ביסודו של המתח שבין הדתיים והלא-דתיים בארץ, הגובר והולך עם התבססותם הרחבה של שני המחנות, קיים קונפליקט אידיאולוגי קשה, מר ורב-משמעות בקנה מידה כלל-היסטורי. רק אם נכיר את כל האמת של קונפליקט זה, דברים כהווייתם, נוכל לקוות להפיג את המתח הגואה ולכונן שלום-בית בר-קיימא בארץ. "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח, 19).

הורגלנו לקבל כמעט כדבר המובן מאליו את ההגמוניה החילונית-בעיקרה השלטת במדינת ישראל, כשזו עושה "ויתורים" לדתיים במקרים מסוימים. אולם, מימות עולם היתה דווקא השקפת העולם הדתית הנורמה השלטת בעם הזה – והמגדירה את עצם מהותו; היהודים החילונים הם שבאו, תוך מרד גלוי, לשנות.

ממילא, מש"נטרפו הקלפים" והציבור הדתי-חרדי, על אפו ועל חמתו של בעל ההגמוניה, מתבסס והולך בממדים נרחבים ביותר – ויש אומרים שהוא בעצם מקיף היום מחצית האוכלוסייה היהודית ואף יותר – בהכרח יפרוץ ערעור על עצם טענת האפוטרופסות של החילונים על כלל המדינה.

סכנת מלחמת אחים הרסנית או, לחלופין, פילוג טרגי של עמנו לשם עמים, היא ממשית מאוד. האם אין מוצא?

הבה נכיר את האמיתות הפשוטות.

אידיאולוגיות-היסוד הרווחות היום בעמנו שתיים בלבד הן – זו היהודית-מקורית, המשליטה על הכל את ה"ריבונו-של-עולם", וזו המערבתת-"אוניברסלית" המשליטה על הכל את האדם. ישנם, אמנם, בעולמנו גוונים שונים באמונות ודעות ובאורחות חיים, כשחלקם מתהדרים בשמות חדשניים, משל ראויים הם להיקרא אידיאולוגיות-יסוד לעצמם – ואינם אלא הרכבות שונות של השתיים הללו, כשבדרך כלל, האחת מופנמת במידה עמוקה יותר והשנייה במידה רדודה יותר.

אילו היה מי מהגוונים היהודיים (כגון "היהדות הרפורמית", או אחותה הקשה הימנה, "היהדות החילונית") עולה באמת לכדי "שיטה" חדשה לעצמה, או-אז היה מצבנו חמור פי כמה – כי אז היינו צריכים לחשוש מפני היווצרותה של "דת" חדשה מתוך היהדות, כדוגמת הנצרות או, לחילופין, כדוגמת הקראות. אך מאחר שהגוונים הללו אינם אלא יציאות אל עבר האמונות והדעות של "העולם הגדול", עדיין כולם אחים הם לנו, אהובים ונכבדים – אחים המשמרים גם את יהדותם, אף אם באופן חלקי בלבד.

ומאידך, אילו היו יהודים אלה מוכנים לוותר על הפיקציה היומרנית של "אינטרפרטציות שונות ליהדות" ולהודות באמת הפשוטה הזאת (ששמירתם את יהדותם שמירה חלקית היא), או-אז היה מצבנו טוב פי כמה – כי אז היו הם נזהרים מלהסב נזקים בלתי הפיכים לטהרת העתיד היהודי מתוך עיסוק במופלא מהם (כגון בגרות ובגיטין, בפרט, ובעיצוב "לדורות" של יסודות אמונה והלכה, בכלל); ואז אף יכולנו יחדיו להתחיל ולשחזר בעמנו תודעה בסיסית משותפת, תוך הערכה חיובית הדדית!

בין שתי האידיאולוגיות הללו אמנם קיימת חפיפה גדולה ואמיתית, שהרי אף האדם "צלם אלוקים" יש בקרבו, לדעת בהכרתו ("מצפונו") להבחין בין טוב לרע. אמת היא, למשל, שמקום נכבד יש לה לדמוקרטיה – כשיטת ממשל הוגנת – בתוך היהדות; ושאף היהדות (בניגוד למתחרים מסוימים שלה שהוציאו ושמוציאים דיבת הדת רעה...), תוך תפיסת העולם כהווייתו כ"עולמו של הקב"ה", מדרבנת ל"מימוש עצמי" וליצירתיות אנושית, לבניין יישובו של עולם (העולם הזה!), לריאליות מובהקת, לרדיפת שלום בין כל בני-האדם וכו'.

מבחינה זו, בוודאי מקדמת היהדות בברכה עמוקה את ההתעוררות הגדולה של רוח האדם בעידן המודרני ואת תנופת השאיפה לצדק ולשלום שהולידו את הליברליות המודרנית.

ומכאן מחשבתם של רבים שניתן לעצב אידיאולוגיה מורכבת משתי אידיאולוגיות-היסוד גם יחד, בדרך זו או אחרת.

