| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקמתה של מדינת ישראל, בתמיכת ארגון האומות המאוחדות, היתה מוטלת בספק, אילמלא תביעותיהם המוסריות של ניצולי השואה, אבל באותה מידה, לא היה די באהדת המערב לתביעות אלה כשלעצמן. היה בכך כדי לרומם את רוחו של העם היהודי ולהחמיא יותר למדינאי המערב, ובעיקר לנשיא טרומן, אילו היה אפשר לציין שמדינת ישראל קמה הודות למחווה הומניטרית, אלטרואיסטית. אך אפשר להוכיח מעבר לכל ספק, שהמעבר הקריטי מן ההצבעה המאכזבת של 25 בנובמבר לרוב של שני-שלישים כעבור ארבעה ימים, לא נגרם בגלל "נקיפות מצפון", אלא בגלל פעולות שכנוע מאחורי הקלעים, שנוהלו בלשון הברורה והמוכרת של איומים ואולטימטומים. המסקנה, ואף ההנחה, המועלית לעתים מזומנות היא, כי השואה, ובעיקר לחצם של שרידיה העקורים, היו הגורמים העיקריים שעמדו ביסוד המציאות המדינית, אשר בשנים 1947-1945 "עשתה את מדיניותה הפרו-ערבית של בריטניה לבלתי-אפשרית" ו"תרמה תרומה מכרעת להתגבשותו במקביל של מוקד כוח יהודי בארצות-הברית", ושעקב כך נאלצה בריטניה למסור את המנדט על ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות, בפברואר 1947, ולבסוף אף נתנה השראה להחלטת האו"ם, בנובמבר 1947, ולהכרה במדינת ישראל, במאי 1948. יהודה באוּאֶר, מבכירי ההיסטוריונים חוקרי השואה, כתב בזמנו: "בתחילת שרשרת האירועים ובמרכזה עומדת התנועה ההמונית של ניצולי השואה היהודים, כאחד הגורמים החשובים ביותר, אם לא החשוב שבהם, אשר הביאו להקמת מדינת ישראל." ואילו מאוחר יותר הגיע באוּאֶר למסקנה, כי "הקמתה של מדינת ישראל, צמיחתה מתוך חוסר-האונים, היתה במידה רבה תוצאה ישירה של הדינאמיקה בעולם היהודי כולו, דינאמיקה שנוצרה בעקבות השואה." אין בכוונתי לסתור את טענתו של באואר. אין ספק, שלאהדה כלפי ניצולי השואה, אהדה שבאה לידי ביטוי בלחצי דעת-הקהל או בשיקוליהם של המדינאים, נודע תפקיד מכריע בהקמתה של מדינת ישראל. כוונתי להוכיח, שבאהדה לבדה לא היה די בשביל ליצור לחץ מספיק; כי, בסופו של דבר, נכנעו צווי המצפון לאינטרסים הלאומיים או הפוליטיים. חרף גילויי האהדה הפומביים של טרומן כלפי העקורים היהודים, הוא לא היה יוצא מן הכלל הזה. במאמר שפירסם לאחרונה הגיע אביתר פריזל למסקנה, שהקמת מדינת ישראל ב- 1948 היתה תוצאה של התפתחויות שהחלו כמאה שנים קודם לכן. פריזל טוען, כי הדחף המיידי להקמת המדינה בא ממדיניות המנדט הבריטי, בעיקר מן "הספר הלבן", שפורסם ב- 1939. באשר לתוצאותיה הטראגיות של מלחמת העולם השנייה הוא מסכם: "אין סיבה מיוחדת להאמין, שהשואה השפיעה על התוצאה הסופית של התהליך ההיסטורי, אשר הביא להקמתה של המדינה היהודית". פריזל מבחין הבחנה חשובה בין "השואה כגורם היסטורי ובין השפעתה על התודעה היהודית", כי לידתה של ישראל אירעה זמן מה לפני שהעם היהודי היה מסוגל ללמוד להתמודד עם הכרת השואה ולמזגה בתוך מבנה התודעה ההיסטורית שלו". אני גורס, כי עלינו להבחין בין הלחצים הפיזיים והפוליטיים מצד המון העקורים, אשר נמקו במחנות האמריקניים (על-חשבון משלם המסים האמריקני), ובין אמונתם, כביכול, של המדינאים במערב, כי הם "חייבים" ליהודים מדינה משלהם, בשל הפורענות שניחתה על ראש עמם. יכולתם של הגויים להתמודד עם עוצמת פשעם של הנאצים נפלה מזו של היהודים. זאת ועוד, "החיים חייבים להמשך". ולא היה מחסור במשברים "דחופים" יותר הדורשים טיפול לאחר מלחמת העולם השנייה. בכוונת המאמר הזה לבחון את המאבקים הדיפלומטיים שקדמו להחלטת ארגון האומות המאוחדות מנובמבר 1947. בכוונתי להוכיח, כי לא לשואה ולא לניצוליה נודעה השפעה של ממש על חישוביהם של השחקנים הראשיים במחזה. תביעותיו החוזרות ונשנות של טרומן להגירתם של מאה אלף העקורים (תביעה, אשר לאמיתו של דבר לא חזר עליה אחרי מאי 1946) הפכו להיות מביטויי אהדה כנים למס-שפתיים פוליטי. במסמכים הבריטיים והאמריקניים אין כל זכר לחרטה רשמית על מדיניותן של בעלות-הברית בעניין היהודים בזמן המלחמה. טרומן ובֶּווין אף לא היו שותפים לדוקטרינה הציונית, באשר לצורך בריכוזם הטריטוריאלי של היהודים במולדתם – השואה לא הוכיחה להם את אמיתותה של הדוקטרינה הזאת, כפי שהוכיחה