מוצאו של כריסטופר קולומבוס נשאר עלום עד היום, ולא במקרה. הוא עצמו התייחס רק נדירות למקורותיו ואפף את הפרק המוקדם של חייו במעטה של מסתורין.
האם בוש במוצאו הנחות? האם ניסה לטשטש את תקופת פעילותו כשודד-ים? או שמא, בעת שבה כוננה האינקוויזיציה בספרד והיהודים הוגלו מארץ זו, יהדותו היא שגרמה לו להעלים את מוצאו? יותר ויותר חוקרים סבורים שזו אכן התשובה.

הטענה שכריסטופר קולומבוס היה יהודי אינה חדשה. ראשון הטוענים זאת היה חוקר ספרדי, בשנות ה- 90 של המאה שעברה, ובמרוצת השנים חזרו על הטענה מלומדים ספרדים רבים ובעלי מוניטין. גם מריוס אנדרה בצרפת, צ'רלס דאף באנגליה והיילנד קירק בארצות-הברית הגיעו למסקנה זהה. בין היהודים קיבלו אותה החוקרים מוריס דייויד, מוזס אנזלאק, שמואל טולקובסקי, שמעון ויזנטל (צייד-הנאצים) וההסטוריון הבריטי ססיל רות.

הבה נתמצת את הראיות.

800 שנה לאחר הכיבוש של חצי-האי האיברי, ולאחר שבהדרגה נכבש מחדש ביד הנוצרים, נותרה בזמנו של קולומבוס רק ממלכה מורית אחת בקרב כמה ממלכות נוצריות. אוכלוסיית הממלכות הנוצריות כללה נוצרים ומורים, עם מרכיב יהודי בולט. היהודים החלו להתיישב בספרד לפחות 1,400 שנה לפני כן, הגיעו לעמדות חשובות בממלכות הנוצריות והמוריות כאחת ו"תור הזהב" של התרבות היהודית בספרד היה בעיצומו.

אף על פי כן, ניכרו רגשות עוינות כלפיהם. בסביליה, ב- 1391, הביאו פורעים אנטישמים לטבח המוני ולביזת הרובע היהודי של העיר. הרעיון פשה בערים ובעיירות ברחבי ספרד, ושוחזר בהן, למרות התנגדותו הפעילה של המלך. אפשר שמספר הנטבחים הגיע ל- 50,000. עשרות יהודים נאלצו להשתמד; רבים היגרו.

לכל אורכה של המאה ה- 15 המשיכה האנטישמיות – גופנית, כלכלית, חברתית – לרדוף את יהודי ספרד הנוצרית; יהודים שהשתמדו ומורים שעברו לנצרות נקראו "קונברסוס" או "נוצרים חדשים".

אחוז ניכר של יהודים אלה, אולי אף רוב גדול, התנצר רק להלכה. כלפי חוץ היו נוצרים נאמנים, אך בצינעה המשיכו לנהוג כיהודים וללמד את ילדיהם לנהוג כיהודים. בסופו של דבר דבק בהם הכינוי "מאראנוס", "חזירים" בספרדית. בניגוד לגנאי המקורי שהובע בכינוי זה, היה "מאראנו" למושג המציין את גבורת אותו חלק גדול של היהודים המשועבדים של התקופה, שלא נכנעו לדיכוי דתי ולרדיפות גזעניות.

ב- 1480 כוננו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה את האינקוויזיציה בספרד. האינקוויזיציה לא כוננה ואף לא פעלה נגד יהודים שלא התנצרו; קרבנותיה היו נוצרים שעברו לנצרות מהיהדות ואנשים אחרים שהוגדרו ככופרים. סופית בוטלה האינקוויזיציה ב- 1834. שיטותיה כללו עידוד גינויים על-ידי מודיעים, ששמותיהם נדרשו להישמר בסוד; עינויים ברבריים של נאשמים ועדים גם יחד, לחילוץ מידע ווידויים מסייעים; ולבסוף העלאות-ברבים על המוקד באירוע ציבורי, אוטו-דה-פה, שנערך בככר הציבורית הגדולה ביותר. חנק בידי התליין באוטו-דה-פה, קודם להבערת האש, נחשב מעשה חסד שנשמר לקרבנות שביקשו מחילה וכפרה על המוקד.

הקונברסוס, למעשה ולכאורה, שנשארו בספרד, נאלצו לחיות עם תקנות ה"לימפיאצה דה סאנגרה" ("טוהר הדם"), שעוד קדמו לאינקוויזיציה ואשר מנעו מכל מי שדבק בו "מנשה" (כתם של דם יהודי או מורי) לבחור במיגוון של מסלולים מקצועיים.

ב- 1492, חודשים אחדים לאחר כניעת אחרון המאחזים המורים, גרנדה, הכינו פרדיננד ואיזבלה שני מסמכים גורליים. ראשון, שנחתם ב- 31 במרס, היה צו שחייב את כל היהודים שלא התנצרו לצאת את ספרד עד 31 ביולי. הצו הוכרז בפומבי רק בסוף אפריל, כך שנותרו למוגלים שלושה חודשים בלבד. בכל זאת הצליחו היהודים הנותרים – בין 150,000 ל- 300,000 – לצאת את ספרד עד 2 באוגוסט, תשעה באב לפי הלוח היהודי.

