כשמת קְרֵתֶאוּס, הדיח פֶּלִיאַס את אַייסוֹן אחיו-למחצה שהיה היורש החוקי, ותפס את השלטון ביוֹלְקוֹס. הוא טבח רבים מקרוביו וגירש מן העיר את אחיו נֵלֶאוּס, שהרחיק עד למֶסֵנֵה בפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ויסד שם את העיר פּילוֹס. פליאס חמס מאייסון את כל נכסיו והחזיק אותו עצור בביתו.
בתנאים האלה נולד לאייסון בן מאשתו פּוֹלימֵדֵה. מתוך פחד שפליאס יהרוג את בנם, הם נהגו כאילו תינוקם מת בלדתו, החשיכו את הבית ואף ערכו לו מספד. בלילה, בחסות החשיכה, לקח שליח את התינוק שנקרא יאסוֹן להר פֵּלִיוֹן, ושם מסר אותו לקֶנטַאוּר כירוֹן, שהיה מחנכם של בני אלים וגיבורים ידועים כאַסְקְלֵפְּיוֹס ואַכילֵס. כשגדל והשלים את חינוכו נפרד יאסון מכירון, וירד ליולקוס כדי לתבוע את נחלת אביו. באותו זמן נפלה על פליאס אימה בעקבות נבואה שניבאו לו בדֶלפי: נאמר לו שעליו להישמר מגבר הנעול בסנדל אחד, שיירד יום אחד מההרים אל מישור יולקוס.
והיום הזה אכן בא. על חוף הים ערך פליאס חגיגת זבח לכבוד אביו פּוֹסֵיידוֹן, ולפתע הבחין בצעיר הנעול בסנדל אחד בלבד. היה זה יאסון, שאיבד את סנדלו ברפש כאשר חצה את הנהר הסוער אַנַאוּרוֹס. יאסון היה כה יפה, עד שהנאספים תהו אם לפניהם אל או בן-תמותה. אשד שיער זהוב גלש על גבו, ועור ברדלס סכך על כתפיו מפני הגשם. מבלי לחשוף את החרדה שתקפה אותו האיץ המלך הזקן בסוסיו, התקרב אל הצעיר האלמוני ושאל מיהו ומנין בא.
העלם ענה בשלווה שהוא גדל במערתו של כירון, ששמו יאסון, ושהוא בא לתבוע מפליאס את ירושתו השדודה של אייסון אביו.
פליאס עצר בעצמו, שכן בין אורחיו היו גם דודיו של יאסון, פֶרֶס מפֶרַי ואַמיתַאוֹן ממֶסֵנֵה, ובניהם, אַדְמֵטוֹס ומֶלאמְפּוּס. הם שֹשֹו אל קרובם שנחשב למת, והחגיגה נמשכה חמישה ימים. ביום השישי התייצב יאסון בארמון, ובתקיפות תבע מפליאס את המלוכה שנלקחה מאביו. על הבית, השדות והעדרים הוא ויתר בגודל לב. פליאס ענה שממילא לא יאריך ימים, ולכן ימסור ברצון את שרביטו לידי האיש הצעיר. אך כתנאי לכך דרש מיאסון שיצא בספינה עד לקצה הים השחור, לעיר קוֹלְכיס, ויביא משם את גיזת הזהב.
זו היתה פרוות האיל הפלאי שנשא בשחקים את פְריקְסוֹס מבּוֹיאוֹטִיָה לקולכיס, לאחר שאַתַמַס אביו עמד לזבוח אותו. הֶרמֵס שלח את האיל להצילו, ועל גבו הגיע פריקסוס לקולכיס ומצא מקלט אצל המלך אַיֵטֵס. המלך, בנו של הֵליוֹס, השמש, תלה את גיזת הזהב בחורשת אַרֵס, והציב נחש ענק שאינו עוצם עין לשמור עליה. פליאס טען באוזני יאסון שפריקסוס לא זכה לקבורה נאותה, ועל-פי נבואה מדֶלפי תבוא נשמתו על סיפוקה רק אם יחזירו למולדתו את גיזת הזהב.
