בלילה, כשהֵרָה ישנה, נהג זֶאוּס לחמוק אל מערתה של הנימפה מַאיָה בהר קילֶנֵה. היא הרתה לו וילדה את הֶרמֵס. התינוק היה נועז ופיקח. בבוקר שבו נולד כבר שוטט בחצר, ומצא צב ליד הגדר. "למה לך לחיות ולסבול," אמר הרמס לצב, "מוטב לך למות, כי אז יפיקו ממך צלילים נהדרים!"
בסכין הוא שחט את הצב, מתח שבעה מיתרי עור לאורך שריונו והתקין את הנבל הראשון. הרמס פרט בנבל שעה קלה, עד שתקפה אותו תשוקה לאכול בשר. הוא הניח את הנבל בעריסה, חצה בשעות ספורות את יוון מדרום לצפון, והגיע עם ערב אל רפתות האלים בפִּייֶרִיָה שליד האולימפוס. מן הרפתות הוציא הרמס חמישים פרות יפות שהיו שייכות לאַפּוֹלוֹן, והוביל אותן דרומה עד לנהר אַלְפֶאוֹס שליד אוֹלימְפִּיָה. כדי לטשטש את העקבות נעמד הרמס לפני הפרות והוליך אותן אחורנית בדרכי עקלתון. לעצמו קלע סנדלי ענק מענפי הדס ואשל, כדי שיחשבו שאיזו מפלצת צעדה עם הפרות.
בלילה השליך הרמס את הסנדלים לנהר, ושחט שתי פרות. בהזדמנות זו גם המציא דרך להדליק אש מחיכוך ענפי דפנה ורימון. הוא צלה את הבשר, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו והתעשת. הוא היה בנה של נימפה, שאינה אלה ממש, וידע שאכילת בשר תעשה אותו לבן-תמותה. לכן התאפק, השאיר את הפרות במקום סתר, מיהר לחזור לקילֶנֵה והתגנב דרך חור המנעול אל תוך מערתה של אמו. שם נשכב בעריסתו וחיבק את הנבל.
אך מאיה הבחינה בו מתגנב אל תוך המערה, וגערה בו: "נוכל, סופך שתהיה שודד ותיאלץ להסתתר בגבעות. חכה, בנה של לֵטוֹ עוד יוביל אותך עקוד בחבלים!"
"אל תאיימי עלי כדרך שמאיימים על תינוק," ענה לה הרמס, "אני בנו של זאוס, ולא אסכים שנחיה במערה עלובה, בלי כיבודים ותפילות, הרחק מבני-האלמוות. אם אבי יתעלם ממני, אתחבר לשודדים ואהיה מנהיגם, ואם אפולון יחפש אותי, אפרוץ למקדשו שבדֶלפי, ואגנוב מאוצרותיו זהב ודוודים וחצובות מפוארות!"
בינתיים יצא אפולון לחפש את הפרות הגנובות. סימני העקבות המהופכים הטעו אותו, ורק בעמל רב מצא את הדרך אל המערה. בזעם הוא חיפש וחיטט בתוכה, עד שניגש אל העולל שהתכדר בעריסה עטוף בחיתוליו והעמיד פני ישן. "ילד גנב," איים עליו אפולון, "אם לא תספר לי איפה החבאת את פרותי, אשליך אותך למעמקי טַרטַרוֹס, ואפילו אמך ואביך לא יוכלו להוציאך משם!"
אך הרמס, הנוכל באלים, לא התבלבל. "על מה אתה מדבר?" השיב מייד לאפולון, "הרי נולדתי אתמול, ואני אוהב רק לינוק, להתרחץ ולהתכרבל בחיתולי. מי יאמין לך שתינוק שרגליו רכות יגנוב פרות? אני נשבע שלא גנבתי, אף לא שמעתי על יצור ששמו פרה!"