דג הדיו

מחברים בני-התקופה כתבו כי הדרכים לנמלים ולגבולות שרצו המוני אדם – זקנים וצעירים, חולים ופיסחים וילדים בכל הגילים – מרביתם רגלית, בני-מזל אחדים בעגלות, מעטים על גב סוסים ופרדות. לכל אורך הנתיב, כותב אחד מעדי-הראייה הנוצרים, רשם קורות-העתים ברנלדז, דבקו בעקביהם כמרים ואחרים שדחקו בהם ממש עד לרגע האחרון להסכים לטבילה. אחדים, במצוקתם, התנצרו ונשארו, אך רק אחדים. הרבנים עודדו את הלאים ואת הנואשים, ובנוע הטורים שרו נשים וילדים, רקדו ותופפו לעידוד הקהל. בהגיעם סוף-סוף לשפת הים, בכו והתפללו לנס שישנה את הצו. שעות על שעות בהו בגלים, אך שום נס לא קרה. מרגע שעלו על סיפונן של האניות הם נבזזו, נרצחו, נמכרו לשודדי-ים, נזנחו על החוף ומדינות רבות סירבו להכניסם לתחומן.

היהודים נאלצו, כמובן, להשאיר מאחור את קרקעותיהם, ונאסר עליהם בצו, לקחת זהב, כסף, מטבעות או טובין שנכללו ברשימת איסורי הייצוא. בשלושת החודשים שהוקצו להם שוטטו רבים והתחננו למכירת בתיהם ואדמותיהם, אך לא נמצאו להם קונים. הם נתנו, כותב ברנלדז, בית תמורת אתון, כרם תמורת לבנים או פיסת משי. הצו תלה את הגליית היהודים שסירבו להתנצר בסיבות דתיות – ההתחברות עם יהודים חתרה תחת אמונתם של הקונברסוס. בכל זאת יש לציין כי ב- 23 בנובמבר 1492 פירסם פרדיננד צו המחרים את כל רכושם של היהודים, בכלל זה רכוש שנלקח מהם על-ידי נוצרים שלא כחוק, ומעביר את ההכנסות ממכירתו לאוצר המלכותי.

המסמך הרה-הגורל השני, "הקפיטולציות של סנטה פה", נחתם ב- 17 באפריל והביא לנסיונו של קולומבוס למצוא נתיב מערבי לאסיה. הוא יצא לדרכו ב- 3 באוגוסט, למחרת עזיבתם של אחרוני היהודים.

הרקע של קולומבוס עודנו עלום למדי, אפילו מסתורי. התייחסויותיו הנדירות והדו-משמעיות לעברו נסכו מסתורין שלא נמוג עד היום. ההסטוריון הספרדי הנודע, סלבדור דה מאדאריאגה, כתב שקולומבוס,"...כמוהו כדג-הדיו, פולט ענן של דיו סביב כל עובדה מוצקת ומרובעת של חייו, הדיו, המוכפל בחריצותם של ההסטוריונים שלו, רק השחיר את המסתורין האופף אותו ועשה מסתורין זה סמיך עוד יותר."

הסופר הספרדי בלאסקו איבנז, מונה שלוש סיבות ששטחו חוקרים לתירוץ חשאיותו של קולומבוס על ראשית חייו – יש המשערים שבוש במוצאו הנחות, יש הסבורים שניסו לטשטש אותה תקופה מוקדמת של חייו שבה היה, ללא ספק, שודד-ים, ויש אומרים כי "מוצאו היה יהודי... באותה תקופה, במקביל לכינון האינקוויזיציה ולהגליית היהודים מספרד, הסתירו אלפים רבים את דתם ושינו אם שמם."

שנת לידתו אינה ודאית. רוב הדעות מתמקדות בגנואה, ב- 1451, בכור בניהם של דומניקו קולומבו וסוזנה פונטנארוסה, אף שיש ראיות ל- 16 מועדים אפשריים בין 1430 ו- 1456. יתרה מזאת, בנוסף לגנואה, טוענות לאבהות עליו לפחות 16 עיירות אחרות באיטליה. כמה בספרד וכמה בארצות אחרות. קולומבוס נוקב בשמה של גנואה כמקום-הולדתו במסמך אחד בלבד – ה"מאיוראזגו", שילוב של צוואה לחלוקת רכושו והצהרתו המבססת את שושלת היוחסין שלו ומורישה את זכויותיו. אלא שההיסטוריונים מבטיחים לנו, שימאי אותה תקופה הגדילו את יוקרתם כאשר טענו שמוצאם מגנואה.

ההסטוריונים התקשו ליישב את הסתירה שבין חמש הדוגמאות הבאות לגילים ולעיסוקים מוקדמים של קולומבוס:

1. ביוגרף בן-זמנו, בנו של קולומבוס, פרננדו, מצהיר כי קולומבוס למד באוניברסיטת פאוויה, שם התמחה באסטרונומיה, גיאומטריה וקוסמוגרפיה; רשומות האוניברסיטה אינן כוללות את שמו.
2. לפי הצהרת קולומבוס עצמו, היה ליורד-ימים בגיל 14.
3. מסמכים שהגישה עיריית גנואה מקשרים אותו – אם אכן זהו אותו אדם – עם העיסוק המשפחתי בטוויית צמר ב- 1470 וב- 1472 בגנואה ובסאוונה. בתאריכים אלה היה בין הגילים 19 ו- 21 אם אכן נולד ב- 1451.
4. ב- 21 בדצמבר 1492, כתב קולומבוס ביומנו כי "ירד ימים 23 שנה בלא להימצא הרחק מהם בזמן כלשהו שראוי להחשיבו." אבל קודם למסעו ב- 1492 שהה בספרד בחיפוש אחר מממנים ולא היה כלל בים זה שבע שנים.
5. ב- 1501 כתב למלך ולמלכה כי באותה עת מלאו 40 שנה להפלגותיו, משמע שאם נולד ב- 1451 הפליג מגיל 10.