פליאס ידע שיאסון לא יירתע לצאת למסע, שממנו אין תקווה רבה לשוב. ואכן, יאסון פנה לאַרגוֹס מתֵספִּיַי שיעזור לו, וזה נועץ באַתֵנָה ובנה עבור העלם ספינה שנקראה אַרגוֹ. אתנה עצמה קבעה בחרטומה של ארגו לוח עץ, שנלקח מאחד מאלוני דוֹדוֹנָה המקודשים לזאוס. עצים אלה היו משמיעים נבואות ברחש עליהם. כשעמדה הספינה בנמל פַּגַסַאי, קיבץ יאסון צוות של חמישים חותרים, ממיטב גיבורי יוון. ביניהם היו קַסטוֹר ופּוֹלידֶאוּקֵס בני לֵדָה, אידאס ולינקֶאוּס, זֵטֵס וקַלַאיס בני בּוֹרֵאַס רוח הצפון, והֵרַקלֵס. מתְראקיָה בא המשורר האלוהי אוֹרפֶאוּס, שידע להקסים פלגים וסלעים בזמרה ובפריטה על נבל. מתֵבַּי בא הנביא אַמפיאַרַאוֹס, ומאוֹיְכַלִיָה – הקַשָת הנודע איפיטוֹס. הצטרפו גם פֵּלֶאוּס וטֶלַמוֹן בני איאקוֹס, ומֶלֶאַגרוֹס בן אוֹיְנַאוּס. חמישים שייטי הארגו – הארגונאוטים – כונו בפי תושבי הסביבה מיניאים, מכיוון שרובם היו מגזע מיניאַס מלך אוֹרכוֹמֶנוֹס.
כשנשלמו ההכנות, נפרד יאסון מאמו ומאביו הישיש וירד למפרץ. הארגונאוטים חפרו תעלה, ועל בולי עץ ששימשו כגלילים דחפו את ארגו לים. על מזבח שהוקם בחוף הקריב יאסון שני שוורים לאַפּוֹלוֹן, והתפלל לאל שיפרוס עליהם את חסותו. אנשי הצוות קבעו את התורן, חיזקו אותו ביתרים, פרשֹו את המפרש שנמלא רוח, ותפסו את מקומם איש-איש ליד משוטו. לאחר שיצקו לים נסך, החלו לחתור לקצב נגינתו של אורפאוס שפרט על הנבל. טיפיס הנווט אחז בהגה, וארגו יצאה מתוך המפרץ אל לב הים.
הארגונאוטים שטו מזרחה לאורך חופי יוון ותראקיה. תחילה עברו ליד הר פֵּלִיוֹן וכף סֵפִּיאַס, חלפו מנגד לאי סְקְיאתוֹס והצפינו לאורך חוף מַגנֵסיָה. בדרכם ראו את נקרות הר אוֹסָה ואת הר אוֹלימפּוֹס. אחר-כך פנו מזרחה, חלפו על צוקי פַּלֶנֵה, ובוקר אחד כשהפציע השחר התנשא לעיניהם הר אָתוֹס. משם נשאה אותם רוח נעימה אל האי לֵמנוֹס.
בימים ההם לא היו גברים בלמנוס, לאחר שהנשים הסתכסכו עם בעליהן והשמידו את כל הזכרים באי. כשעגנו הארגונאוטים בנמל מירינֵה וביקשו רשות ללון בעיר, כינסה המלכה היפְּסיפּילֵה את הנשים, והציעה שיביאו אל הספינה מזון, מים ויין, אך לא יארחו את הנוכרים פן יתגלה סודן. ואולם פּוֹליקסוֹ, אומנתה הישישה של המלכה, קמה והזכירה למתכנסות שהזיקנה בוא תבוא עליהן, ואם לא יילדו בנים אין להן תקווה לשרוד. דעתה של האומנת נתקבלה, וכשירדו הארגונאוטים לחוף קידמו את פניהם המון נשים נלהבות. העיר שהיתה עד אז קודרת ואבלה נמלאה ששון משתאות וצהלות מתעלסים. את יאסון אירחה בארמונה המלכה היפסיפילה. היא דבקה בו באהבה, ומספרים שנולדו לה ממנו שני בנים.
לאחר שידעו תקופה של עדנה והפרו את נשי למנוס, הפליגו הארגונאוטים לדרכם. הם חנו באי סַמוֹתרַקֵה, עברו ליד האי אימבְּרוֹס, וכעבור יומיים, כשהשמש נטה לערוב ורוח דרומית עזה ניפחה את המפרשים, הגיעו אל פי הַהֶלֶסְפּוֹנְטוֹס. בחסות החשיכה הם עשו את דרכם במיצרים, ושטו מזרחה עד שהגיעו אל ים השיש.
