בנו של הטיטאן יַפֶּטוֹס, שנקרא פְּרוֹמֵתֶאוּס ("החושב מראש"), הזהיר את הטיטאנים לבל יבטחו בכוחם וימרדו בזֶאוּס. ואכן, את אחיו מֶנוֹיְטִיוֹס השמיד זאוס בברק, ואילו על אח אחר שלו, אַטְלַס הענק, הוטל לשמש כעמוד חי ולשאת לנצח את כיפת השמים. פרומתאוס הצטרף לזאוס, עזר לו בעצותיו, ויש אומרים שביקע בגרזן את ראשו כשילד את אַתֵנָה. מספרים גם שהוא לָש אדמה ומים, ויצר מעיסה זו את בני-האדם.
ליצורים חסרי-ישע אלה רחש פרומתאוס חיבה, וכדי שישרדו לימד אותם את המלאכות והמדעים השימושיים. עד שהגדיש את הסאה בחיבתו.
כשהאלים ובני-האדם נפגשו לסעודה בסיקִיוֹן שבפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס, פרץ ויכוח על הדרך שבה יש לחלק את המנות, וההכרעה נמסרה לפרומתאוס. הוא שחט שור גדול וחילק אותו כך: את מנות הבשר הדשן עטף בקיבה ובמעיים שאינם ראויים למאכל, ואילו לפני זאוס הניח מנת עצמות שנעטפו בשכבה של שומן ערב לחך. זאוס שלח את ידו אל המנה שהיתה למראית עין משובחת יותר, וכשגילה את העצמות מתחת למעטה השומן התמלא חרון. כדי להעניש את פרומתאוס שלל זאוס מבני-האדם את האש, ובכך דן אותם לכליה. אז התגנב פרומתאוס לאוֹלימפּוֹס, גנב ניצוץ אש, הסתירו בקנה שוּמָר, ירד לארץ והחזיר את האש לבני-האדם. זאוס התרגז, והחליט להביא על ידידיו של פרומתאוס אסון בעטיפה יפה.
במצוותו יצר הֵפַייסטוֹס מאדמה וממים צלם אשה יפהפייה, נתן בה קול ונפח בה רוח חיים. אַתֵנָה לימדה אותה תפירה ואריגה, הלבישה אותה בשלמת כסף וכיסתה את פניה בצעיף רקום. לשערותיה ענדה נזר זהב, שעליו חקק הפייסטוס דמויות של יצורי הארץ והים. כה יפה חקק אותם, עד שנראו כאילו הם חיים. אַפרוֹדיטָה נסכה עליה חן שמעורר תשוקות אכזב ודאגות, ואלות החן ענדו לה עדיים. הֶרמֵס נטע בנפשה מרמה וחוסר-בושה, וסיגל לה כשרון לשקר, לבגוד ולהוליך שולל. את העלמה הזאת, שנקראה פַּנדוֹרָה ("בעלת כל הדורונות"), ליווה הרמס אל הארץ ומסר אותה לאחיו של פרומתאוס, שנקרא אֶפימֵתֶאוּס ("החושב לאחר מעשה").
ואכן, לשווא הזהיר פרומתאוס את אחיו לבל יקבל שום מתנה מזאוס. אפימתאוס שֹשֹ לקבל את פנדורה, וכך בא הסבל על בני-האדם, שעד אז חיו בלי יגע, סבל ודאגה. פנדורה פתחה את מכסה הכד שבידה, והעמל המפרך, המחלות והתלאות, יצאו מתוכו ונפוצו בעולם כולו. אבל בכד הזה נצפנה גם התקווה, והיא נשארה בתוכו למשמרת, לחזק את לב האנשים. דווקא בזכות עיוורונם הם מתחזקים, שכן פרומתאוס, כגולת כותרת לנדיבותו, שלל מהם את היכולת לחזות את יום מותם.
אפימתאוס נשא לאשה את פנדורה, וממנה באו לעולם נשים והוֹלדה, ואילו את פרומתאוס ציווה זאוס לכבול באזיקים אל צוק בראש הר שומם בסְקיתיָה. יתד ברזל שננעצה בחזהו ריתקה אותו לסלע, ועיט נשלח לכרסם את כבדו. בלילה היה הכבד מגליד, וביום היה העיט שב ומתנפל עליו במקורו. וכך מדי יום ביומו היה כבדו של פרומתאוס צומח, ובלילה שב ונטרף. רק כעבור דורות רבים, כשהאלים התפייסו והטיטאנים שוחררו מכלאם בשאול, עבר הֵרַקלֵס באותו מקום נידח, הרג בחיצו את העיט ושיחרר את פרומתאוס.

לפריט הקודם
לפריט הבא