דומה שבצעירותו היה שודד-ים בשירותו של הצרפתי רנה ד'אנז'ו (אם כי פרט זה שנוי במחלוקת). ד'אנז'ו היה שליט קטלוניה בעת סיכסוכה עם המלך חואן השני, אביו של המלל פרדיננד, וגם אויבה של גנואה. ב- 1476, באירוע שנוי-במחלוקת אחר, שעליו סיפרו הן בנו פרננדו והן לאס קאזאס, אנו מוצאים אותו מפליג עם אדמירל-הפיראטים הצרפתי גיוס דה קזנובה-קולון בספינה שלחמה בקרב-אש נגד כמה ספינות של מכורתו-כביכול של קולומבוס, גנואה. אם אכן היה בן-גנואה, בוודאי לא היה פטריוט.

ב- 1479 התיישב קולומבוס בליסבון, אך כשסירב מלך פורטוגל להיענות להצעתו למציאת נתיב-ים מערבי ל"הודו" (או "הודיות"), היגר ב- 1485 לספרד.

עתה נעשות עובדות חייו ברורות יותר, הוא קנה לו ידידים חשובים לרוב בחצר המלוכה בספרד. בזכות השפעתם היה לבסוף בכוחו לגייס חסות מלכותית לתכניותיו, למרות התגמולים החריגים שתבע אם יעלה מסעו יפה. קולומבוס היה קברניטם של ארבעה מסעות גילוי וחקר לאחר מכן, אך קנה לו גם אויבים רבים ובעלי עוצמה. בעת ששהה באיים במסעו השלישי, הצליחו אויבים אלה להביא להדחתו מכהונת מושל הארצות שגילה. מכאן ואילך עמל בקביעות לזכות בהחזרה מלכותית של התארים והזכויות שנשללו ממנו ובתשלום העמלות העצומות שלהן היה ראוי. הוא מת ב- 20 במאי 1506, בלא שהצליח במטרותיו אלה ועדיין בלא מודעות לכך שגילה שתי יבשות חדשות.

ילדות עלומה

עד כאן באשר לעובדות חייו של קולומבוס, הבה נשקול את ההוכחות ליהדותו.

קולומבוס לא היה היחיד שציעף את מוצאו, לא שני אחיו ברטולומה ודייגו, לא הביוגרפים בני-זמנו, בנו פרננדו והנזיר לאס קאזאס, לא בנו השני דייגו ורעייתו במאמציהם המשפטיים הממושכים להשיג מהכתר הספרדי את העזבון שהובטח לקולומבוס – איש לא גילה בזמן מן הזמנים את העובדות המוצקות של הרקע שקולומבוס התאמץ כל-כך להסתיר. עצם היקפו של הקשר מראה את השיעור המשמעותי של הבעיה שביסוד העובדות שנמנעו מלגלות.

הסטוריון צרפתי של קולומבוס, הנרי ויניו, מסכם: "שתיקתם, בכל הנסיבות, מובילה להערכה כי נאלמו דום במתכוון וכי מסיבה זו או אחרת שאין אנו יכולים להשיג לא רצו למסור לנו את אשר ידעו, את שבהכרח ידעו, על הנושא."

הבה נבחן את שלוש הסיבות של בלאסקו איבנז לחשאיות זו – הרקע הצנוע של קולומבוס, נעוריו כשודד-ים, מוצאו היהודי.

טיעון הפיראטיות לוקה בחסר. לאס קאזאס ופרננדו מתארים גלויות את שתי האפיזודות המצביעות על כך שקולומבוס היה שודד-ים בנעוריו – שירותו אצל רנה ד'אנז'ו והתקרית עם גנואה בעת שהפליג בשירות קזנובה-קולון. בנוסף לכך, כתב קולומבוס עצמו מכתב למלך פרדיננד שבו תאר את שירותו כקברניט של ספינה שלכדה אניות למען ד'אנז'ו, שליט קטלוניה בסיכסוכה עם חואן השני, אביו של פרדיננד.

אשר למוצאו הדל, מתייחס לכך קולומבוס עצמו לפחות בשתי הזדמנויות, אך בלא להתמקד בקולומבוס עצמו, מדוע ימשיכו הביוגרפים המוקדמים שלו במסתורין זמן רב לאחר מותו ב- 1506, לאחר כל הישגיו ופירסומו? פרננדו סיים את חיבור הביוגרפיה שלו ערב מותו-שלו ב- 1539. אז חלפו כבר יותר מ- 30 שנה מאז מות קולומבוס ו- 31 שנה מאז מות בנו דייגו. בכל זאת הסתפק פרננדו באמירה שאביו העדיף שלא לגלות את העובדות על משפחתו ועל מקום-הולדתו. מקרהו של לאס קאזאס מוזר עוד יותר. הוא החל בכתיבת הביוגרפיה ב- 1527, אך חיבר אותה בעיקר בין השנים 1550 ו- 1563, לאחר שובו לספרד מאיי הודו. עד 1563 כבר עברו יותר מ- 25 שנה מאז הביאו תביעות משפחת קולומבוס נגד הכתר לפסיקה סופית לטובת נכדו לואיס. לאס קאזאס היה מקורב לאחיו של קולומבוס ולשני בניו.