אפולון לא האמין לו, קרא לו שקרן וגנב, והוציא אותו מהעריסה כדי שיוליכו אל הפרות. כל הדרך ייגע אותו הרמס בשקריו והציק לו בנפיחות ובעיטושים, עד שאפולון החליט לוותר לו ושמט אותו ארצה.
אך הרמס לא הסתפק בכך, והמשיך להזדחל בעקבות אפולון ולהציק לו. מטרתו היתה להגיע אל אביו, על-מנת שיכריע במחלוקת. ואכן, אפולון נואש לבסוף, ולקח את הרמס לאוֹלימפּוֹס. השניים עמדו לפני זאוס. אפולון האשים את הרמס בגניבה וסיפר על תחבולותיו, ואילו הרמס הקטן הכחיש במתק שפתיים את כל ההאשמות. "אני שודד, אבי? הרי אני תינוק בן יומו!" התחטא בפני אביו, ותוך קריצה, ידו אוחזת בחיתול לבל יישמט, נשבע שעוד יעניש את אפולון על שקריו.
זאוס צחק למראה התינוק הנוכל. העורמה והתושייה של הרמס מצאו חן בעיניו, והוא חשב שגם לתכונות אלה יש מקום בקרב האלים. אז ציווה על האחים להתפייס, והטיל על הרמס להנחות את אפולון אל המחבוא.
אבל כשהגיעו השניים למערה שעל שפת האַלְפֶאוֹס ונתקלו בעורות הפרוסים על סלע, נדהם אפולון ונמלא חשש: תינוק בן יומו שהצליח לשחוט שתי פרות עלול להציק לו הרבה יותר כשיגדל. הוא מיהר לכבול את הרמס בענפי ערבה, אלא שהענפים היכו שורש וצמחו לסבך שהסתיר מהעין את הבקר הגנוב.
בינתיים נטל הרמס את הנבל, השמיע כמה צלילים, וליבו של אפולון נמוג לשמע המנגינה השמימית. ברטט, בצחוק, בעונג, האזין האל למוזיקה הבלתי-מוכרת. הרמס התקרב, ובעודו פורט על הנבל שר על תולדות האלים, על המוּזוֹת ועל תפארת אמו, הנימפה מאיה. תשוקה שאין לעמוד בפניה מילאה את אפולון: "ילד נוכל, גנב, שוחט, רב-תושייה, המצאת חפץ ששקול בערכו לחמישים פרות! דע לך שאני מסתופף בחברת המוזות, ומכיר היטב את החליל, אך מעולם לא שמעתי מוזיקה כה נפלאה ונשגבת! למד אותי לנגן בכלי שהמצאת, ואסלח לך. אתה ואמך תזכו למעמד של אלים בני-אלמוות, ואותך אמנה לאל המנחה את בני התמותה ולפטרון הדרכים."
הרמס ניאות מייד. "הנח לי להיות רועה ולבלות בשדה בין סוסים ובקר, ואתן לך את הנבל," הכריז בשמחה. אפולון נתן לאחיו את שוט הרועים, וזה מסר לו את הנבל ולימד אותו לפרוט עליו בקלות ובנועם. מאז מנגן בו אפולון ומנעים את זמנם של האלים כאשר הם מתכנסים למשתאותיהם על האולימפוס.
הרמס תפס את מקומו על האולימפוס והמציא כלי נגינה חדש: את חליל הרועים. זאוס מינה אותו לאל החולש על המסחר וכל יחסי החליפין. לאפולון, שעדיין חשש מפני האל הנוכל ודאג שמא יגנוב ממנו את הנבל והקשת, נשבע הרמס אמונים במי הסְטִיגְס. בתמורה קירב אותו אפולון, והעניק לו את מטה הזהב הפלאי שמצמיח שלושה זלזלים ומשפיע עושר.
מאז משמש הרמס שליח לאלים. הוא מלווה את בני-האדם בדרכי העולם, ובמותם הוא מנחה את נשמותיהם אל משכנות השאול.

לפריט הקודם
לפריט הבא