תחנתם הראשונה היתה בחצי-אי שמעליו התנשא הר דינְדימוֹן המקודש לרֵיָה. קיזיקוֹס, מלכם הצעיר של הדוֹלְיוֹנים, קיבל אותם בחיבה, וכששמע על משימתם סיפק להם כבשים ויין. לאחר שהפליגו פקדה אותם סערה. הם איבדו את דרכם, ומשבים עזים ממזרח סחפו את הספינה חזרה אל ארץ הדוליונים. תושבי המקום חשבו שפֶּלאסְגים פושטים עליהם, ומכיוון שבחושך אלה לא זיהו את אלה, התחולל על החוף קרב שבו נהרגו רבים מבין הדוליונים, וביניהם אף המלך קיזיקוס. כשהאיר היום הבחינו הארגונאוטים במארחיהם הטבוחים, ונחרדו. מספרים שקְלֵיטֵה, אשתו הצעירה של המלך ההרוג, תלתה את עצמה מרוב צער, ומדמעותיהן של הנימפות שהתאבלו עליה בקע במקום מעיין שנקרא על-שמה.
שלושה ימים ביכו הארגונאוטים את החללים, וגם אחר-כך ישבו ליד הספינה באפס מעשה, שכן במשך תריסר ימים נשבה רוח נגדית. לבסוף הופיע שלדג שצייץ מעל ראשו של יאסון, והנביא מוֹפּסוֹס, שידע לפענח את קולות הציפורים, פסק שעליהם לרצות את האלה ריה. הם עלו אל פסגת הר דינדימוֹן, ערכו את הפולחן לאלה, ורק אז שקטה הסערה.
יום תמים חתרו הארגונאוטים בלי הפוגה, ובערב עגנו בחוף מיסִיָה ליד שפך נהר קִיוֹס. בשעה שעשו את הכנותיהם לסעודה ולחניית הלילה, יצא הֵרַקלֵס להביא עץ מהיער, שכן באותו יום נשבר משוטו. בדרכו חזרה בא לקראתו פּוֹליפֵמוֹס האַרְקָדי, וסיפר לו שהנער הילאס, עוזרו ובן-טיפוחיו, אבד. הילאס יצא לשאוב מים, ולאור הירח הבחינה בו הנימפה שגרה בעמקי המעיין והוקסמה מיופיו. הנימפה חיבקה את הנער, הצמידה את שפתיה לשפתיו ומשכה אותו למערתה. פוליפמוס הספיק לשמוע את זעקותיו, ומצא על שפת המעיין את כד הנחושת.
כל הלילה חיפשו הרקלס ופוליפמוס את הילאס, הולכים ומרחיקים אל לב הארץ. עם נצנוץ כוכב השחר נחפזו הארגונאוטים לנצל את הרוח הנוחה ולהפליג, ולא הבחינו בכך ששלושה מעמיתיהם נעדרים. הם גילו את הדבר רק לאור היום, כאשר כבר הרחיקו לשוט, ולאחר דין ודברים החליטו להמשיך בדרכם. השלושה נותרו אפוא מאחור. הילאס מצא אושר עם הנימפה בעמקי המעיין, הרקלס חזר למיקֵנֵה והמשיך לבצע את מטלותיו עבור אֶוּריסתֶאוּס, ואילו פוליפמוס יסד עיר במיסִיָה, לא הרחק משפך הנהר.
יום ולילה נשאה הרוח את ארגו, עד שהגיעה לאי הבֶּבְּריקים ועגנה בחופו. שם נתקלו הארגונאוטים באַמיקוֹס מלך הבבריקים, בנו של פּוֹסֵיידוֹן. הוא נהג לאלץ את הנוכרים שהזדמנו לארצו להתאגרף איתו, וכך היה הורג אותם. אלא שהפעם עמד מולו פּוֹלידֶאוּקֵס, שלא היה גברתן כאמיקוס, אבל הצטיין בזריזותו. בקרב, שנערך בחורשה על שפת הים, הצליח פולידאוקס לרסק באגרופו את רקתו של אמיקוס ולהרוג אותו. כשראו הבבריקים שמלכם מת, הם התנפלו על פולידאוקס, אבל הארגונאוטים היכו בהם והניסו אותם. באותו לילה הם חנו באי, ולאחר שהעלו על ספינתם כבשים, מיני מזון ומים, הפליגו עם שחר לעבר הבּוֹספוֹרוֹס.