לרשותו עמדו כל מסמכיו של קולומבוס; נמסר שחדרו בואלאדוליד היה גדוש מסמכים כל-כך, שהכניסה אליו קשתה. בכל זאת היה כה נחוש להסתיר את ריקעו של קולומבוס, למעט הכללות מעורפלות, שלאחר שאמר שקולומבוס היה ממוצא גנואזי תמך בכך במובאה חלשה וחמקנית מהסטוריון אחר, שדיווח רק שהכל אומרים שקולומבוס הוא ממוצא גנואזי.

לפיכך, דומני שכמעט אין אפשרות להסכים שבמועדי כתיבה מאוחרים אלה נבעו השמטות הפרטים הנוגעים למוצאו של קולומבוס אצל לאס קאזאס ופרננדו מהרקע הצנוע שלו או מנעוריו כשודד-ים. הגורם האמיתי, דומני, היה בהכרח רציני יותר. עלינו לזכור כי בשנים שלפני 1539, בעת שפרננדו כתב, וגם בין 1550 ל- 1563, כאשר לאס קאזאס כתב, היתה פריחת האינקוויזיציה בספרד בשיאה, האנטישמיות השתוללה, שום יהודי מוכר לא התגורר במדינה מאז 1492 ותקנות ה"לימפיאצה דה סאנגרה" הידועות לשימצה נהגו נגד כל הקונברסוס, בכלל זה כאלה שהיו נוצרים באמת ובתמים דורות על דורות.

לאס קאזאס אף נוהג דפוס ברור של חמקנות בטפלו בדתיותו של קולומבוס. הוא מתאר בפירוט את שמירת-המצוות הנוצריות הנרחבת והגלויה של קולומבוס, אך קובע, כפי שמציין מאדאריאגה בצטטו את לאס קאזאס, כי "בענייני הדת הנוצרית אין ספק שהיה קתולי ואדוק מאד." מדוע אין ספק? ושוב: "לאחר שנאמר הכל על המוצא והמולדת ואילן היוחסין וההורים ואף המראה החיצוני והנוהגים... וגם מה שהיה מוכר כנצרות (אצל קולומבוס)..." ושוב: "אשר בהכירו בחולשתו כנוצרי, וכך אכן בוודאי היה, התייחס לטקסים הדתיים באדיקות רבה."

מדוע, שואל מאדאריאגה, "שתקנות פתאומית זו בהתייחסות לנצרותו?" התשובה, לדעתי, יכולה להיות רק שלאס קאזאס לא רצה לשקר והתכוון במיוחד להיות דו-משמעי באשר לנצרותו של קולומבוס.

הנקודה המרכזית של חסידי ההולדת-בספרד, וזו שהיתה לצנינים בעיני האסכולה האיטלקית, היא העובדה שקולומבוס כתב בשטף ואף ברהיטות בספרדית, אך לא היה ביכולתו לכתוב איטלקית – תופעה מוזרה אצל כותב נבון ומנוסה שנולד בגנואה. הדוגמה היחידה שנמצאה מכתיבתו של קולומבוס באיטלקית, הערת שוליים של כ- 60 מלה, היא דוגמה כה גרועה של איטלקית עד שמספר המלים הספרדיות והפורטוגזיות שבה עולה על אלו האיטלקיות. יתרה מזאת, ההערה נמצאת בספר שנכתב בעצמו איטלקית ושבו כל שאר הערות-השוליים של קולומבוס, להוציא אחת בלטינית, כתובות ספרדית.

בכך יש כדי לבסס כמה עובדות רלוונטיות לגבי קולומבוס" "שפת החשיבה" שלו היתה ספרדית, היה ביכולתו לקרוא איטלקית ולא היה ביכולתו לכתוב איטלקית. העובדה האחרונה נתמכת ביתר תוקף על-ידי איטלקים מסויימים, כמו שגריר גנואה לקסטיליה, פקיד של בנק סאן ג'ורג'ו בגנואה. ידידו הטוב האב גוריצ'יו ואחיו ברטולומה, שאליהם כתב החוקר-המגלה ספרדית, ולא כפי שהיה אפשר לצפות, איטלקית.

גורם השפה הוא הבסיס העיקרי לעמדתם של אותם חוקרי קולומבוס, בראשות מאדאריאגה, הטוענים כי הן האסכולה הספרדית והן האיטלקית צודקות חלקית – קולומבוס נולד בגנואה למשפחת קונברסוס מספרד שבזמן מן הזמנים בעבר היגרו מספרד לאיטליה על מנת להימלט מרדיפות, אך שמרו על חלק ניכר ממורשתם היהודית ונותרו נאמנים לשפת ארץ מוצאם, ספרדית.

משרתו של אותו אל

לומדי קולומבוס הצביעו על היקף קשריו עם יהודים ועם קונברסוס במרוצת מסלולו ועל התפקיד המשמעותי שמילאו אלה בהצלחת יוזמתו.

