זֶאוּס התאהב בסֶמֶלֵה בת קַדמוֹס מלך תֵבַּי, וכאשר סמלה הרתה לו, נדר מרוב חיבה לעשות כל מה שתבקש. הֵרָה ביקרה אותה במסווה של אשה זקנה, בירכה אותה על מזלה הטוב, ויעצה לה לבקש מזאוס שיופיע לפניה בהדרו האלוהי, כפי שהוא נחשף לעיני אשתו. בכך המיטה כיליון על סמלה. זאוס, שנאלץ להיענות לתחנוניה, בא אליה כברק ושרף אותה. בעוד מועד הוא חילץ את העוּבּר מגופה, טמן אותו בירכו ופרף אותה בסיכות זהב. כשתמו חודשי ההריון, פתח את הירך וילד את דיוֹניסוֹס.
הֶרמֵס מסר את התינוק האלוהי לידי הנימפות בהר נִיסָה, שהסתירו אותו במערה, טיפחוהו והאכילוהו דבש. בניסה המציא דיוניסוס את היין. אבל הרה לא חדלה לרדוף את הילד, מצאה אותו והיכתה אותו בשיגעון. מאז נאלץ האל לנדוד, ולכל מקום שאליו הגיע הביא עימו את הגפן ואת היין. בדרכו ליוו אותו במחולות וצהלות הסאטירים והנשים המַיינאדוֹת (המשתגעות). הן נשאו תירסוֹסים (ענפי שוּמָר עטורי קיסוס ואיצטרובלים), התעטפו בעורות עופרים וחגרו למותניהן נחשים.
דיוניסוס הגיע למצרים ונתקבל אצל המלך פּרוֹטֶאוּס. ממצרים יצא להודו. הוא חצה את הפרת על גשר שהצמיח מגפנים ומקיסוסים, וצלח את החידקל על גבו של נמר. לאחר שכבש את הודו והנחיל ליושביה את הגפן שב לאסיה הקטנה. בדרכו הביס את האַמַזוֹנוֹת שחסמו את דרכו, וכשהגיע לפְריגְיָה טיהרה אותו רֵיָה מהדם ששפך. היא לימדה אותו את פולחני ההתקדשות, והעניקה לו את השמלה ואת הטמבור.
משם יצא האל ליוון ולתֵבַּי, ערש הולדתו. כשעבר עם חבורתו בתְראקיָה, תקף אותם ליקוּרגוֹס, מלך האֵדוֹנים, ונופף לעברם במלמד בקר. בבהלה הושלכו התירסוסים ארצה, הסאטירים והמיינאדות נכלאו, ודיוניסוס עצמו קפץ לים והסתתר במערתה של תֵטיס.
אבל מלוויו הכלואים של האל השתחררו בדרך פלא: הכבלים גלשו מידיהם, בית-הכלא רקד ודלתותיו נפתחו. ליקורגוס נתקף בשיגעון. הוא דימה בהזיותיו את בנו דריאַס לזלזל גפן שצץ מהאדמה, וקיצץ בגרזן את אפו, אוזניו ואצבעותיו. מעוצם הזוועה לקתה הארץ בעקרות, ודיוניסוס שעלה מהים ניבא לאֵדוֹנים שארצם תישאר שוממה אלא אם כן יהרגו את מלכם. הם כלאו את ליקורגוס במערה על הר פַּנְגַיוֹן, ולאחר מכן קשרו אותו לסוסים משתוללים שקרעו אותו לגזרים.
דיוניסוס הגיע לתֵבַּי, וכשנוכח לדעת שאחיותיה של אמו כופרות באלוהותו, היכה אותן בשיגעון. בהנחייתן זנחו כל נשות העיר את בתיהן, עלו להר קיתַיירוֹן, וקיימו שם בהתלהבות ובמחולות את פולחני האל. רועה אחד שב העירה ותיאר באוזני המלך פֶּנתֶאוּס את התמורה שחלה בהן: יחפות הן משוטטות בחורשות, לבושות עורות מנומרים וחגורות בנחשים שלוקקים את לחייהן. את ראשיהן הן מעטרות בזרים מענפי קיסוס, גפן ואלון. באחווה נפלאה עם הטבע הן חולצות שד ומיניקות עופרים וגורי זאבים. הן מכות בתירסוס, ומהסלע פורצים מים. חובטות בענף, ומהאדמה מפכה להן יין. שורטות בציפורניהן את הקרקע, ופורצים ממנה סילוני חלב.
