מרי נפש אחזו האנשים במשוטים. שישה ימים ולילות הם חתרו בלי הפוגה, ובבוקר היום השביעי הגיעו אל ארץ הלַייסְטְריגוֹנים. בארץ זו הימים והלילות כה סמוכים אלה לאלה, עד שרועה ששב עם צאנו בערב מברך לשלום את הרועה שמוציא את עדרו עם שחר. נמל צר כלוע דג נפתח לעיניהם, מוקף צוקי סלעים תלולים שהתנשאו מזה ומזה. כולם ניווטו את ספינותיהם פנימה ועגנו בתווך, ורק אודיסאוס נזהר ועגן לפני הכניסה לנמל. הוא טיפס אל ראש צוק כדי להשקיף על סביבותיו, ולאחר שראה עשן עולה במרחקים, שלח שלושה מאנשיו כדי לחקור מיהם יושבי הארץ.

בדרכם פגשו השלושה ילדה ששאבה מים, ולאחר שהציגו לה שאלות, הכניסה אותם הילדה אל בית אביה. האנשים נבעתו כשהופיעה אשה שגובהה כפסגת הר; האשה מייד זימנה מהמועצה את בעלה, ענק בשם אַנטיפַטֵס, וזה בלי להתמהמה תפס ואכל אחד מהם. שני הנותרים נשאו את רגליהם והצליחו להגיע לספינתו של אודיסאוס. בינתיים שמעו הלייסטריגונים את צעקותיו של אנטיפטס. מכל עבר הם התקהלו באלפיהם, ומראש הצוקים השליכו סלעים כבירים על היוונים שהצטופפו במעגן. עד מהרה נשמע נפץ הספינות וזעקות הפצועים. את האנשים שתפסו נשאו הלייסטריגונים משופדים כדגים על חניתות כדי לערוך כרה מבשרם. כשראה אודיסאוס שכל הספינות והאנשים אבדו, קיצץ בחרבו את חבל העוגן, ופקד על אנשי צוותו לאחוז במשוטים כדי למלט את נפשם. כשיצאו מבין המיצרים אל הים הפתוח, נשבר ליבם מכאב על חבריהם, ועם זאת הם שמחו שניצלו ממוות.

לפריט הקודם
לפריט הבא