הם עצרו בסַלְמידֵסוֹס שעל החוף התראקי. לא הרחק מהמעגן עמד ביתו של הנביא פינֶאוּס. כעונש על שהיה להוט לגלות לאנשים את העתיד, עיוורו האלים את פינאוס ושיסו בו את צמד ההַרפִּיוֹת, אוֹקיפֶּטֵה ואָאֶלוֹפּוּס, שהיה להן ראש אשה וגוף ציפור. בכל פעם שהעיוור רצה לאכול היו ההרפיות יורדות, חוטפות את המזון מידיו ומטילות בשיירים סירחון מאוס. הארגונאוטים השתוממו למראה האיש הדומה לשק עצמות שגישש אליהם מתוך צחנת חדריו. כששמע שבאו לשאול בעצתו איך ישלימו את המסע, דרש פינאוס בקול רועד שיפטרוהו תחילה מההרפיות, כיוון שהוא גווע מרעב. הארגונאוטים ערכו לפני האיש האומלל שולחן מלא מעדנים, אך ברגע שהנביא שלח אליהם את ידו, הגיחו בצריחה אותן נשים-ציפורים, חטפו את המזון ונעלמו כשהן משאירות אחריהן שובל צחנה. זֵטֵס וקַלַאיס, בניו של בּוֹרֵאַס רוח הצפון, שלפו מייד חרבות, פרשו כנפים ודאו בעקבותיהן. מעל איי הסְטרוֹפָדים הם השיגו את ההרפיות התשושות, אך לא נגעו בהן לרעה, מכיוון שצמד המפלצות נשבעו שלא יוסיפו להציק לפינאוס.
כשנוכח לדעת שהוא יכול להביא אוכל אל פיו, התווה פינאוס לארגונאוטים את מסלול מסעם, ויעץ להם איך יוכלו לחצות את צוקי הסימפְּלֶגָדים. שני צוקים אלה, שחסמו את הכניסה לים השחור, היו מיטלטלים ברוח העזה שנשבה במקום, ועקב כך היו מתנגשים זה בזה ומתרחקים זה מזה לסירוגין. הם היו אפופים ערפל סמיך, הררי מים שוצפים ורעם חבטות, ואפילו הציפורים נמנעו מלעבור ביניהם. פינאוס יעץ שישלחו יונה בין הצוקים. אם יבחינו שהיא עוברת בשלום יחצו בעקבותיה, ואם לא – מוטב שישובו, מכיוון שהסימפלגדים יכולים לפצח גם כלי-שיט שיצוק מברזל.
הם יצאו לדרכם עם היונה, שהופקדה בידיו של אוּפֵמוֹס. בהדרגה התקרבו זה אל זה חופיו של המיצר, וצלעותיה של ארגו התחככו בסלעים משוננים. טיפיס ניווט את הספינה בדרך עקלקלה, עד שהתגלו לעיני הארגונאוטים שני הצוקים הכבירים. כשנפתח ביניהם חרך, שילח אופמוס את היונה. זו עברה בשלום, ורק קצה זנבה נקטם. הארגונאוטים המתינו, וכשהצוקים התרחקו שוב, הם שינסו את מותניהם וחתרו בנקיק הצר.
אך לאחר שהתקדמו בנקיק וכבר ראו מנגד את הים, התנשא מולם נחשול ענקי וסחף אותם לאחור. האלה אַתֵנָה הגיעה למקום בהרף עין וחילצה אותם מהתרסקות: היא דחפה את הספינה, וזו טסה לה כחץ ובעוד מועד יצאה מבין הצוקים. רק קישוט הברזל שבירכתיה קוצץ כאשר הסימפלגדים התנגשו בקול נפץ כביר. מרגע זה נפתחו השמים מעל הארגונאוטים, ומרחבי הים השחור השתרעו לנוכח עיניהם. כשהביטו לאחור, הם הבחינו שהצוקים מזרי האימה נקבעו במקומם. ואכן, מאז שהארגו עברה ביניהם, נטועים הצוקים במרחק-מה זה מזה.