ליהודים אומללים רבים. אדרבא, בווין הגיע למסקנות מנוגדות בתכלית. הוא טען, כי בעלות-הברית לחמו במלחמה האחרונה דווקא כדי לפטור את אירופה מן הגזענות. הוא לא יכול להסכים עם ממצאיו של דו"ח האריסון (אשר המליץ באוגוסט 1945 להוציא מאה אלף אשרות הגירה לארץ-ישראל בעבור העקורים), אשר לפיהם נראה היה כי אף לא אחד מן היהודים, שהיו באותם ימים באירופה, יוכל למצוא בה את ביתו. בווין לא קיבל את ההשקפה, כי כל יהודי אירופה, או לפחות מרביתם, יאלצו לעזוב את ארצות מוצאם. עד כמה שגישתו זו נראית תמימה, או עוינת את הרעיון הציוני, דומה כי בווין אכן האמין באמת ובתמים בכך, וכי אמונתו זו נבעה מרגשותיו הכנים ביותר ואף ההומאניטריים-ליברליים – רגשות שבאו לידי ביטוי זמן רב לפני שנת 1946, כאשר בעקבות הפוגרומים בפולין הגיע עוד נחשול של עקורים מערבה, לעבר אזורי הכיבוש האמריקניים. כמובן, לבריטניה ולארצות-הברית היו אינטרסים רבים ומגוונים במזרח-התיכון, בעיקר לנוכח מגמות ההתפשטות הסובייטיות בצפון המזרח-התיכון (פרס, טורקיה). ואולם, התמיכה בעניין הערבי בארץ-ישראל לא נבעה אך ורק מאינטרס ציני וקר. הליברלים במערב התקשו למנוע מערביי ארץ-ישראל את זכותם שלהם למדינה, בעיקר כאשר סוריה, עבר-הירדן ומצרים זכו בעצמאותם מידי מעצמות המערב, או נשאו-ונתנו לקראת עצמאותן. על-פי תוכנית החלוקה, שהובאה להצבעה באו"ם, היו אמורים ארבע-מאות אלף ערבים למצוא עצמם תחת שלטון של כחמש-מאות אלף יהודים במדינה יהודית, בלי לקחת בחשבון מאה-אלף בדואים באיזור הנגב. כיצד ניתן ליישב זאת עם העיקרון הבסיסי של ארגון האומות המאוחדות בדבר הגדרה עצמית? ברוב ספרי ההיסטוריה נרשם הנשיא הארי ס' טרומן כנושא הדגל של הרעיון הציוני לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם, הניגוד הפשטני שבין בווין ה"אנטישמי" לטרומן "טוב-הלב" אינו אלא עיוות של העובדות. אמת, בהזדמנויות שונות הביע טרומן בפומבי את רגשי השתתפותו במצבם הנואש של העקורים היהודים ודחק בבווין שיוציא בשבילם מאה אלף אשרות הגירה לארץ-ישראל. אך האם עשויות הצהרות פומביות של פוליטיקאי, הצהרות המושמעות ערב בחירות, לעורר אהדה אמיתית ברעיון שהוא מבקש להפיצו? אין כל ספק, כי בחודשי הקיץ של שנת 1945 עברה על עולם התרבות כולו חוויה טראומטית, כאשר לראשונה נודע לו דבר הרצח השיטתי וחסר-התקדים של מיליוני בני-אדם בידי הנאצים. העיתונות ויומני הקולנוע הדגישו טראומה זו, אך לכמה זמן? מתי יפנה ההלם הראשון את מקומו לבעיות "דחופות" יותר? ויתרה מכך, עצם מהותה של השואה, נוראה וחסרת-תקדים בממדיה, גרמה לכך, שרק בחלוף הזמן ניתן יהיה לחקרה, לתעדה ולנתחה כתופעה היסטורית. נוכחותם הפיזית של העקורים במחנות בעלות-הברית נותרה כתזכורת מכאיבה לתופעה שלא הובנה כהלכה והציגה לפני בעלות-הברית בעיה פוליטית שלא תיעלם מאליה. ואולם, עם חלוף הזמן נמוגה אפילו בעיית העקורים ונדחקה לקרן-זווית. בסעודה שערך פליקס פראנקפורטר לכבוד בן-גוריון בנובמבר 1946 דיווח דייוויד ניילס, איש הקשר של הציונים עם הנשיא, כי תחושת האשמה באשר לשואה שוב אינה חריפה כבימים שבהם נחשפו פשעי הנאצים לראשונה, וככל שפתרון בעיית העקודים נדחה, כך דועך העניין הציבורי בה.
על יחסו של טרומן לבעיה היהודית ולציונות ניתן לעמוד מתוך שפע ראיות שהותירו אחריהם הנשיא ואנשיו. בזיכרונותיו מציין טרומן בבירור כי הוא לא קיבל את הדוקטרינה הציונית. כי הגירתם ההמונית של העקורים לארץ-ישראל (שבה תמך) תוגשם אך ורק על-ידי ממשלה יהודית (כפי שנקבע בתוכנית בילטמור בשנת 1942): "גישתי היתה, שאמריקנים אינם יכולים לעמוד בחיבוק ידיים כאשר מונעים מקרבנותיו של הטירוף הגזעני של היטלר את ההזדמנות לשקם את חייהם. ויחד עם זאת, לא רציתי לראות כיצד כופים על המזרח-התיכון מבנה פוליטי, שיביא לסכסוך באיזור." ואולם, יהיו רגשותיו של טרומן כלפי השואה אשר יהיו, בתור נשיא שלא נבחר הוא לא היה יכול לגלות אלא רגישות-יתר להשפעה הצפויה שתהיה למדיניותו על בוחריו היהודים. למעשה, ניתן לייחס כמעט את כל הכרזותיו של טרומן על בעיית העקורים, או על שאלת ארץ-ישראל, לאחר קיץ 1945, במידה זו או אחרת לדאגתו בעניין הקול