לאחר שהוכנעו הטיטאנים, הזדווגה גאיה עם טַרטַרוֹס (התהום שבמעמקיה), וילדה את טִיפוֹן. טיפון היה החזק והנורא מכל ילדי האדמה. ירכיו התנשאו עד לפסגות ההרים, ראשו נגע בכוכבים, וזרועותיו השלוחות הגיעו לקצות מזרח ומערב. מאה נחשים צמחו מכתפיו, פקעות צפעונים השתרגו מקרסוליו, ואלה גם אלה השמיעו שריקות אימים. גופו הצמיח כנפיים ועיניו ירו גיצים. הוא השמיע יללות ושאגות, רגם את השמים בסלעים, וירק נהר של אש מלועו. האלים הפכו את עצמם לחיות, ונמלטו בפחד אל ארץ מצרים. שוב נרעשו איתני הטבע. הארץ גנחה, הים בער, והשאול הזדעזעה. קְרוֹנוֹס והטיטאנים רעדו בכלאם.
זֶאוּס ירד אל טיפון, תקף אותו בחרמש, פצע אותו והניסו לסוריה. אך כשנאבקו השניים פנים-אל-פנים, הצליח טיפון ללפות את זאוס בפקעות נחשיו ולחטוף מידיו את החרמש. הוא חתך את גידי גפיו של זאוס, וכלא אותו במערה. את הגידים צרר טיפון בשק מעור של דוב, והציב נקבת דרקון לשמור עליהם.
אלא שהֶרמֵס גנב את הגידים, ושתל אותם מחדש בזרועותיו וברגליו של זאוס. לאחר ששב אליו כוחו, טס זאוס במרכבתו לשמים ורגם משם את טיפון בברקיו. טיפון נמלט להר נִיסָה. בהר פגשו אותו אלות הגורל והוליכו אותו שולל: הן פיתו אותו לטעום מ"פרי החלוף", בתואנה שהפרי יעצים את כוחו. וכך, בזמן מנוסתו לתְראקיָה, כאשר טיפון השליך על זאוס הרים, הצליח זאוס להדוף את ההרים בברקיו והם נחתו על ראש היצור המפלצתי. שותת דם נמלט טיפון לסיציליה, שם השליך עליו זאוס את הר אֶטְנָה ומחץ אותו.
מתחת להר טיפון עדיין בוער מאש ברקיו של זאוס. הוא שולח מדי פעם נחלים של לבה אל פני האדמה, ומעורר בהבל פיו סופות ורוחות קדים.
לפריט הקודם
לפריט הבא