בהמשך הדרך שטו הארגונאוטים לאורך חופו הדרומי של הים השחור, חלפו ליד שפך הנהר סַנגָריוֹס, והגיעו אל ארץ המַריאַנדינים. ליקוֹס, מלכם של המריאנדינים, סבל רבות מתגרת ידו של אמיקוס מלך הבבריקים, ולכן שמח לבואם ואירחם בנדיבות. בארץ המריאנדינים פקדו אותם שני אסונות: חזיר-בר הרג בניבו את המנחש אידמוֹן, וטיפיס הנווט מת ממחלה. לאחר שצמו והתאבלו על חבריהם, מינו הארגונאוטים את אנקאיוֹס לנווט.
הם המשיכו בדרכם, הקיפו את כף קַרַמבּיס וחנו בסינוֹפֵּה. אחר-כך הם עברו ליד מוצא הנהר הגדול האליס, ועגנו בשפך נהר תֶרמוֹדוֹן העובר בארץ האַמַזוֹנוֹת. משם הפליגו הארגונאוטים לארץ הכַליבּים, שהיתה אפופה עשן ופיח, כיוון שתושביה לא עיבדו שדות ולא גידלו עדרים כי אם חצבו עפרות ברזל ועמלו כחרשי מתכת. בדרכם משם הם עברו ליד ארץ המוֹסינוֹיקים, שבה נהגו האנשים להזדווג בחוצות כאוות נפשם. ולאחר שחתרו במשך יום תמים הם נקלעו לאי של אַרֵס. לא רחוק מחופי האי הגיחו ציפורי האל, ותקפו את ארגו במטר נוצות נחושת מושחזות. הארגונאוטים נחצו לשניים. חלק חתרו, וחלק סוככו על חבריהם במגינים, הקישו בנשקם והשמיעו צעקות עד שהרעש הנורא הניס את הציפורים.
לבסוף הגיעו הארגונאוטים אל ירכתי הים השחור, ונתגלו לעיניהם רכסי הקווקז. בחסות הלילה הם התקרבו אל שפכו הרחב של נהר פאסיס. שם קיפלו את המפרש, השעינו את התורן על הכַּנָּה שבקצה הסיפון, וחתרו במעלה הנהר שזרם בשצף. משמאלם התנשאו ההרים ונראתה העיר אַיֵה, בירת קוֹלְכיס, ומימינם השתרעו מישור אַרֵס והחורשה המקודשת לאל. בחורשה זו רבץ הנחש ושמר על גיזת הזהב. בשטח של ביצות וקני-סוף הם השליכו את אבני העוגן, ועשו שם את שארית הלילה.
כשהאיר היום, יצא יאסון עם מלוויו כדי לבוא בדברים עם מלך קולכיס. הם צעדו במישור שנשא את שמה של המכשפה קירקֵה. שורות עצי ערבה עמדו שם, ולענפיהם היו קשורים פגרים עטופים בעורות, שכן בדרך זו נהגו יושבי קולכיס במתיהם מקרב הגברים. הֵרָה כיסתה את העיר בערפל, וכך יכלו הארגונאוטים להגיע בהיחבא אל הארמון המפואר. בחצרו צמחו גפנים, וממזרקות שיש קלחו מים, שמן, יין וחלב.
יאסון תיאר באוזני אַיֵטֵס את השליחות שהטיל עליו פֶּלִיאַס, וביקש מהמלך שימסור לידיו את גיזת הזהב. לכאורה אַיֵטֵס ניאות, אך הציב ליאסון תנאי. היו לאַיֵטֵס שני שוורים פראיים שקיבל מהֵפַייסטוֹס, טלפיהם עשויים נחושת ואש נפלטת מלועם. הוא דרש מיאסון לשים על גבם עול ולחרוש ארבע מעניות במישור אַרֵס. כאשר ישלים את המשימה, יקבל קופסה ובה מחצית משיני הדרקון שקַדמוֹס זרע בתֵבַּי, ואת השיניים האלה יהיה עליו לזרוע בשטח החרוש.
יאסון הסתיר את מבוכתו ושב חרד אל חבריו שהמתינו ליד ארגו. ואולם מֵדֵיאָה, בתו של אַיֵטֵס, התאהבה בו כשראתה אותו ניצב מול אביה, ומאותו רגע לא ידעה עוד מנוחה. היא חששה שיאסון יישרף באש הנפלטת מלוע השוורים, והבינה שגם אם יגבר על השוורים, לא יניח לו אביה לצאת חי מקולכיס. עם זאת היא יעצה לעצמה לנהוג בפיכחון, ולא ללכת שבי אחרי גבר נוכרי. כך התלבטה כל אותו יום, עד שנכנעה לאהבתה והלכה בסתר אל יאסון.