היהודי. באוקטובר 1945 הציע בווין לקיים חקירה משותפת של בעיית העקורים, אך טרומן עיכב את מינוי הוועדה המשותפת עד אמצע חודש נובמבר. הוא חשש, שיהודי אמריקה יראו בוועדה החדשה רק תכסיס נוסף לעיכוב העברתם של העקורים לארץ-ישראל. ובכך יאבדו הדמוקרטים קולות יקרים בבחירות לראשות עיריית ניו-יורק שנועדו לתחילת נובמבר. במקרה זה, כאשר הועמדה שאלת רווחתם המיידית של העקורים מול השיקולים מבית, לא היה כנראה ספק רב באשר לסדר העדיפויות. למרבה האירוניה, הסוכנות היהודית אמנם לא ידעה על המגעים בין בריטניה לארצות הברית, אך באותם ימים ממש פתחה, בעידודו של בן-גוריון, במרד מזוין נגד הבריטים בארץ-ישראל (תוך קשר עם יריביהם משכבר, ארגוני הפורשים), בניסיון לסחוט משלטונות המנדט ויתורים פוליטיים. גם הנאום המפורסם שנשא טרומן ביום הכיפורים, בחודש אוקטובר 1946, נועד להקדים נאום פרו-ציוני שעמד לשאת מנהיג הרפובליקנים, דיואי, ערב הבחירות לקונגרס. לציונים הוסבר, כי "טרומן 'הקדים לפעול', כדי שנאומו לא יתפרש כצעד בחירות גרידא". ועוד נאמר להם שטיוטת ההצעה שהגישו, אשר תבעה במפורש תמיכה אמריקנית בתכנית החלוקה, תוקנה במחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקני), ובמקום תמיכה בתוכנית החלוקה (כפי שהיה מקובל לנוחיותו של טרומן), הובעה בהצהרה תמיכה בפשרה בין תוכנית החלוקה להצעות מוריסון-גרֶיידי. דייוויד ניילס תלה את האשם במחלקת המדינה, אך הוסיף והביע את דעתו, כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הקהל היה מפרש הצהרה כזאת כתמיכה בתוכנית החלוקה. לבריטים ניתנה התראה זמן קצר לפני פרסום ההצהרה, אך בקשותיהם לדחותה עד לקיום התייעצויות נדחו. בסופו של דבר נחלו הדמוקרטים מפלה מוחצת בקונגרס. בסוף שנת 1947 יעץ קלארק קליפורד, שהיה אולי היועץ בעל ההשפעה הרבה ביותר של טרומן בכל הנוגע לארץ-ישראל:
דברים דומים, אף כי באופן ציורי וססגוני יותר, השמיע ברנרד ברוך בעל-הון יהודי, שנמנה עם החוג הנבחר, שחבריו לא החזיקו במשרות רשמיות, אך היתה להם השפעה רבה על שורה ארוכה של נשיאים:
עוזרי הנשיא וראשי המפלגה שבו והזהירו את טרומן מפני הפסדים כספיים, אם לא יתרמו היהודים לקרנות המפלגה. ג'ימס מקדונלד וברטלי קראם, אשר בעת כהונתם בוועדה האנגלו-אמריקנית בארץ-ישראל היו לתומכים נלהבים של הרעיון הציוני, הוסיפו, זמן רב לאחר פיזור הוועדה, לפעול בבית הלבן למען הרעיון. בעקבות מגעיהם עם הנשיא השתכנעו השניים, שתביעתו להעניק מאה אלף אשרות הגירה נבעה בראש ובראשונה מצורכי הבחירות שלו.
למעשה, עד שנת 1947 ניסה טרומן להגביל את מעורבותו לקריאה הפופולארית להגירתם של העקורים לארץ-ישראל. ואולם השפעתו על בעלת-בריתו, בריטניה, פחתה בשל אי-נכונותה לשלוח כוחות אמריקניים לפקח על כל הסכם שיושג. בימים של מתח גובה והולך באירופה קיבל טרומן ללא פקפוק את דעתו של הרמטכ"ל האמריקני, לפיה כבר מוטלת על כוחות הצבא האמריקני מחויבות-יתר ועל כן אי אפשר להקציב בשביל ארץ-ישראל אפילו יחידה אחת, ויש להתאים את ההסדר שם לפי יכולתה הצבאית של בריטניה. ואולם, חיש מהר איבדה גישתו של טרומן לבעיית העקורים (כמו גם גישתם של הציונים לבעיה זו את תוקפה. אפשר שדבקותו של טרומן בסיסמה "המאה-אלף" שיקפה את שאיפתו לשאת חן בעיני היהודים יותר מששיקפה את צורכי הנסיבות באותם ימים. מקורו של המספר "מאה אלף היה בהערכתו של וייצמן, כי בתוך חמש-עשרה השנים הראשונות שלאחר המלחמה עשויים להיכנס לארץ-ישראל כמיליון וחצי יהודים. ואולם באוגוסט 1945, כאשר אישר טרומן לראשונה את המלצותיו של האריסון בעניין מאה אלף העקורים, היו כחמישים אלף פליטים יהודים במחנות העקורים. עד שהחלו המומחים הבריטיים והאמריקניים לדון במשלוח מאה אלף היהודים (כהמלצתה של הוועדה המשותפת), ביוני 1946, הוכפל מספר העקורים פי כמה וכמה והגיע למאתיים וחמישים אלף בערך. ב- 1946 הפכה התביעה להגירתם של מאה אלף יהודים להיות סיסמה ריקה מתוכן, בלתי-הולמת עד כאב, ואף הציונים עצמם הכירו בכך. בעיקר, משום שהנשיא טרומן, שנואש מן התקווה להיפטר מן הבעיה היהודית על-ידי העברתם של מאה אלף פליטים יהודים לארץ-ישראל נראה כעומד לסלק את ידיו מכל