קולומבוס עצמו אמר במכתב למלך ולמלכה ב- 1501. כי היו לו "יחסים מתמידים" עם יהודים, מורים ומשכילים רבים אחרים. החשובים ביותר לקולומבוס בעת ששהה בספרד היו אלה:

אנדרס קאבררה, מראשוני מגיניו, היה יועץ בולט של המלכה. רעייתו של הקונברסו קאבררה היתה ידידתה הקרובה של המלכה:

דייגו דה-דזה, לשעבר פרופסור לתיאולוגיה בסל-מנקה ולימים הארכיבישוף של סיביליה והאינקוויזיטור הגדול, היה לדברי מרבית המומחים ממוצא יהודי. הוא התיידד עם קולומבוס בתקופה מוקדמת ועמד לצידו בתהפוכות מסלולו בספרד; חואן קאבררו, ראש לשכת החצר רב-העוצמה וממנהלי עזבונו של המלך פרדיננד, לפי צוואתו, היה גם הוא ממשפחת קונברסוס ידועה. בעת מחלתו בסביליה לאחר מסעו האחרון, היפנה קולומבוס את בנו דייגו שבחצר המלכות, בזרם יציב של מכתבים, אל דייגו דה-דזה ואל קאבררו לסיוע ולעצה בביסוס תביעותיו מהכתר;

לואיס דה טורז היה מתורגמן יהודי שהתנצר ערב מסעו הראשון של קולומבוס, על מנת להיות כשיר למסע. בהגיעם לאיי הודו, בחר בו קולומבוס למילוי כמה שליחויות מיוחדות אל האינדיאנים; לואיס דה סנטאנחל, שר התקציב של המלך, הועיל לקולומבוס בשינוי דעת המלכה בשאלת מימון מסעו הראשון של קולומבוס והילווה לה את הכסף למטרה זו. לדברי לאס קאזאס, כאשר שמע סנטאנחל כי "...המשא-ומתן עם קולומבוס נותק לחלוטין, חש עצב ומצוקה כה רבים. כאילו הוא עצמו לקה באסון גדול כלשהו." לסנטאנחל, ולא למלכה, שיגר קולומבוס את הדיווח על תגליותיו באותו מסע ראשון. כמה מקרוביו של סנטאנחל הועלו על המוקד כיהודים, והוא עצמו נדון על-ידי האינקוויזיציה ביולי 1491 להבעה פומבית של חרטה על חטאיו:

גבריאל סנשז, הגזבר-הכללי של הממלכות, בא גם הוא ממשפחה שכמה מחבריה הועלו על המוקד על-ידי האינקוויזיציה. קולומבוס שיגר לו דיווח על המסע הראשון, מייד לאחר הדיווח הראשון שנשלח לקונברסו סנטאנחל.

היקפם הנרחב של קשריו היהודיים של קולומבוס הביאו את ורנר זומבארט, ההסטוריון הכלכלי, גרמני שהיה אחר-כך לנאצי מסור, לומר ב- 1911: "עצם גילוי אמריקה קשור ביהודים באורח אינטימי להפליא... כאילו לא היו קולומבוס והאחרים אלא מנהלים מטעם ישראל."

הסיוע הנרחב של יהודים וכמו-יהודים לקולומבוס גרם לחוקרים רבים לטעון שמטרתו העיקרית של קולומבוס במסעו הראשון היתה גילוי מקום מפלט ליהודים מדיכוי בספרד.

בכתביו ובאמירותיו של קולומבוס יש שפע של התייחסויות תנ"כיות למדניות. הוא גם נהג להשוות עצמו תכופות לדמויות תנ"כיות.

דוגמה לכך מופיעה במכתב שקולומבוס כתב לאומנת של הנסיך חואן: "...הניחי להם לכנותני בכל שם שירצו, באשר אחר ככלות הכל, דוד, מלך חכם ונבון, נלקח מאחורי הצאן ונעשה אחר-כך מלך ירושלים; ואני משרתו של אותו אל שהעלה את דוד לאותה מעלה."

דוגמה אחרת מופיעה ביומן מסעו הראשון. שום אדמה לא נראתה. הים שקט, האווירה מלאה תככים ומרי. במצב זה כתב קולומבוס ביומנו ב- 23 בספטמבר 1492, כי לפתע, בלא כל כוח, גבה גל גדול, והכל השתאו: "...בנקודה זו היה הים הגבוה חיוני מאד לי, שכן כמותו לא אירע אלא בצאת בני ישראל ממצרים עם משה, שהוציאם מעבדות."

בדיווחו למלך ולמלכה על מסעו האחרון כתב קולומבוס כי בעת שחלה וקדח שמע קול אומר, "כסיל, קטן-אמונה שאינו ממהר לשרת את אלוהיו, אלוהי הכל! כלום עשה האל יותר למען משה או עבדו דוד? מעת לידתך הירבה לדאוג לך. בראותו כי בגרת והשבעת את רצונו, העביר דרך פלא את שמך והידהד ברחבי תבל – כלום עשה יותר למען בני ישראל בהוציאו אותם ממצרים? או לדוד, שאותו נטל מאחורי הצאן למלכות יהודה?... גילך לא יעמוד לך למכשול בגדולות... אברהם היה בן למעלה ממאה בהולידו את יצחק, וכלום שרה היתה נערה?..."

קולומבוס מפגין ידע נרחב בכתבי יוספוס פלאוויוס ובספרים אחרים הנכללים בתנ"ך: "שלמה קיבל פעם שש מאות ששים וששה ככרות זהב מעל ומעבר למה שסוחרים ויורדי-ים הביאו ושילמו (לו) בערב... יוספוס בספרו 'דה אנטיקוי-טאטיבוס' מספר זאת. כל זאת מסופר ב'פאראליפומנון' ובספר מלכים... דוד בצוואתו השאיר לשלמה שלושת אלפים ככרות זהב הודו, כתרומה לבניין המקדש, ולדברי יוספוס היה זה זהב הארצות האלה. ירושלים והר ציון ייבנו מחדש בידיים נוצריות, לדברי אלוהים לפי הנביא במזמור י"ד בתהילים. הנזיר יואכים אמר שאדם זה יבוא מספרד."