מדיאה הבטיחה ליאסון שתעזור לו להתגבר על השוורים ואף להשיג את הגיזה, אם יישבע לה שיישא אותה לאשה וייקח אותה עמו ליוון. כמו קירקה דודתה, עסקה גם מדיאה בכישוף, ומעשבים ושורשים שליקטה היתה רוקחת שיקויים. לאחר שיאסון נשבע לה אמונים, היא נתנה לו מרקחת קסמים, שמכוחה יוכל להיות חסין כנגד כל פגיעה במשך יום תמים, וציוותה עליו שימשח בה את גופו וכלי-נשקו בטרם ייצא לרתום את השוורים. מדיאה גם גילתה לו שהשיניים שיזרע ינביטו לוחמים חמושים שאמורים להסתער עליו. אבל אם יזדרז וישליך אבנים אל קרב ההמון, הם יתקפו בעיוורון זה את זה, וכך תתגלגל לידיו ההזדמנות להשמידם.
בלילה טבל יאסון בנהר. אחרי הטבילה הוא חפר שׁוּחה, ערם בה עצים וזבח כבשה שחורה להֶקַטֵה, ניסך לאלה מנחת דבש והתפלל שתושיע אותו. כשהשחר הפציע מעל הרי קווקז הוא משח בשיקוי שנתנה לו מדיאה את גופו, מגינו וחניתו. במעלה הנהר שטו הארגונאוטים ועגנו ליד שדה ארס, שבו התקבצו תושבי קולכיס כדי לצפות בחיזיון. יאסון חשף את פלג גופו העליון, בחן את עול הארד ומחרשת הברזל, ולבסוף הניח את קסדתו ונעץ את החנית בקרקע. אַיֵטֵס ישב חמוש במרכבתו, וכשנתן את האות הגיחו שני השוורים לעבר יאסון בגעיות מזרות אימה. על אף האש שנפלטה מלועם ומנחיריהם ואפפה אותו, אחז יאסון בקרניהם והכריעם ארצה. הוא הניח על גבם את העול, רתם את הצמד למחרשה, דירבן אותם בחנית, ופתח תלם עמוק בקרקע הנוקשה של שדה ארס. כשהשלים לחרוש ארבע מעניות, נטל את הקופסה וזרע את שיני הדרקון. כהרף עין קפצו מבין הרגבים המון לוחמים ונערכו בצפיפות, כשנשקם מרצד בלהט השמש. לפני שהספיקו להבחין בו, השליך יאסון סלע שצנח ביניהם. מייד הם החלו להתקוטט באיבה נוראה, ובעוד הם טובחים איש את אחיו התקרב אליהם יאסון וחיסל את שרידיהם. למראה המופת הזה לא מצא אַיֵטֵס מילים. רק זעקת תימהון נפלטה מגרונו, ואילו הארגונאוטים רצו בחדווה אל יאסון ועיטרו את ראשו בנזר שאגדו מעשבים.
באותו לילה החליט אַיֵטֵס, שלמחרת ישמיד את הארגונאוטים. מֵדֵיאָה, שידעה שאביה יגלה את בגידתה, נטלה את אחיה הקטן אַפְּסירטוֹס וחשה אל שפת הנהר. היא מצאה את ארגו על-פי המשואה שדלקה במעגן, והאיצה ביאסון למהר, שכן סודם עתיד להתגלות. כשהגיעו לחורשה, ראו בקצה השביל את גיזת הזהב זוהרת מעל ענף האלון לאור דמדומי השחר. מדיאה התקרבה אל הנחש הענקי שזחל לעברם, ובקולה המתוק נסכה עליו שינה. שריריו רפו, וטבעותיו העבות המכוסות קשקשים נתפרקדו בעשב. רק ראשו הזדקר, ומלועו הפעור נשמעה לחישה מאיימת. מדיאה טבלה ענף ערער בצלוחית שהביאה עמה, וטפטפה מהסם לתוך עיניו עד שנעצמו. כשראשו של הנחש צנח בסבך השיחים, משך יאסון את גיזת הזהב מעל העץ, והשניים מיהרו אל הספינה.