העניין. יש הסבורים, שאילו נכנע בווין לתביעתו של טרומן בעניין מאה אלף היהודים. היה הדבר מוציא את הרוח ממפרשי הציונים, ובאותו זמן עצמו משביע את רצונם של בעלי-בריתו האמריקנים. אך האומנם היו הציונים נוטשים לנפשם את כל היהודים, פרט לאותם מאה אלף, אשר בחורף 1946-1945 נהרו בהמוניהם מערבה, עשרות אלפים מדי חודש? האם היה צעד יחיד זה (וטרומן לא העלה הצעות נוספות) תורם לפתרון הכולל שאותו ביקשו הבריטים? האם היתה זו הדרך להשבת השקט והשלווה לארץ-ישראל? בעקבות ניסיון השנים 1939-1936, האם יכלו הבריטים לבטל את האפשרות שערביי ארץ-ישראל, הפעם בתמיכת הליגה הערבית, יפתחו במרד? הציונים ציפו, במידה מסוימת של תמימות, שהאמריקנים והבריטים יבודדו את המלצות הוועדה המשותפת בעניין מאה אלף היהודים מכל שאר המלצותיה. בן-גוריון כינה את דו"ח הוועדה "גירסה מוסווית של הספר הלבן משנת 1939". במברק לוועדת החירום של ציוני אמריקה ציין, שהוא אינו מסוגל להבין, כיצד יכלו החברים האמריקניים לחתום על "מסמך מביש" שכזה. הוא טען, שבמקום מדינה בארץ-ישראל, כפי שהציע הספר הלבן, מציע עתה הדו"ח "מדינה קולוניאלית-צבאית בריטית, ששוב לא תהיה מולדת לעם היהודי ולעולם לא תהיה למדינה יהודית". אשר להשפעתו של טרומן – קלף הנצחון של הציונים במאבקים הפוליטיים הצפויים להם – הוא היה שמח מאוד אילו יכול היה לתמוך בכניסתם לארץ-ישראל של מאה אלף העקורים (ובדרך זו להשקיט את מצפונו ולהשביע את רצון בוחריו היהודים גם יחד), ובכך היה נפטר מן הבעיה אחת ולתמיד! באוקטובר 1947 כתב טרומן במכתב פרטי: "אלמלא התערבותם הבלתי-מוצדקת של הציונים, היה העניין בא על סיומו לפני שנה וחצי בעת הטיפול בנושא קיבלתי כשלושים וחמישה אלף דברי דואר ותעמולה מיהודים בכל רחבי המדינה ערמתי את כולם והצתתי אותם..." יתר על כן, מלכתחילה התכוון טרומן לקבל את תוכנית מוריסון-גריידי (לאוטונומיה מחוזית בפיקוח של נאמנות), שגיבשו פקידים בריטיים ואמריקניים בלונדון, ביולי 1946. טרומן רתח מכעס, כאשר, שוב בלחצו של ה"לובִּי" היהודי ובעצתם של ראש צוות הבית-הלבן שלו וראשי מפלגתו, נאלץ לדחות את הסכמתו לתוכנית, אם גם למעשה לא דחה אותה על הסף. כאשר אמר מקדונלד לטרומן, שהתוכנית החדשה חורגת מעקרונות הדו"ח של הוועדה המשותפת, קטע טרומן את דבריו שוב ושוב, ואמר לו שהוא אפילו אינו יודע מהי התוכנית האחרונה. מקדונלד הכריז, שאם התוכנית החדשה היא המחיר שיהיה עליהם לשלם בעבור מאה אלף העקורים, שמו של טרומן ייזכר בהיסטוריה לדיראון. כאן התפרץ הנשיא וטען בתוקף, שעדיין לא הסכים לשום דבר. טרומן היה נרגז וממורמר בעליל, וסיכם את הפגישה בהערה שרבים עשויים לגלות בה שמץ של אנטישמיות: "ובכן, אי-אפשר כלל להשביע את רצונם של האנשים האלה... היהודים לא יכתבו את ההיסטוריה של ארצות הברית והם לא יכתבו את ההיסטוריה שלי." מקדונלד חשב, שזעמו של טרומן נובע ממפח-הנפש ומן היאוש מן הסיכוי למצוא אי-פעם פתרון לבעיה. הנשיא חשב, שהתוכנית החדשה תחלצו מן המבוך של ארץ-ישראל – "הוא יקבל את המאה אלף שלו ושוב לא יהיה כבול בהתחייבויות, פרט להשגת ארבעים וחמישה מיליון דולר מן הקונגרס" (למימון העברת המהגרים בדרך הים לארץ-ישראל וקליטתם שם). טרומן מצא את עצמו נתון בדילמה. לא היה זה קל לדחות תוכנית שהיה ברור כי הוכנה בידי צוות המומחים שלו, גם אם משרד המושבות הבריטי מילא בה תפקיד מכריע; זאת ועוד, כפי שאמר טרומן לדייוויד ניילס ("העיניים והאוזניים" של הציונים בבית הלבן), יהיה זה מעשה מביך מאוד אם הוא יסתור את דברי שר החוץ שלו, ביירנס, שהיה בדרכו לוועידת השלום בפאריס לאחר שזה כבר הצהיר על תמיכתו בתוכנית החדשה. ואולם, בנוסף על לחצם הישיר של היהודים הגיע מברק בהול מפול פיצפַּטריק, יושב-ראש הוועדה הדמוקרטית בניו-יורק, ובו אזהרה כי "אם תתגשם התוכנית, אין טעם שהדמוקרטים יציעו רשימת מועמדים לבחירות שיתקיימו במדינה בסתיו". קשה להאמין, אבל ערב הכרתו במדינת ישראל החדשה, כתב טרומן לברטלי קראם, כי הוא מאמין שרעיון "המדינה המאוחדת" שהציעה הוועדה המשותפת (באפריל 1946) הוא "הפתרון הנכון", ועדיין הוא סבור שבסופו של דבר יעלה בידיהם להגשימו באופן שנקבע.
