים הנאורים היו נכונים להאמין. רעיון האומה כסמכות עליונה שתפסה את מקומם של הכנסיה או של הנסיך, של שלטון החוק או של כל ערך עליון אחר. רעיון זה שהיה טעון לעיתים להט מיסטי או משיחי, הפיג מעט את עוצמת הפגיעה בתודעת הקבוצה, יהא הגורם לה אשר יהיה – אויב משותף או קפיטאליסטים מקומיים, נצלנים אימפריאליסטיים או ביורוקרטיה חסרת-לב, הכפויה באורח מלאכותי.

רגש זה שימש חומר ביד מפלגות ופוליטיקאים, אשר ניצלוהו לצרכיהם, בלי ספק, אך הוא עמד לרשותם מן המוכן, ולא היה פרי המצאתם של אלה אשר ביקשו לנצלו למטרותיהם הם. רגש זה היה קיים, מלווה בכוח עצמאי משלו, וניתן לשלבו עם כוחות אחרים, בראש ובראשונה עם כוחה של האומה, השואב את תוקפו של המודרניזציה, ככוח מגן לנגד כוחות אחרים שנתפשו זרים או עויינים, או עם קבוצות, מעמדות ותנועות – דתיים, פוליטיים וכלכליים – בתוך המדינה פנימה, אשר מרבית האוכלוסיה לא הזדהתה עימם באורח אינסטינקטיבי. הרגש הזה התפתח וניתן לשימוש בכיוונים שונים כנשק של חילוניות, תיעוש ומודרניזציה, שימוש רציונאלי במשאבים או משיכה אל עבר ממשי או מדומה, אל גן-עדן אבוד, אלילי או ניאו-מדייביאלי, שאיפה לחזון של חיים נועזים יותר, פשוטים וטהורים יותר, כקריאת הדם, או אמונה עתיקה כלשהי נגד זרים, קוסמופוליטנים, או "סופיסטים, כלכלנים ומחשבים", אשר אינם מבינים את רוח העם האמיתית או את השורשים שמהם צמחה, ואשר גזלו ממנו את מורשתו.

דומני כי אלה אשר חרף הבחנותיהם בתחומים אחרים, התעלמו מחומר הנפץ שנוצר בשילוב פצעים נפשיים שטרם הגלידו – יהא מקורם אשר יהא – עם דמות האומה כחברתם של החיים, המתים ואלה אשר טרם באו אל אוויר העולם (עד כמה שהדבר עלול לטמון בחובו איום, כאשר מביאים אותו לידי הקצנה פאתולוגית), הרי הם מגלים תפישה בלתי-מספקת של המציאות החברתית. הדבר הנכון בעיני באשר להווה ולמאתיים השנים האחרונות גם יחד. הלאומנות המודרנית נולדה אומנם על אדמת גרמניה, אך היא התפתחה בכל מקום שבו נוצרו נסיבות דומות לאלו שנוצרו עם השפעת המודרניזציה על החברה המסורתית בגרמניה. איני טוען שהאידיאולוגיה הזאת בלתי-נמנעת: אפשר שבתנאים מסויימים היא אף עשויה לא לבוא כלל לאויר העולם. איש טרם הוכיח באורח חד-משמעי, כי הדימיון האנושי מציית לחוקים הניתנים לחשיפה, או כי בכוחו לחזות מראש את תנועת האידאות. אלמלא בא אשכול הרעיונות הזה לעולם, אפשר שההיסטוריה היתה פונה לאפיק אחר, הפגיעות בעם הגרמני היו נשארות בעינן, אך התרופות שהולידו, זה הדבר אשר רמון ארון כינהו (תוך ייחוסו למרקסיזם) "אופיום לאינטלקטואלים", היה שונה – ואלמלא כך אירע, היו פני הדברים שונים בתכלית. ואולם האידיאה נולדה גם נולדה, ותוצאותיה היו כשהיו. ודומני כי דרושה מידה ידועה של עיקשות אידיאולוגית שלא להכיר בטבען ובחשיבותן.

הגבול שבין אור לחושך

מדוע לא כך אירע הדבר? אפשר שהדבר נובע במידת מה מתפוצתה הרחבה של "הגירסה הויגית" בקרב ההיסטוריונים הליברלים הנאורים (והסוציאליסטים). התמונה מוכרת וידועה: מן הצד האחד, כוחות האופל: הכנסייה, הקפיטאליזם, המסורת, הסמכות, ההירארכיה, הניצול, זכויות היתר; ומן הצד האחר, כוחות האור. המאבק למען התבונה, למען הידע ושבירת המחסומים שבין בני-האדם, המאבק למען השוויון. זכויות האדם (בפרט אלה של המוני העמלים), למען חירות הפרט והחברה, הקטנת הסבל, הדיכוי והרשע, שימת דגש על המאחד את בני-האדם, לא על המפריד ביניהם, ואולם, בפשטות, ההבדלים בין בני-האדם אינם נופלים במוחשיותם מן הזהות הבסיסית שבין כל בני המין האנושי, מה-species-beings של פויירבאך ומארקס. הרגש הלאומי הנובע מהבדלים אלה נופל משני עברי הגבול שבין אור לחושך. בין קידמה לריאקציה, אך הם צצים ועולים מאליהם, ובסופו של דבר מסכלים כל מאמץ לבטלם לטובת האוניפורמיות, בין אם היא משוערת או רצויה. האידיאל בדבר מערכת עולמית אחת, המאורגנת באופן מדעי ומונחית בידי התבונה, עמד בלב לבה של תנועת ההשכלה. הצהרתו של עמנואל קאנט, שקשה להאשימו בנטיות לא-רציונאליזם, כי "אופייה העקמומי של האנושות אינו יכול להוליד דבר ישר", אינה אבסורדית כלל ועיקר.