הם ידעו שאַיֵטֵס ירדוף אחריהם, ולכן תפסו מייד במשוטים, ירדו אל שפך נהר פאסיס, והפליגו בים השחור כלפי מערב. ואכן, כעבור זמן-מה ראו את צי הספינות של מלך קולכיס מפליג בעקבותיהם. אַיֵטֵס עצמו שט בספינת החלוץ, וכמעט הדביק את ארגו. כשראתה מדיאה שאביה מתקרב היא התייצבה על הסיפון, שחטה לעיניו את אפסירטוס והשליכה את בתרי גופו אל הים. למראה הזוועה נאלץ אַיֵטֵס לעצור את ספינתו, ואנשיו קפצו לים ושלו את איברי הילד. עם בתרי הגווייה חזר אַיֵטֵס לחוף וערך לבנו קבורה במקום שנקרא טוֹמוֹי ("הבתרים").
מכאן ואילך רדפו אחרי הארגונאוטים שליחיו של אַיֵטֵס, וגם זֶאוּס, שנמלא חימה על הרג אפסירטוס, שיבש את שיבתם בסופות. בעמל רב ובדרכים עקלקלות הם עשו את דרכם ליוון. לוח העץ שניטל מאלוני דוֹדוֹנָה דיבר מחרטום הספינה, והתריע שהארגונאוטים לא יוכלו לשוב למולדתם, עד שיאסון ומדיאה ייטהרו מטומאת הדם. לכן הם הרחיקו מערבה בים התיכון, והגיעו לאי אַייאַיָה. קירקֵה, שישבה באי הזה, הסתייגה אמנם מתשוקתה הפזיזה של בת-אחיה, ובכל זאת חמלה עליה. היא הניפה מעל יאסון ומדיאה גור חזיר, וטיהרה אותם בדמו. אחר-כך ניסכה לזאוס, שרפה לכבודו עוגות ומנת דבש, והתפללה שיפייס את אלות הנקמה.
כשפנו מזרחה הגיעו הארגונאוטים לאי קֶרקירָה, ונתקבלו בחיבה בחצר המלך אַלקינוֹאוֹס. תושבי המקום ערכו משתאות לכבוד הגיבורים, שהביאו ממרחקים את גיזת הזהב. יום אחד עגנו בנמל ספינות מקולכיס, ונציגיו של אַיֵטֵס תבעו מאלקינואוס שיסגיר לידיהם את מדיאה. אלקינואוס דחה את תשובתו עד למחרת. במשך היום עיין בדבר, והחליט שאם מדיאה עדיין בתולה הוא ימסור אותה לשליחי אביה, אך אם שכבה עם יאסון, היא תיחשב לאשתו ותהיה רשאית ללכת עם בעלה. מדיאה נפגשה בסתר עם אַרֵטֵה אשת אלקינואוס, וזו חמלה עליה וגילתה לה בעוד מועד מה עתיד אלקינואוס להשיב לאנשי קולכיס. באותו לילה השיאו הארגונאוטים את יאסון ומדיאה. הם ערכו להם יצוע כלולות במערת מַקְריס, שהיתה בתו של אַריסטַיוֹס ושימשה כאומנת לדיוֹניסוֹס. למחרת הצהיר יאסון שמדיאה היא אשתו, ואלקינואוס שלח בשלום את הארגונאוטים.
בדרכם מזרחה ניסו הארגונאוטים לחנות בכרתים, ונתקלו בענק טאלוֹס. מספרים שטאלוס שרד מנפילי דור הנחושת. אחרים אומרים שהֵפַייסטוֹס יצר אותו בסדנתו ונתן אותו כשי למינוֹס. הענק שמר על האי והיה מקיף אותו בריצה שלוש פעמים ביום. גופו היה עשוי נחושת, ולא היה אפשר להורגו אלא בדרך אחת: עורק ירד מעורפו עד לקרסולו, ופתחו של העורק שנפקק במסמר ארד היה נקודת התורפה. כשראה טאלוס את ארגו נכנסת למפרץ, הוא עמד בחוף ורגם את הארגונאוטים בסלעים. מדיאה התייצבה ליד החרטום וכישפה את טאלוס במבטיה, עד שנרדם. כששכב על החוף, התקרבה אליו ושלפה את מסמר הארד מקרסולו. נוזל החיים השקוף זרם מהעורק, וכך גווע הענק. היה זה המכשול האחרון במסע הארגונאוטים. מכאן ואילך הם הפליגו למישרין עד שהגיעו למפרץ פַּגַסַאי, ושם נפרדו דרכיהם.

לפריט הקודם
לפריט הבא