משעה שאבדו סיכוייה של תוכנית מוריסון-גריידי, ואיתה הסיכוי להגירתם המהירה של מאה אלף העקורים לארץ-ישראל, בנימוק שמדיניות זו אינה אפשרית, נטה טרומן לנער את חוצנו מכל הפרשה. החלטתה של הנהלת הסוכנות היהודית, בפאריס, באוגוסט 1946, לזנוח את תוכנית בילטמור ולאמץ את תוכנית החלוקה, נבעה במידת-מה משיחת טלפון בהולה שקיבל נחום גולדמן, ששהה אז בפאריס, מדייוויד ניילס, בוושינגטון. ניילס הזהיר את גולדמן, כי טרומן נוטה לסגת מכל תמיכה נוספת, אלא אם יעלו הציונים רעיון לפשרה סבירה. גולדמן טס לוושינגטון באמצע דיוני ההנהלה, כדי לגייס את תמיכת טרומן בתוכנית החלוקה. בשובו לפאריס שכנע את עמיתיו, כי טרומן ידחוק עתה בבריטים להסכים לתוכנית החלוקה. או שגולדמן הישלה את עצמו או שהיטעה את חבריו במתכוון, אך בשום שלב שהוא לא חרגה וושינגטון מעבר לבקשה מלונדון, שתפעל לגיבוש פשרה בין ההצעה הציונית (החלוקה) לתוכנית מוריסון-גריידי, פשרה שיריביו של גולדמן, ובראשם סילבר, חששו מפניה יותר מכל. בסוף אוגוסט הגיעו שיחותיו של גולדמן עם בווין למבוי סתום, ואז הוגשה לדיון אצ'סון (תת שר-החוץ) פנייה נואשת, להפעיל לחץ אמריקני על לונדון, אך גם פנייה זו לא הניבה כל תוצאות. אדרבא, במסיבת עיתונאים שכינס בחמישה בספטמבר אמר טרומן כי ממשלו מעולם לא דחה את תוכנית מוריסון-גריידי והיא עדיין נתונה בבדיקה. בנובמבר-דצמבר 1946 השתתף בווין בדיוני העצרת הכללית של האומות המאוחדות. לקראת סיום ביקורו התקבל אצל טרומן. הנשיא הצטער במקצת על פעילותו בעבר בנושא ארץ-ישראל והתלונן שהוא אינו מצליח להתקדם לשום מטרה עם סילבר, הסבור שכל מה שהנשיא עושה הוא מוטעה. גם הפעם לא גילו הערותיו הפרטיות של טרומן – בווין חזר עליהן באוזני הציונים בוועדית לונדון, בפברואר 1947 – שום אהדה כלפי עם שסבל כה רבות בעת האחרונה: "משום מה הם מצפים שאני אגשים את כל נבואותיהם של הנביאים. לעתים אני אומר להם שאינני יכול למלא דבר נבואת יחזקאל, ממש כשם שאינני יכול להגשים את נבואתו של יהודי דגול אחר, קרל מארקס." לבסוף הרגיע טרומן את בווין, שעתה, שהבחירות לקונגרס מאחוריו, ייקל עליו לסייע בעניין ארץ-ישראל, ושוב התנצל על שהוא נתקל בקשיים בשל מספרם הרב של היהודים בניו-יורק. לפיכך יכול היה בווין לנהל את ועידות לונדון בהשתתפות היהודים והערבים, בלי כל חשש מפני התערבות אמריקנית. אבא הלל סילבר, אשר בתור אוהד המפלגה הרפובליקנית התנגד לגולדמן (ולווייצמן) מסיבות טאקטיות, ניתוח את מדיניותו של טרומן בשנת 1946. זה היה הניתוח החריף והמחוכם ביותר של מדיניות הנשיא באותם ימים. סילבר טען, ובמידה רבה של צדק, כי טרומן עיכב את תמיכתו בתוכנית מוריסון-גריידי בלחץ הלובי הציוני-אמריקני עוד זמן רב לפני שליחותו של גולדמן לוושינגטון; עוד ציין, כי נאום יום הכיפורים של טרומן, שבו הביע תמיכה בפתרון של פשרה, היה "רחוק מאוד" מהבעת תמיכה גלויה במדינה יהודית. (משקיפים ציוניים אחרים בוושינגון ציינו במורת-רוח, שטרומן לא חזר על נוסחת המאה אלף, אלא דיבר רק על הגירה "של ממש".) סילבר טען, כי נאום יום הכיפורים שנבע מצורכי הבחירות של טרומן, בא למעשה קודם זמנו, לפני שעלה בידיהם להביא את וושינגטון להפעיל לחץ על לונדון, כדי להגיע להתקדמות כלשהי. סילבר כינה את הנאום "צעד מחוכם של ערב בחירות" והזהיר, כמי שראה את הנולד: "הסכנה עתה היא, כמובן, שאחרי שהפיק את מלוא התועלת מן הרצון הטוב שהצהרה זו היתה עשויה לעורר בקרב יהודי אמריקה, ישמח הבית הלבן להניח לכל העניין – כמו שעשה לא אחת בעבר, לאחר תכסיסים דומים של ערב בחירות." למרבה האירוניה, אף-על-פי שטרומן נתן לבווין בדצמבר 1946 "אור ירוק" לגבש פשרה כראות עיני הבריטים, הנזק כבר נעשה – בווין איבד כל שריד של אמונה, שעשוי היה להיות לו, ביכולתו של טרומן לעמוד לנוכח הלובי הציוני. כאשר סירבו גם הערבים, בפברואר 1947, לפשרה על בסיס תוכנית מוריסון-גריידי, העבירו הבריטים את הנושא לארגון האומות המאוחדות, ובשלב זה כבר היו מוכנים לוותר על מעמדם בארץ-ישראל. אם לא יגיעו הן היהודים והן הערבים לפשרה בתנאים שיתקבלו על דעת הבריטים. את החלטתם זו קיבלו הבריטים באופן עצמאי, דבר שהבהיל במקצת את האמריקנים. במשך הקיץ של שנת 1947 הכינה ועדת חקירה מיוחדת של ארגון האומות המאוחדות דו"ח חדש על ארץ-ישראל בעוד שארצות-הברית ניצבת כצופה מן הצד במתרחש (לאחר שהבטיחה תחילה את אי השתתפותה של ברית-המועצות בוועדת החקירה).