שני המשפטים האחרונים רלוונטיים במיוחד. מזמור י"ד אומר: "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמי יגל יעקב ישמח ישראל."

מובאות מהתנ"ך

ובכן, קולומבוס אומר כי האדם שיבנה את ירושלים ואת הר ציון מחדש יבוא מציון וייצא מספרד. הוא בוודאי מתייחס כאן לשני בחלומותיו הגדולים, שיחרור ירושלים מהמוסלמים, שלגביו ביקש דרך קבע את חסות הזוג המלכותי. מכאן שיש משמעות רבה לאופן שבו הוא קושר את המשחרר החזוי עם ספרד וציון גם יחד.

ברמז דומה משווה בנו של קולומבוס, פרננדו, את הימנעותו של אביו מגילוי עברו לשתקנות דומה מצידו של נוצרי ידוע שנולד יהודי. הוא כותב כי האל בחר בקולומבוס לפרסם "...את שמו (של האל) בימים ובחופים רחוקים, לא בערים ובארמונות, ובכך לחקות את אלוהינו עצמו, שלמרות מוצאו מדם המלוכה של ירושלים העדיף להותיר את אילן היוחסין שלו עלום."

במכתב למלך ולמלכה ב- 1502 קבע קולומבוס: "אמרתי שלביצוע היוזמה באיי הודו הועילו לי לא ההגיון, המתמטיקה או מפות העולם: פשוט הגשמתי במלואם את דברי ישעיהו..."

בנוסף לשפע המובאות מהתנ"ך בכתביו, התבטא קולומבוס לעתים בנושאים אחרים בדרך יהודית אופיינית, למשל, כפי שציין ההסטוריון הבריטי ססיל רות, מחשב קולומבוס את גילו של העולם בהערת שוליים בכתב-ידו: "וזהו חישוב בריאת העולם לפי היהודים: (כאן הוא מונה את תולדות היהודים מאדם עד אברהם)... ומלדת אברהם ועד חורבן בית שני עברו 1088 שנה, ומחורבן בית שני לפי היהודים עד היום, שנת אדוננו 1481, עברו 1413 שנים, ולכן מתחילת העולם עד לשנה זו, 1481, עברו 5241 שנים."

ראשית, כמובן, הוא מחשב את גיל העולם לפי המסורת היהודית. היכן למד זאת, ומדוע הסתמך על המסורת היהודית ולא על הנוצרית? שנית, לא-יהודים אינם משתמשים במונח "בית שני" – תרגום מלולי מעברית – בדברם על בית המקדש השני. שלישית, לא-יהודים מתייחסים לשנת 70 לספירה כאל שנת חורבנה של ירושלים. רק יהודים יאמרו שבשנה זו "חרב בית שני." רביעית, בכרונולוגיה של קולמבוס מתקבלת שנת 68 לספירה לחורבן ירושלים, כשמפחיתים את 1413 מ- 1481.

ירושלים חרבה בשנת 70, אך לפי המסורת היהודית וחזרה מתמדת ובלתי-מדוייקת בפי העם, אירע החורבן בשנת 68. וחמישית, קולומבוס עצמו קובע את זמן כתיבתו של חישוב זה (בספרדית) בשנת 1481, ארבע שנים תמימות קודם להגעתו לספרד ולמגעיו עם יהודי ספרד. כדברי רות: "זהו חלק מהמטען האינטלקטואלי של ראשית שנותיו, שאותו קיבל ככל הידוע לנו בסביבה כביכול לא-יהודית. לא קל להסביר זאת, אלא בהנחה שמשפחתו היתה יהודית-למחצה."

קולומבוס נהג לעטר בכתב-ידו את שוליהם של ספרים שקרא. בהכירו כמה שמות מקומות כתב: "הוזכרו שמות יהודים רבים." בהערה אחרת ציין: "האסטרונומיה של כל האומות באה מהיהודים." בהערה שלישית עמד על שטחה הקטן של הארץ המובטחת ליהודים.

משמעות מיוחדת יש לשתי הערות של קולומבוס על התנצרות ועל יהודים שהתנצרו. בספר שכתב, "ספר הנבואות", הוא מצטט בהרחבה ממכתב ארוך שכתב במאה ה- 11 יהודי משומד שקרא ליהודים להתנצר. במקום אחר הוא מעיר בהערת-שוליים כי ספר עזרא לא התקבל כנבואה "על-ידי יהודים חטאים, אך התקבל על-ידי אותם רבים לאין ספור מביניהם שהאמינו בברית החדשה. "מסקנתו: "משום כך נחלקה ישראל לשתיים - חלוקה שנגזרה, כדברי הנביא שמואל למלך שאול." מובן שהסיבה שיהודים שהתנצרו התייחסו לספר עזרא כאל נבואה היתה קבלתו על-ידי הנצרות. מדוע, אם כן, להבחין בין מתנצרים לנוצרים אחדים ולדבר רק על יהודים שהתנצרו וכאלה שלא התנצרו? ברור שהערת אגב זו היא אתנוצנטריות בולטת ולא סביר שנוצרי שאינו ממוצא יהודי היה מבטאה באורח זה.

צוואתו ("מאיוררזגו") של קולומבוס מעידה על הרקע היהודי שלו בכמה אופנים נוספים בנקודה מסויימת קובע קולומבוס שבנו דייגו או כל יורש עיקרי אחריו חייב לקחת 10 אחוזים מהכנסתו מכל העזבון "...ולהביא לתשלום מעשר זה... לאותם אנשים מצאצאי הנזקקים ביותר, בין שהינם כאן או בכל חלק אחר שהוא (של העולם)... ובהגיע העת לחלוקת מקצת המעשר לשארי-בשרנו, עליהם לחלק ולהוציא מעשר זה לחיתון נשים צעירים מצאצאינו הנזקקות לכך, ולהרבות בנדיבות ככל שיוכלו." (ההדגשה הוספה).

