| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העדה העלוית הינה עדת המיעוט הגדולה בסוריה. העלוים מהוים כ- 12% מכלל האוכלוסייה במדינה, היינו, למעלה ממיליון וחצי נפש. מרביתם – למעלה מ- 70% מרוכזים ב"הר העלוים" – שרשרת הרים המקבילה לחוף הסורי וידועה גם בכינוי ג'בל אל-נציריה. ריכוזים עלויים מצויים בסוריה גם לאורך מישור החוף, בשפלה הפנימית מזרחית ל"הר העלוים", ובאזורים הכפריים שסביב לערים חמאה וחומס. כרבע מיליון עלוים, ואולי יותר, מתגוררים כיום בדמשק ואף בחלב. לבד מסוריה מצויים ריכוזים עלויים גם בתורכיה – כמה מאות אלפים בחבל אלכסנדרטה (היטאי) ובקיליקיה, בלבנון – כמה עשרות אלפים בעיקר בחבל עכאר ובטריפולי, ואף בירדן.3 עד לראשית המאה ה-20 נודעו בני העדה בכינוי "נצירים", על שם מחמד אבל אל-נציר, שהיה ממניחי היסודות של האמונה העלוית. רק בעקבות כינון שלטון המנדט הצרפתי החלו הנצירים מכנים עצמם ומכונים בידי אחרים "עלוים". זאת, אף שכינוי זה – עלוים – היינו, חסידיו של עלי – משמש עבור כלל המוסלמים השיעים.4 לאורך ההיסטוריה נתפסה העדה העלוית בידי החברה הסונית המקיפה אותה כעדת מיעוט בזויה ונחותה. "הר העלוים" שבו התגוררו מרבית בני העדה, היה אזור מבודד וחסר חשיבות – כלכלית או מדינית – דבר שתרם לבידודה ולהסתגרותה של העדה. העלוים עסקו לרוב בחקלאות. הם היו נתונים ללחץ כלכלי מתמיד מצד בעלי האדמות שאת אדמתם עיבדו ומצד השלטון המרכזי. עלוים שהתגוררו באזור החוף וסביב לערים חמאה וחומס עיבדו את אדמותיהם של בעלי אדמות סוניים, ואילו בני העדה שהתגוררו ב"הר העלוים" עיבדו את אדמתם של שיח'ים עלוים. יחסם של אלו לאיכרים, בני עדתם, לא היה טוב בהרבה מזה של בעלי האדמות הסוניים בחלקים אחרים של סוריה.5
לחלקים אחרים של המאמר:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