בספטמבר 1947 הוצגה לפני האמריקנים והבריטים המלצתה של ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם שהתקבלה פה-אחד, לסיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל ולהענקת עצמאות לארץ. הרוב בוועדה המליץ על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, שתקיימנה ביניהן שיתוף-פעולה כלכלי. ירושלים תימסר לידי נאמנות בינלאומית. יש להודות, כי מתוך המסמכים העומדים לרשותנו עתה אין אנו יכולים לקבל תמונה ברורה באשר למדיניותו של טרומן בשני חודשי הדיונים בארגון האומות המאוחדות, שקדמו להצבעה מיום 29 בנובמבר 1947. ואולם הם מאשרים את הרושם הכללי של הסכמת הנשיא עם מדיניות מחלקת המדינה האמריקנית, שהופרעה מפעם לפעם בהתערבויות ובסטיות ספוראדיות, שאותן גרמו בדרך כלל שיקולים של מדיניות פנים. הכוחות שהשפיעו על התמיכה בהמלצות ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם היו אדירים. ארגון האומות המאוחדות עדיין נמצא בשלב הילדות התמימה, והתנגדות להמלצות הרוב של אחד מן הגופים הנבחרים הראשונים שלו היתה מתפרשת כמכה קשה למעמדו וליוקרתו של הארגון הבינלאומי, שממנו ציפו עדיין להרבה כל כך. לתמיכה בהמלצות הוועדה סייעה גם רשימת פעולותיו של טרומן לטובת הציונים, גם אם חלק מפעולות אלה (כלומר נאום יום הכיפורים שלו) פורש על-פי רוב שלא כהלכה. מחלקת המדינה הכירה בעובדה שאין הנשיא יכול לחזור בו מתמיכתו הידועה ביהודים, תמיכה שקיבלה עתה הכשר מוועדת החקירה המיוחדת של האו"ם. ואולם, בשל המצב הבינלאומי המתוח, ובעיקר בשל מגמות ההתפשטות של הסובייטים, חששה מחלקת המדינה שהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, שתשלוט על מיעוט ערבי גדול, תטיל את המזרח התיכון לאנדרלמוסיה, אשר תכשיר את הקרקע להתפשטות סובייטית נוספת. המדיניות שארה"ב אימצה, אפוא, ככל הנראה בהסכמה שבשתיקה של הנשיא, היתה מדיניות של "נייטראליות" תקיפה. המלצות ועדת החקירה נזקקו לרוב של שני-שלישים בהצבעה בעצרת הכללית, ולכן היו האמריקנים עשויים להביא להכשלתה של תוכנית החלוקה, אילו היו מבהירים – בעוד הם מצביעים לטובתה – שהתוכנית אין בה בעבורם עניין חיוני. אז היו כל המדינות הבינוניות והקטנות, התלויות בארצות-הברית, מצביעות באופן שישביע את רצון הגוש הערבי, בלי חשש מסאנקציות אמריקניות. בסוף ספטמבר הודיעו אפוא פקידי משרד החוץ האמריקני למשלחת היוונית באו"ם, שלארצות-הברית אין כל התנגדות לתמיכת יוון בערבים. הציונים הבינו היטב מה יהיו תוצאותיה של הנייטראליות האמריקנית, אך כאשר בסוף אוקטובר הזהיר שרתוק את הנדרסון כי אם לא יבהירו האמריקנים את כוונותיהם כראוי, עלולות מדינות אמריקה הלאטינית לא להצביע בעד החלוקה, השיב הנדרסון, כי האמריקנים החליטו שלא להשתמש בשיטת "כיפוף הזרוע", שכן הם מעוניינים שהפתרון יהיה של האומות המאוחדות ולא פתרון אמריקני. ואולם אפשר שהגורם העיקרי, שעליו התבססה מחלקת המדינה, היו הספקות הממושכים אם אמנם יתמכו הסובייטים בחלוקה. כפי שאמר גנראל ג'ורג' מארשאל למשלחת ארצות-הברית לאו"ם ב- 15 בספטמבר. הנציג הסובייטי, גרומיקו, בנאומו בחודש מאי שעבר, הביע תמיכה בהקמת מדינה פדראטיבית אחת בארץ-ישראל. רק אם יתברר, שפתרון זה איננו מעשי, ישקלו הסובייטים את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. מעניין לשער, מה היתה תגובת ארצות-הברית, אילו הודיעו הסובייטים שהם תומכים בחלוקה לפני האמריקנים ולא אחריהם (ב- 11 וב- 13 באוקטובר). בתדרוכו למשלחת ארצות-הברית לאו"ם הורה מארשאל לאנשיה שלא "לגלות את קלפיהם", אלא אם כן לא יהיה מנוס מכך. הגנראל הילדרינג, אשר ניילס שכנע את הנשיא לצרפו למשלחת כמשקל-נגד לג'ורג' וודסוורת, שהיה בעבר שגריר בעיראק, העיר, כי ההתאפקות האמריקנית עלולה לגרום אכזבה בקרב היהודים בעולם כולו. אך הוסיף כי "הגורם היהודי אין די בו כדי להצדיק הצהרה ברורה וחד-משמעית מפי שר החוץ והיהודים ייאלצו להמתין עוד זמן מה". אלינור רוזוולט, אלמנתו של הנשיא המנוח, אוהדת הציונות, שאלה אם אין עליהם לתמוך בדו"ח הרוב של ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם כמחוות תמיכה באו"ם עצמו, שהוא "חשוב יותר מהנחת דעתה של יהדות אמריקה". ואולם מארשאל הזהיר, כי הבריטים לא יצטרפו לארצות-הברית בהגשמת תוכנית החלוקה, ואם תנקוט ארצות-הברית יוזמה בעניין. פירוש הדבר יהיה שיגור יחידות צבא אמריקניות לארץ-ישראל. ההחלטה להצביע בעד דו"ח הרוב של הוועדה, אם גם תוך הכנסת תיקונים טריטוריאליים. על-מנת להגביר את חינה בעיני הערבים, התקבלה בפגישה נוספת של מארשאל עם משלחת ארצות-הברית לאו"ם, ב- 24 בספטמבר. גם הפעם ניתנה למשלחת הוראה, להימנע מל הודעה בעת ישיבות הפתיחה, דבר שיבטיח מינימום של השפעה או לחץ על משלחות אחרות. וזאת מתוך תקווה גלויה שדו"ח הרוב בוועדה לא יזכה ברוב של שני השלישים הדרוש בהצבעה. במקרה כזה, כך צוין, "יהא על המשלחת לשקול מדיניות חלופית, על-פי המידע שיהיה בידיה באותו זמן". האיסטראטגיה האמריקנית כמעט נחלה הצלחה. ואולם, אף-על-פי שהבחירות הכלליות הקרובות עמדו להתקיים כעבור יותר משנה, חזר הלובי היהודי והפעיל לחץ כבד. במשך חודש ספטמבר שכנע הלובי חמישים מחברי הקונגרס לכתוב מכתבים, שבהם נקרא הנשיא לתמוך בדו"ח הרוב. ב- 6 באוקטובר קרא רוברט האנגן, שנבחר זה מקרוב לשמש יושב-ראש הוועדה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, לטרומן לצאת בהצהרה רשמית על המדיניות בעניין ארץ-ישראל, על-מנת להגביר את התרומות למפלגה. קריאתו של האנגן נדחתה, אך כעבור שלושה ימים הורה טרומן לתת שר-החוץ, לווֶט, להורות למשלחת האמריקנית לארגון האומות-המאוחדות להכריז על תמיכת אמריקה בתוכנית החלוקה. ב- 19 בנובמבר, ביום שבו עמד קליפורד על חשיבות היהודים בבחירות (ראה לעיל), התערב חיים וייצמן בהצלחה אצל הנשיא, כדי שיאסור על המשלחת האמריקנית באומות-המאוחדות לתמוך בניתוק הנגב מן המדינה היהודית העתידה לקום. ואולם גם עתה היתה המדינה היהודית רחוקה מן המנוחה והנחלה. אפילו תמיכתן הפומבית של שתי מעצמות-העל בתוכנית החלוקה לא הביאה לרוב הדרוש, עובדה שללא ספק היתה ידועה לאמריקנים, אך הם הוסיפו להשקיף על המתרחש מן הצד, בלי מעש, והגבילו את מאמציהם למניעת כל מעורבות סובייטית ישירה במציאת פתרון מדינות קטנות רבות (ואף הציונים עצמם) הסיקו מכך, שהאמריקנים מסתפקים בתשלום מס-שפתיים לדו"ח הוועדה המיוחדת, בשל סיבות פנימיות, אך למעשה היו שמחים למדי אילו דחתה אותו העצרת הכללית בהצבעתה.