אולם ניסיוננו מאשש את דעת רוב המניין ורוב הבניין של גדולי התורה בישראל, שלא תיתכן הרכבה ערכית-מהותית בין שתי האידיאולוגיות הללו. למרות החפיפה האמורה, עולם של אמונה ויראת-שמים ושל "קבלת עול מלכות שמים", השואף למרחבים אינסופיים של ידיעת אלוקים, עולם שונה הוא מן המסד ועד הטפחות מעולם של "חירות שוויון ואחווה" ושל "איש כל הישר בעיניו יעשה" (נזכר, בין השאר, בדברים י"ב, 8), ולא כאן המקום לערוך את ההשוואה. עבורנו, השינוי הזה אף מביא בעקבותיו שינוי מקיף בתפיסת עצם זהותנו וייעודנו כיהודים. בסופו של חשבון, הרי שה"ליברליות" עוקרת את מה שעבור יהודים מאמינים ונאמנים מהווה את כל עיקר תכלית חייהם, אשר "עליה הורגנו כל היום", פשוטו כמשמעו, במשך אלפי שנים.

[דיאלקטיקה זו שבהתייחסות העקרונית של היהדות התורנית אל התרבות הליברלית המודרנית, דומה להפליא לזו המוצאת ביטוי מאלף ונוקב בהערת חכמינו ז"ל בענין "דור הפלגה" אשר מתוך אחדות ששרתה בימיהם בעולם בנו להם את מגדל בבל על מנת להילחם בהקב"ה ולהמליך במקומו את האדם, באמרם "או אני בפלטין או אתה", כלשון המדרש (רש"י, בראשית רבה ל"ח, 6)]:

וכי איזו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו [דור המבול] לא פשטו יד בעיקר ואלו [דור הפלגה] פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואף-על-פי-כן, אלו נשטפו [במבול] ואלו לא נאבדו מן העולם! אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ואלו [דור הפלגה] היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר "שפת אחת ודברים אחדים". למדת ששנואה המחלוקת וגדול השלום רש"י (בראשית י"א, 9).

הנחה רווחת היא שביחסי הגומלין שבין השקפת העולם הדתית לבין השקפת העולם הליברלית יש חוסר סימטריה: הדת היא "אבסולוטית", סמכותית, שואפת להטיל את מרותה על כל הבריות, ואילו הליברליות היא סובלנית ומטיפה לכיבוד השקפת עולמו של כל אדם. הדתי "פוסל" את "אמונתו" של החילוני; החילוני אינו "פוסל" את אמונתו של הדתי. ומכאן, שמסגרת מדינית-חברתית ליברלית תוכל להכיל בתוכה ציבור דתי – ואילו ההפך הוא בלתי אפשרי.

ולא היא! הפסילה והשאיפה להטלת מרות הן הדדיות לגמרי. הליברל אינו מכבד את הדת של הדתיים אלא לאחר שהוריד אותה לדרגה של "יצירה אנושית גדולה" או "תופעה אנתרופולוגית עמוקה" (אם לא, בנוסח הסובייטי, "אופיום להמונים"). לעולם לא יכיר במהותן האמיתית של אמונה ויראת שמים ולא יכבד את זכות זולתו להאמין כי דתו היא דת האמת, ושערכיה עליונים, שכן יש אדון לעולם. וממילא: כשם שהחילוני נעלב עד עומק נשמתו כאשר הדתי – על מנת להמשיך להזדהות אתו כיהודי וכאח – מדמהו ל"תינוק שנשבה", כך הדתי נעלב כאשר החילוני מכליל את אמונתו בין המצאות האדם.

כאן, בארץ-ישראל, חווינו באופן הכואב ביותר ביטוי ברור לפסילה שפוסלת התרבות הכופרנית המודרנית את תרבות האמונה היהודית ההיסטורית, כאשר ניהלו "אבות המדינה", כידוע לכל, מסע נרחב ומכוון של העברת המוני העולים על דתם – מסע שצלקותיו הקשות מורגשות היטב בחברה הישראלית עד היום הזה. בעניין זה התבטא אליעזר שביד, איש ההשכלה המודרנית, בחריפות רבה:

אני אינני מוצא מישהו כיום שיהיה מוכן להצדיק את המדיניות שננקטה בשעתו בתהליך החינוך. זה היה צעד שמנוגד למהות הדמוקרטית הבסיסית ביותר של מדינת ישראל, ואין שום ספק שזה היה צעד חסר יסוד. מה היו סיבותיו? היה שם סוג של "חרדיות", והיא נבעה בהחלט מתחושת חרדה גדולה מאד של צבורים מסוימים. זאת היתה עמדת התבצרות "חרדית" בסיטואציה שבה יישוב קטן שהיה צריך לקלוט על עצמו יישוב גדול מאוד חרד מאוד על זהותו. הוא חשב שהוא צריך לקלוט עלייה המונית כזאת, אבל הוא הבין שהוא כאילו מתאבד על ידי קליטת עלייה כזאת. כנראה, מתוך "חרדיות" מהסוג הזה עושים את העוולות הגרועות ביותר. הבעיה היא רק שגם היהדות החרדית עשתה כדבר הזה (מתוך פרוטוקול קבוצת דיון, מכון ון ליר בירושלים, 24.11.96).

ואני אומר: לא נעשה העוול הנורא הזה אלא מתוך מחשבה יהירה שחשבו המנהיגים שהם עושים חסד עם העולים, בהוציאם אותם מ"חשכת" האמונה הדתית, הפרימיטיבית והשגויה-פסולה בעיניהם אל האור של העולם החופשי המתקדם, שמערכת ערכיו האנושיים-גרידא היא-היא "אמונת האמת" בעיניהם!

מאז ועד עתה עברה האליטה החילונית של התרבות הישראלית, מבקשת ה"מונוליטיות", אל בקשת ה"פלורליזם", המקדש, כביכול מעל הכל, את "האמת האישית של כל אדם". אך לענין הקונפליקט הדתי-חילוני לא נשתנה בכך דבר, שכן אף הליברליזם הפלורליסטי כופרני הוא והאמונה האבסולוטית פסולה בעיניו.

חשוב מאוד שנבין, אפוא, ש"פלורליזם" זה מצוי כולו בצד החילוני. הוא, כשלעצמו, איננו מספק מסגרת ליישוב הקונפליקט. השלטתו על הציבור הדתי-חרדי בתחיקה, במשפט ובמינהל השלטוני, אף היא השתלטות כפייתית.

הציבור הדתי-חרדי בארץ כבר אינו מיעוט נרדף ומאוים, אבל הוא בהחלט ציבור נשלט. ויבינו-נא מעצבי הדעות: גם בין אחים אסור לשלוט על אוכלוסייה אחרת. חיוני הוא שתוסר האפוטרופוסות-הבלעדית החילונית הכפויה מעל הציבור הכללי בארץ, ותתכונן אוטונומיה תורנית שוות-מעמד בכל הרמות.

לא אוטונומיה שתסכן את התשתית השלטונית המאחדת (בכל התחומים המשותפים לכלל האוכלוסייה, כגון, מדיניות חוץ, תחיקת דיני עונשין ופלילים, צביון רשות הרבים וכד'), שבה תמשיך לשלוט השיטה הדמוקרטית על הכל; אבל האוטונומיה מלאה בכל התחומים הקשורים בהבדלי אידיאולוגיה.

זהו אתגר היסטורי רב-ממדים – וזאת במיוחד בפני אנשי תורה חרדים, שנדרשים לראשונה בעידן המודרני, לרצונם או בעל כורחם, לצאת אל המרחב של רשות-הרבים הכללית של העם הזה, תוך הרחבת-דעת גדולה.

ואמנם, בהעלותנו על דעתנו את ההשלכות המרחיקות לכת של הדברים, יש להדגיש כמה קווים-מנחים עקרוניים, ובראש ובראשונה:

א. יש לשמור מכל משמר על תודעת ההשתייכות של כל היהודים לעם אחד (בבחינת משפחה אחת), עם הבוחר בקיומו היהודי כאחים אלה לאלה למרות ההבדלים היסודיים ביותר שבאורחות חייהם.

ב. יש לבסס מוסכמה הדדית חדשה, שאמונות ודעות ואורחות חיים שוב לא יהיו עניין להשלטה על הזולת בכוח החוק או השלטון – ולא על בסיס עיקרון מדומה של "כיבוד אמונת הזולת", שאיננו אמת (כאמור למעלה), אלא על יסוד ראייה מפוכחת של המציאות האנושית והכרה ש"אין בכוחנו להעמיד הדת על תילה".

לטווח הארוך, הלוואי שנזכה לשחזר בישראל תודעה בסיסית משותפת במידה שתאפשר שינוי של ממש באווירה הציבורית – כך שהצד הלא-דתי יוכל לראות בעין יפה את העשייה למען שמירת האמונה והמסורת (שהכל יודעים שהן לבדן העוגן הנצחי של האומה בכללותה), אותה מדגיש היום המחנה הדתי-חרדי – והצד הדתי יוכל לראות בעין יפה את העשייה הכללית למען ביטחונה, שגשוגה ומעמדה המדיני של האומה בכללותה, אותה מדגיש היום המחנה המסורתי-חילוני – ושני הצדדים יוכלו לטפח אמון במקום חשדנות, ואחווה במקום איבה, ולצעוד לקראת שיתוף פעולה כן ופורה במישור הכלל-ציבורי.

אך בינתיים, מאבק האיתנים בין שתי אידיאולוגיות-היסוד על נשמת עמנו מוכרח להתנהל, ועיקרו צריך להתנהל בדרכי שכנוע וויכוח תרבותי. כדי לאפשר זאת, נסיר-נא אלה מעל אלה, הסרה ממשית, את יד הכפייה המאיימת והמרחיקה בינותינו. ונדע-נא ברורות כל העת: למרות הכל, עם אחד אנחנו!