לאחר שגבר על הטיטאנים ועל טיפוֹן, נעשה זֶאוּס לאדון העולם והאלים. הוא לקח לעצמו את השמים, ומשם הוא משלח ברקים ורעמים, מחולל רוחות וממטיר גשם. לפּוֹסֵיידוֹן אחיו הקצה זאוס את הים, ואילו אחיו פְּלוּטוֹן (הוא הַדֵס) קיבל כנחלה את השאול, על-מנת שיפרושׂ שם את ממשלתו על המתים.
זאוס קבע את ארמונו על פסגת האוֹלימפּוֹס, ובפתח ארמונו הציב כזקיפים את קְראטוֹס (כוח) ובִּיָה (אלימות), שני בניה של סְטִיגְס – האלה הממונה על שבועת האלים.
אך מכיוון שחשש ממזימות ומתמורות הגורל, שאף זאוס לבעול את מֵטיס (העצה, התושייה). האלה ניסתה אמנם להתחמק ממנו בלובשה צורות שונות ומשונות, אך לבסוף נאלצה להיכנע לו. לאחר שהרתה נודע לזאוס שהיא עתידה ללדת בת שתהיה דומה לו בעוצמתה ובתבונתה. גאיה גילתה לו זאת, ואולם היא הוסיפה שמטיס תלד גם בן חזק ומסוכן שידיח אותו משלטונו.
כדי להקדים תרופה למכה בלע זאוס את מטיס ההרה, והעוּבּר צמח בתוך ראשו. מספרים שברגע הלידה, בעודו מתייסר בצירים, קרא זאוס לאל הנפח הֵפַייסטוֹס. זה הלם בגרזנו על קודקודו של זאוס, ומן הבֶּקע זינקה האלה אַתֵנָה בדמות עלמה חמושה במלוא נשקה. זאוס התמלא חדווה כשנולדה בתו הנפלאה בכשרונותיה. רוח של חסד שרתה עליו, והוא המטיר על האי רוֹדוֹס פתותי זהב.

לפריט הקודם