ב- 25 בנובמבר קיבלה העצרת הכללית, בישיבתה כוועדת אד-הוק לעניין ארץ-ישראל, את תוכנית החלוקה של הוועדה, לאחר תיקונה בוועדת המשנה מספר 1. התוכנית המתוקנת התקבלה ברוב של עשרים וחמישה, נגד שלושה-עשר ושבעה-עשר נמנעים. רק קול אחד חסר לרוב של שני-שלישים הדרוש בעצרת הכללית. היה ברור איפוא, שבשלב מתקדם זה של דיוני האומות המאוחדות, לא הועילה כל האהדה שגילה העולם הנאור כדי לגייס מספיק קולות שיעניקו למדינה היהודית את תמיכתה המוסרית של הקהיליה הבנלאומית. זאת ועוד, טאקטיקת ה"נייטראליות שנקטו האמריקנים, היא שגרמה, במידה רבה לרוב הזעום ודבר זה היה ידוע להם היטב. פניות חוזרות ונשנות מצד הציונים להתערבות אמריקנית לא הצליחו לשנות את מדיניות ארצות-הברית. הקמתה של מדינת ישראל היתה מוטלת בספק (על כל פנים, בתמיכת ארגון האומות המאוחדות), אלמלא תביעותיהם המוסריות של ניצולי השואה. ואולם, באותה מידה לא היה די באהדת המערב כלפי תביעות אלה כשלעצמן היה בכך כדי לרומם רוחו של העם היהודי ולהחמיא הרבה יותר למדינאי המערב (ובעיקר לטרומן), אילו ניתן לציין, שמדינת ישראל קמה הודות למחווה הומאניטארית, אלטרואיסטית. מכל מקום, ניתן להוכיח מעבר לכל ספק, שהמעבר הקריטי מן ההצבעה המאכזבת של ה- 25 בנובמבר לרוב של יותר משני-שלישים כעבור ארבעה ימים, לא נגרם, לאמיתו של דבר, בגלל "נקיפות מצפון", אלא בגלל פעולות שכנוע מאחורי הקלעים שנוהלו בלשון הברורה והמוכרת של איומים ואולטימטומים. כאשר נפתחה ישיבת המליאה ב- 26 בנובמבר, נעשה מצבם של הציונים חמור עוד יותר. משלחת הפיליפינים, שנמנעה מהצבעה בוועדת אד-הוק, התחייבה עתה להצביע נגד; השגריר היווני, אשר לנוכח הסיוע האמריקני שקיבלה ארצו על-פי דוקטרינת טרומן היה אמור לכל הפחות להימנע, הכריז כי ארצו תצביע נגד החלוקה; גם האיטי הצטרפה למתנגדים. באמצעות תכסיסי השהייה השיגו הציונים הפסקה לפני ההצבעה הסופית, ובמהלכה עלה בידם להפעיל את הלובי בהילוך גבוה ביותר (למחרת לא התקיימו דיונים בשל חג ההודיה, ולפיכך זכו הציונים בשלושים ושש שעות של חסד). במחקרו על יהדות אמריקה שפורסם זה לא כבר, תיאר פרופסור אורופסקי בתמציתיות, אם גם בלשון נקייה, את המאבק הזה: "הטאקטיקה שאימצו לעצמם הציונים היתה רחוקה מלהיות מעודנת, אך דברים רבים מדי היו מונחים על כף המאזניים". דומה, שבשעה מאוחרת ומכרעת זו הורה טרומן לעוזריו בבית הלבן להטיל את משקלם לטובת הלובי היהודי. אף-על-פי שלאחר מכן הכחיש זאת הנשיא עצמו, אישרו הן נחום גולדמן והן לוי הנדרסון כעבור זמן שהבית הלבן אכן התערב בנעשה. לא היתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה, שהוראותיו של טרומן למשרד החוץ שלו סתרו את פעולות אנשי הצוות שלו עצמו בבית הלבן. שכן, בעוד שהאחרונים הצטרפו ללובי היהודי, הבהיר טרומן ללווֶט, ב-24 בנובמבר, כי הוא "אינו מעוניין להשתמש באיומים של הפעלת לחץ בלתי הוגן מכל סוג שהוא על משלחות אחרות". מעצם טיבן היו הפעילויות של הלובי הציוני בעלות אופי מעורפל ואף חשאי. ובכל זאת נחשפו לאחרונה פרטים רבים ושוב אין צורך לפרטם כאן. נדמה, שלרמזים וללחצים של דמויות מפתח בממשל ובקונגרס – בהוראתו המפורשת של טרומן או בלעדיה – נודעה חשיבות לא פחותה מזו שנודעה לפעילויותיהם של דייוויד ניילס וקלארק קליפורד. נשיא הפיליפינים רוח'אס, זכה בתשומת-לב מיוחדת: ב- 28 בנובמבר פגש קלארק קליפורד את השגריר הפיליפיני בוושינגטון; שופטי בית המשפט העליון, פרנק מרפי ופליקס פראנק-פורטר, וכן עשרה סנאטורים אמריקנים שיגרו לנשיא רוח'אס מברקים ובהם ביקשו שישנה את אופן הצבעת ארצו. שר-החוץ לשעבר, סטטיניוס, השתדל אצל נשיא ליבריה, טובמן, שארצו היתה תלויה בחברת "פיירסטון טייר" בכל הנוגע לפיתוח אוצרות הגומי שלה וברכישתם; הרווי פיירסטון גוייס כדי להזהיר את הנשיא, שאם לא ישוב וישקול מחדש את עניין הצבעתו באומות-המאוחדות, תשקול חברת פיירסטון מחדש את תוכניותיה להרחיב את נכסי הגומי שלה בליבריה. תת שר-החוץ לשעבר, אדולף בֶּרל, גוייס על-ידי נחום גולדמן ללחוץ על האיטי שתשנה את הצבעתה; בנוסף לכך הוצעו תשלומי שוחד שונים להבטיח את הצבתן של ארצות אמריקה הלאטינית. כמובן, שגם הערבים הפעילו לחצים כבדים ככל יכולתם, ולשם כך הסתייעו בחברות הנפט האמריקניות. ואולם, במשך היומיים המכריעים, שבין ה- 26 בנובמבר ובין ה- 28 בו היתה יד היהודים על העליונה. כאשר שבה העצרת הכללית והתכנסה ב- 28 בחודש, נראה היה, שהרוב של שני-שלישים מובטח. במאמץ נואש למנוע זאת ניסו הערבים להביא לדחיית ההצבעה, בטענה שלא נעשה שום מאמץ להגיע לפשרה בין הצדדים. בצעד מפתיע עלה בשעת אחר-הצהריים בידי נציג צרפת, פארודי, שפעל, ככל הנראה, בתיאום-עם הערבים, להעביר הצעה לדחות את הישיבה עד למחרת. חרף ניסיונות נוספים מצד הערבים לפתוח את הדיון מחדש, הצביעה העצרת בשבת, 29 בנובמבר, והעניקה את התמיכה הדרושה להקמת המדינה היהודית. המסמכים מאותה תקופה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר, מגלים עד כמה מועט היה משקלו של גורל העקורים הסובלים במחנות כגורם בשיקולי המתדיינים בחודשים אוקטובר-נובמבר 1947. בהערכת המצב של מי שהיו ממונים באותם ימים על הלובי היהודי הודגשו הרבה יותר הגורמים ה"ארציים": "נחלנו ניצחון גדול, אבל בל יחשוב או ישלה איש מאתנו את עצמו שניצחנו בגלל מסירותה של הממשלה האמריקנית לענייננו. ניצחנו רק הודות ללחצים הלוגיסטיים שהפעילה המנהיגות היהודית בארצות-הברית." הערכה זו נעשתה ב- 13 באוקטובר, יומיים לאחר הכרזת התמיכה האמריקנית הראשונה בתוכנית החלוקה, אך אפשר להחילה באותה מידה גם על הלחצים שהופעלו מן ה- 26 בנובמבר עד ה- 28 בו.
יהיו הגורמים שהביאו להחלטת ארגון האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר אשר יהיו. בהחלטה זו לבדה לא היה כדי להבטיח ליהודים מדינה משלהם. למחרת ההחלטה פתחו ערביי ארץ-ישראל במלחמת אזרחים כוללת. התבוסות שנחלו היהודים בחודשי הלחימה הראשונים הביאו רבים למחשבה, שהחלטת האו"ם מנובמבר 1947 היתה מוטעית. שכן היהודים אינם מסוגלים להקים לעצמם מדינה אלא אם כן יסייעו להם כוחות צבא מבחוץ. יתרה מכך, שורת משברים שהתרחשו במרכז אירופה בחודשים הראשונים של שנת 1948 הביאה מנהיגים אמריקניים רבים למחשבה, שהם עומדים על סף מלחמת-עולם שלישית. גם הפעם מילאו האמריקנים תפקיד מכריע בבעיית ארץ-ישראל, אך הפעם לא היה זה לטובת המדינה היהודית המיועדת. אמריקה לא היתה מעוניינת בהתערבות כוחותיה בארץ-ישראל, אך גם לא רצתה להתיר לסובייטים דריסת-רגל באיזור באמצעות כוח או"ם, ולכן העלתה, ב- 19 במארס, במועצת-הביטחון, הצעה, לדחות את תוכנית החלוקה, ועד שיווצרו תנאים מתאימים להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, תהיה ארץ-ישראל נתונה לשלטון נאמנות של האומות-המאוחדות. הציונים הכירו היטב בעבודה, שמשטר נאמנות ישים קץ לכל חלומותיהם על-אודות מדינה יהודית. ליוזמה האמריקנית, אשר (גם אם לא הוכרזה רשמית) תוכננה בהתייעצות מלאה עם הנשיא עצמו. היתה מטרה אחת בלבד – לפייס את העולם הערבי ולהביא ליציבות במזרח-התיכון לנוכח אפשרות של סכסוך כולל עם ברית המועצות. בשלב זה היה, בלי ספק, גורל העקורים היהודים, שהיו כלואים זה שנתיים שלוש בתנאים מחפירים, בעל חשיבות משנית בלבד בעיני מדינאי המערב. ושוב היו אלה מאמציהם של היהודים עצמם אשר חרצו את גורל העניין. בנובמבר 1947 היה זה הלובי היהודי אשר עורר את הממשל האמריקני לפעולה. ואילו בחודשי אפריל-מאי 1948 היו אלה מאמצי ה"הגנה" בשדה-הקרב אשר הפכו את תוכנית חלוקתה של ארץ-ישראל לעובדה ועשו את הדיונים בלייק-סאקסס לעקרים ואקדמיים גרידא. בשבועיים האחרונים של המנדט נעשה מאמץ אמריקני אחרון (גם הפעם בתמיכת טרומן) לכפות הפסקת-אש בארץ-ישראל הכוללת קיפאון פוליטי, כלומר דחייה למועד בלתי-מוגדר של הקמת המדינה היהודית. מדינת-ישראל היתה לעובדה ושלטה ביעילות בשטח שהוקצה לה על-פי החלטת האו"ם עוד לפני תום המנדט הבריטי ולפני ההכרה (דה פאקטו) האמריקנית בה ב- 14 במאי 1948.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