כדי למצוא חן בעיני המלך פנתאוס, ניסו הרועים לתפוס את אַגַאוּאֵה אמו, אך הנשים הניסו אותם, שיסעו בידיהן את הפרות, ואחר-כך תקפו את הכפרים שלמרגלות ההר. גופן היה חסין בפני חניתות הכפריים. הן חטפו תינוקות מתוך הבתים, וכלי ברזל כמו נצמדו מעצמם לכתפיהן. הן נשאו אש על ראשיהן, ולא נכוו. אלה מהן שנתפסו ונכלאו השתחררו בדרך נס: החבלים עצמם הרפו מרגליהן ובלא מגע אנוש הוסטו כל הבריחים.
המלך ציווה על חייליו לכלוא את דיוניסוס בארמונו, אבל האל הרעיד את הקרקע ומוטט את הבית. הוא יצא לחצר ובשלווה צפה בפנתאוס, שרדף אחריו, ובהיותו אחוז תעתועים עט על שור וניסה לעקוד אותו בחבלים. לבסוף פיתה דיוניסוס את פנתאוס ללבוש בגדי אשה וללכת ולהציץ במעשי הנשים. כשהגיעו להר קיתיירון, כפף האל עץ, והושיב את פנתאוס על צמרתו. ברגע שהעץ הזדקר למרומים הבחינו הנשים בגבר היושב על צמרתו, הפילו אותו ארצה וקרעו אותו לגזרים. לשווא התחנן פנתאוס בפני אמו שתחוס עליו; בשגעונה היא דימתה אותו לאריה, וכמנצחת נשאה לתבי את ראשו הכרות.
גם באוֹרכוֹמֶנוֹס נתקל האל בהתנגדות לפולחנו, כאשר שלוש בנותיו של המלך מיניאַס סירבו להצטרף לנשים המתהוללות. כשישבו השלוש וארגו בארמון, השתרגו לפתע בנוליהן זלזלים של גפן וקיסוס. מסלי הצמר הציצו נחשים, ומהגג ניגרו טיפות יין וחלב. צריחות ונגינת אבובים עלו מכל עבר. האחיות הפילו ביניהן גורל, ואחת מהן, לֶאוּקיפֵּה, שחטה את בנה היפּאסוֹס. השלוש אכלו מבשרו ורצו אל ההרים לחגוג.
באַרגוֹס דחו בנות המלך פְּרוֹיטוֹס את דיוניסוס, וגם בהן הכניס האל רוח שיגעון. הן יצאו למסע פרוע ברחבי הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ומשכו אחריהן את יתר נשי העיר, שנטשו את בתיהן והרגו את ילדיהן. פרויטוס הזמין ממֶסֵנֵה את הנביא מֶלאמפּוּס, וזה החזיר את נשי ארגוס לבתיהן וריפא אותן משגעונן.
דיוניסוס ביקר גם באַטיקָה, ובמחוז הכפרי איקאריוֹן נתקבל בכבוד על-ידי איקאריוֹס. האל העניק למארחו שתיל גפן ולימד אותו להכין יין. איקאריוֹס, שיצא להפיץ את מנחת האל, פגש כמה רועים ומזג להם מהיין. הרועים טעמו מן המשקה, ומכיוון שלא ידעו שיש למהול אותו במים, השתכרו. הם סברו שאיקאריוֹס השקה אותם ברעל, התנפלו עליו והרגו אותו. בתו אֵריגוֹנֵה פגשה את כלבתו של אביה, הלכה בעקבותיה, וכשמצאה את גופתו תלתה את עצמה.
אל היין והשמחה יצא להפיץ את פולחנו גם באיי הים האַייגֵאי. כשעמד על החוף, הבחינו בו שודדי-ים, התקרבו אליו בספינתם וחטפו אותו. הם קיוו לקבל כופר תמורת העלם הלבוש מחלצות, ואטמו את אוזניהם לאזהרותיו של הקברניט, שהבחין כי הכבלים נושרים בדרך נס מידיו ומרגליו של השבוי. כשהגיעו ללב ים, שטף לפתע יין את רצפת הספינה, האוויר נמלא ניחוח, ועל הסיפון צמחה גפן עמוסה אשכולות. הגפן השתרגה במפרש, וקיסוס ליפף את התורן. אז יצר דיוניסוס צלם של דוב, שעמד ונהם, ואת עצמו הפך לאריה שואג. בחרדה קפצו השודדים לים והפכו לדולפינים. רק על הקברניט חס האל, ונפרד ממנו בחיבה.
לאחר שפולחנו נתקבל בכל הארצות, עלה דיוניסוס לאולימפוס ותפס את מקומו במשפחת האלים. הוא העלה מהשאול את סֶמֶלֵה אמו, העניק לה את השם תיאוֹנֵה, ובשם זה הציג אותה בפני יושבי האולימפוס.

לפריט הקודם
לפריט הבא