ברצוני להוסיף עוד דבר מה. דומני שהמחשבה אשר שלטה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים היתה אירופו-צנטרית עד להדהים. מדבריהם של ההוגים הפוליטיים, אף הרגישים והרדיקלים ביותר של אותם ימים, על תושבי אסיה ואפריקה, עולה על פי רוב נימה מרוחקת וערטילאית. הם שפטו את תושבי היבשות האלה כמעט בלא יוצא מהכלל באותם מונחים אשר שימשו אותם בהתייחסותם אל תושבי אירופה. בין אם הם אימפריאליסטים. פטרנליסטים שופעי רצון טוב, או ליברלים וסוציאליסטים המתקוממים כנגד הכיבוש והניצול – כולם כאחד שופטים את עמי אפריקה ואסיה כאילו היו בני חסותם או קורבנותיהם של האירופים, אך לעתים רחוקות בלבד, ובמקרה הטוב ביותר – הם שופטים אותם בזכות עצמם. כעמים בעלי היסטוריה ותרבות משלהם: בעלי עבר, הווה ועתיד שיש להבינם על-פי אופיים ונסיבותיהם המיוחדים; גם אם מכירים בקיומן של תרבויות ייחודיות,כמו, למשל, זו של הודו או של פרס, זו של סין או של יפן. נוטים ההוגים הללו להתעלם מהן בשעת דיון על צרכיהן של החברות הללו בעתיד. כתוצאה מכך, אין לוקחים בחשבון במלוא הרצינות את הסיכוי לעליית הלאומנות בארצות אלה. אפילו לנין לא ראה בתנועות הלאומיות ביבשות אלה אלא נשק נגד האימפריאליזם האירופי; את התמיכה בתנועות הללו מדד לנין אך ורק בהיותן גורם העשוי להאיץ או לעכב בעד המיצעד לעבר המהפכה באירופה. אין להתפלא על גישה זו, שהרי הוא וחבריו המהפכנים האמינו, כי זהו לב ליבו של העולם. כי המהפכה הפרולטארית באירופה תשחרר מניה וביה את העמלים בכל אתר ואתר, המשטרים הקולוניאליים או הקולוניאליים-למחצה של אסיה ואפריקה יחוסלו, ונתיניהם ישתלבו בעולם החדש, המשוחרר מבחינה חברתית ואשר אינו יודע גבולות בין לאום ללאום. לכן לא התעניין לנין בחייהם של הקהילות השונות עצמן, ומבחינה זו הלך בדרכו של מארקס. גם זה לא הבהיר בכתביו כל לקח ייחודי לעתידם של עמי הודו וסין, ואף לא לעתיד עמה של אירלנד.

אירופו-צנטריזם כמעט אוניברסאלי זה הוא אחד הגורמים לכך, שהתנשאות גל האנטי אימפריאליזם והלאומנות באותן יבשות נותרה בחזקת תופעה כה בלתי-צפויה ומפתיעה. עד לנצחונה של יפן על רוסיה ב- 1904 והשפעתו האדירה של ניצחון זה, לא הופיע לעיניהם המשתאות של ההוגים החברתיים או הפוליטיים גם לא עם אחד באסיה או באפריקה כלאום, במלוא מובן המלה, לאום שאופיו, ההיסטוריה שלו, בעיותיו והאפשרויות הפתוחות לפניו מהווים תחום מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה לסטודנטים בתחום מדע המדינה, ההיסטוריה וההתפתחות האנושית בכלל. זהו אחד ההסברים לחלל המוזר שנוצר בפוטורולוגיה של העבר. מן הדין לזכור, כי אף שהמהפכה הרוסית היתה משוחררת באמת ובתמים מכל גורם לאומני, גם לאחר התערבותן של בעלות-הברית – ולאמיתו של דבר ניתן לתארה כאנטי-לאומנית באופיה – הרי שמצב עניינים זה לא נשאר בעינו. הוויתורים שנאלץ סטאלין לעשות לטובת הרגשות הלאומיים לפני פלישת היטלר לרוסיה ובמהלכה, ודברי ההלל לגיבורים בעלי רקע רוסי טהור, מצביעים על מידת הנחיצות בגיוס הרגש הזה לקידום מטרותיה של המדינה הסובייטית.

דומני כי לא תהיה משום הפרזה בטענה, כי שום תנועה פוליטית היום – מכל מקום. מחוץ לגבולות העולם המערבי – אינה יכולה להצליח, אלא אם היא מגייסת לשורותיה את הרגש הלאומי. אינני היסטוריון, ואף במדעי המדינה איני עוסק, ולכן לא אתיימר להציע הסבר כלשהו לתופעה זו. כל רצוני הוא להציג שאלה ולהצביע על הצורך ביתר תשומת לב לנצר מיוחד של זה המרד הרומנטי, אשר השפעתו על עולמנו היתה כה מכרעת.