כשהתקרבו לתְרינַקִיָה, קלטה אוזנו של אודיסאוס את קולות הבקר והכבשים, ומכיוון שזכר את הזהרותיהם של טֵיירֶסִיאַס וקירקֵה, הציע לחבריו שיסטו מהאי. אֶוּרילוֹכוֹס גינה אותו על קשיחותו ודרש שיעגנו באי לחניית לילה, והאנשים, שהיו לאים וממורמרים, הריעו לשמע דבריו. אודיסאוס נאלץ לוותר, ובלב כבד השביע אותם לבל ישלחו יד בצאן או בבקר, אלא יסתפקו בצידה שהובילו מאַייאַיָה. על חוף האי הם ערכו סעודה, ולאחר שאכלו ושבעו, נזכרו בחבריהם שנחטפו מספסלי הספינה ונטרפו במלתעות סקילה. הם שפכו עליהם דמעות, ושקעו בשינה ערבה.
בתום אותו לילה החשיך זֶאוּס את השמים בעננים ועורר סערה עזה, ואנשי אודיסאוס נאלצו לגרור את הספינה למערה אחת, שבה נהגו הנימפות לערוך את מחולותיהן. הם נאלצו להישאר באי במשך חודש, כי הרוח נשבה מדרום וממזרח בלי הפוגה. בינתיים אזלו המזון והיין שהביאו עימם. רעבים שוטטו האנשים ברחבי האי, וניסו לצוד עופות ולדוג דגים. יום אחד התרחק אודיסאוס כדי להתפלל ביחידות אל האלים, ובשעה שהתפלל שקע בתרדמה. בהיעדרו שיכנע אורילוכוס את האנשים שיזבחו כמה מפריו של השמש, וכך ישברו את רעבונם. כדי לעודדם טען שבשובם לאיתַקָה יבנו מקדש לכבוד הֵלְיוֹס ויפצו אותו במנחות יקרות, והוסיף שגם אם יעניש אותם האל, עדיף לטבוע בים מלהתענות באי הנידח. מייד הם תפסו כמה מהפרים הגדולים והיפים שרעו בשאננות, שחטו אותם, וצלו את בשרם על שפודים.
כאשר לַמפֶּטִיָה בישרה להליוס אביה שפריו נטבחו, חש אל השמש אל זאוס, ואיים עליו בזעם שאם טובחי בקרו לא ייענשו, הוא יירד להַדֵס ויאיר למתים. זאוס ביקש מאל השמש שלא ימנע את אורו מהאלים ומבני-האדם, והבטיח שישלח במהרה את ברקיו וינפץ לשבבים את הספינה. כשאודיסאוס הקיץ וחש אל אנשיו, עלה באפו ניחוח הבשר הצלוי. הוא שפך עליהם את זעמו, אבל לא היה אפשר לתקן את המעוות, כי הבהמות כבר נשחטו. זעם האלים ניכר בכך שעורות הפרים השחוטים זחלו לעיניהם על הקרקע, ונתחי הבשר הנא והצלוי געו מעל השפודים. שישה ימים ניזונו האנשים מבשר בקרו של אל השמש, וביום השביעי, כששקטה הרוח, הפליגו לדרכם. כשהיו בלב הים, התכסו השמים בעבים כהים; רוח מערבית עזה תלשה את העבותות, והתורן התמוטט וניפץ את ראשו של הנווט. זאוס שילח ברק בספינה, וכשהיא חגה אפופה אדי גופרית, התפרקו דופנותיה, וכל אנשי הצוות צנחו מתוכה וטבעו.
רק אודיסאוס ניצל. הוא נאחז בקורת הקוער וקשר אליה את התורן השבור, שחבל עבה מעורות שוורים השתלשל ממנו. לדאבונו נשבה רוח דרומית, וכך הוא נגרף בחזרה כל אותו לילה, ועם שחר התקרב אל סלע כריבדיס. כשראה שהמפלצת עומדת לבלוע אל קרבה את מי הים, התרומם בתושייה ולפת בידיו וברגליו את עץ התאנה. ומכיוון שלא היה אפשר לטפס אל הענפים שהסתעפו בגובה רב, הוא נצמד כעטלף לגזע במשך שעות. לעת ערב, כששברי הספינה נפלטו ממעמקים, הוא קפץ בזריזות למים, התיישב על הקורות, ובזרועותיו חתר מהמקום מבלי שסקילה הבחינה בו. כך שט תשעה ימים, ובליל היום העשירי הגיע לאוֹגיגִיָה.
לפריט הקודם
לפריט הבא