מכל הצרכים הדחופים שאליהם עשוי קרוב עני של קולומבוס להפנות את הצדקה – מזון, מלבוש, מחסה – מדוע החליט קולומבוס לתבוע דווקא שיורשיו העיקריים יוציאו כסף זה לסיוע בחיתון קרובותיהם העניות?

היתכן שזהו המשכה של מסורת אבות? המסורת היהודית דורשת במפורש כי "גבאי צדקה שכסף בידם חייבים תחילה לסייע לכלות עניות להינשא, קודם שיחלקו כסף לעניים אחרים" (יורה דעה 249:15, חכמת אדם 131). זמן רב לפני ימי-הביניים נחשבו נדוניות שניתנו על-ידי אבות יהודים לבנותיהם הכרח מוחלט.

אי-יכולת לתת נדוניה היתה עניין לבושה רבה לאב וחסרון לבת בחיפושיה אחר בעל. לנערה עניה ביותר דאגו מקרנות הקהילה. התלמוד מציב סיוע לכלה בקטגוריה מוסרית דומה לזו של צדק, חסד והגינות, מה שמלמד על המשמעות היתרה של מצווה זו במסורת היהודית. גם נוצרים, כמובן, מספקים לכלות נדוניות, אך הם מעולם לא ייחסו לנדוניה אותה משמעות מוסרית מרחיקת-לכת שביהדות, ואשר רק בה יש כדי להסביר תנאי שהיה נראה אחרת לא הגיוני בצוואת קולומבוס.

סעיף מוזר אחר במאיוראזגו" מתייחס לגנואה: "אני מורה לדון דייגו האמור, בני, או לאדם שיירש מאיוראזגו זה, להחזיק ולכלכל תמיד בעיר גנואה אדם מקרובינו... לשמור על שורש ורגל בעיר זו כיליד שלה, כך שיוכל לקבל את סיועה של עיר זו באשר ימצא לנחוץ..." (ההדגשה הוספה). אפשר בהחלט לשאול מדוע אין קולומבוס מזכיר כאן את בניו של אנטוניו קולומבו, אחיו של המוחזק כאביו. להם כבר ודאי היו "שורש ורגל" בגנואה. כך או כך, הקטע המודגש מגלה את סיבתו האמיתית לסעיף המוזר. הוא מורה גלויות לכונן מפלט בטוח בגנואה ולשמור עליו לאפשרות שמשפחתו תיאלץ להימלט מספרד. מאוחר יותר הוא מורה לדייגו להשקיע כסף רב ככל האפשר בבנק סאן ג'ורג'ו הבטוח בגנואה. האמנם היו סעיפים אלה רק הכרה מצד קולומבוס בתהפוכות החיים או שמא הם נוגעים באפשרות הרבה יותר ייחודית ומאיימת?

באורח מסתורי גם מוריש קולומבוס בסוף צוואתו "ליהודי שהתגורר בכניסה לגיטו בליסבון, או לאחר שאותו יקבע כומר, ערך של חצי מארק בכסף."

יהודים ועניינים בעלי משמעות יהודית צצים שוב ושוב בכל כתבי קולומבוס.

בעזרת השם

בין 1892 ו- 1894 פירסמה ממשלת איטליה ב- 15 כרכים של העתקים מצולמים הידועים כ"רקולטה" את כל המסמכים שהצליחה לקבץ באיטליה ובספרד והנוגעים לקולומבוס. המערכת כוללת כמה עשרות מכתבים של קולומבוס, 13 מהם לבנו דייגו. בכל המכתבים האלה, למעט אחד, מופיע בפינה השמאלית העליונה, מעל למלה הראשונה של המכתב, סמל. לעין בקיאה מתגלה הסמל, במידה משתנית של קריאות, כצירוף העברי ב"ה במסווה. הסטוריונים הירבו להבחין בסמל אך לא הסבירו אותו, להוציא אולי כאות-הכרה מצד אב הרוחש חיבה לבנו. אז זיהה החוקר העברי (מוריס דוד) את הסימן ועמד על הזהות שבינו לבין אותו ב"ה שהופיע דרך קבע בתכתובת שבין אביו וסבו. ב"ה, קיצור של "ברוך השם" או "בעזרת השם", נהוג בידי יהודים דתיים בכל מכתביהם.

גורמים רלוונטיים רבים תומכים בהשערה שהסימן הוא אכן ב"ה:

1. אף לא אחד מהמכתבים הרבים שהותיר קולומבוס ושנמענם אינו דייגו נושא סימן זה.
2. מאפייני כתב-היד של כל אחד מהסימנים דומים למאפייני כתב-היד של קולומבוס בגוף המכתב.
3. בעוד שכל המכתבים נכתבים בספרדית או בלטינית משמאל לימין, הסימן עצמו כתוב בבירור מימין לשמאל, כמו בעברית.
4. הנוהג העברי הוא לכתוב ב"ה מעל למלה הראשונה של המכתב. מאחר שעברית נכתבת מימין לשמאל, מופיע הסימן בדרך כלל בפינה הימנית העליונה של המכתב. במכתבי קולומבוס, הכתובים בספרדית ובלטינית משמאל לימין, מופיע הסימן בפינה השמאלית העליונה.
5. אחד ממכתבי קולומבוס לדייגו, שתאריכו 25 בפברואר 1505, נכתב – וכנראה הוכתב – בידי אחר, אך החתימה היא בבירור של קולומבוס. בפינה השמאלית העליונה של המכתב משורבט אותו ב"ה ביד שכתבה דומה לחתימה ושונה לחלוטין מכתב-היד בשאר המכתב.
6. מרשים ביותר המכתב היחיד מקולומבוס לדייגו שאינו נושא את סימן ב"ה. הסיבה להשמטת הסימן ברורה מתוכן המכתב. קולומבוס מספר לדייגו כי הוא שולח למלכה מתנה, כמה גושים גדולים של זהב חדש, עם נושא המכתב. כאשר ימצא דייגו רגע נאות להגיש לה את המתנה, עליו "...לנשק את ידיה המלכותיות למעני ולמסור לה אותה עם מכתב זה המצורף אליה, וכיוון שאני מסביר את הסיבה במכתבי עליך ולכולם ביתר פירוט במכתבים אחרים, איני מרחיב יותר..." (ההדגשה הוספה).

ברור שלא היה זה מן התבונה לצרף את הסימן העברי, בלתי-קריא ככל שיהיה, למכתב שיימסר למלכה.

תכופות מצויין גם שמכתבי קולומבוס, ובכללם אלה שנשלחו לדייגו, נושאים למעלה במרכז צלב קטן. סימון-תכתובת מסויים זה היה שגור בידי כותבי-מכתבים נוצרים בתקופה זו. ההתייחסות לקולומבוס כאל קונברסו מאפשרת לפרדוקס כביכול במכתבים לדייגו להיעלם והופכת במקום זאת לראייה ברורה למצוקה המעורפלת בהכרח של הקונברסו, בין "מאראנו" ובין מתנצר באמת ובתמים. בסמנו צלב על מכתביו פעל קולומבוס בפשטות ובגלוי לפי הנוהג הנוצרי, ובשרבטו את הסימן היהודי המשיך שוב מסורת-אבות, במתכוון ובידיעת המשמעות ובין "...מובנית, זמו רב לאחר שאותיות הסימן איבדו את דמיונן הברור לצורתן המקורית זמן רב לאחר שכותביהן חדלו לזכור את משמעותו האמיתית".

מאדאריאגר טוען שבתקופת קולומבוס רווחו – בעיקר באיי הודו – שמועות על מוצאו היהודי. הוא מצטט ממכתב של האב חואן דה טראזיארה, תושב היספניולה, לקרדינל סיזנרוס בספרד, עם שובו של קולומבוס, כבול באזיקים, לספרד לאחר מסעו השלישי: "למען השם... כיוון שיראת השמים שלך איפשרה... את שיחרורה של ארץ זו מידו של מלך פרעה, דאג לכך שלא הוא ולא איש מבני עמו יבואו אי-פעם לאיים אלה."

קולומבוס ואחיו נודעו באיים באותה עת בכינוי "פאראונס" פרעונים. טראזיארה היה נזיר פרנציסקני. מאדאריאגה מקיש מראיות אחרות כי "פאראין" בעגה הפרנציסקנית משמעו יהודי, מכאן שהפרנציסקנים בינם לבנים דיברו על קולומבוס כעל יהודי ובהשלכה – בהתחשב לכינוי שהודבק באיים לאחיו – רווחו שם השמעות על יהדותם. יתרה מזאת, השמועות פשטו כדי כך שטראזיארה לא חשש להשתמש בכינוי במכתב לסיזנרוס, שהיה אותה עת קרדינל וראש ממשלה ואחר כך אינקוויזיטור גדול.

אף שידוע לנו שקולומבוס שינה את שמו כמה פעמים בחייו מעולם לא נודע בשם "קולומבוס" קודם מותו. זוהי לטיניזציה של שמו האיטלקי קולומבו. גם ככריסטופר לא היה ידוע. לפי המסמכים שהגישה עיריית גנואה בטענה ללידתו ולנעוריו כך היה שמו של קולומבוס באיטליה כריסטופר קולומבו. בנקודה מסוימת, בהיותו בפורטוגל, החליף את שמו לקולום. בשנותיו הראשונות בקסטיליה נודע כקריסטובל קולומו. החל בקפיטולציות של סנטה פה ב- 1492 ועד לשנות פירסומו ומותו, קרא לעצמו קריסטובל קולון.

אין ראיות המנמקות חילופי שמות אלה, לבד מהאחרון, בנו פרננדו כותב:

"על מנת להתאימו לארץ שבה עבר לחיות ולהתחיל מחדש במצבו החדש, הוא קיצר את המלה על מנת להתאימה לשם הישן ולהבחין בין צאצאיו לבין צאצאי קרוביו, ולכן קרא לעצמו קולון. מצב זה מביאני להאמין שבדיוק כשם שבמרבית הדברים הקשורים בו נשאו מטען כלשהו של מסתורין, כך גם מה שהסתתר מאחרי שמו ושם משפחתו בוודאי לא היה נעדר מסתורין." (ההדגשה הוספה)

התעלומה כאן, כמו רבות מהתעלומות האחרות הקשורות בקולומבוס, יכולה להיפתר בנקל בהנחת הרקע היהודי שלו. פרננדו מאשר שאבותיו של קולומבוס "מימים ימימה" נקראו קולון. זהו שם יהודי, אם כי לא בלעדית. בין הקולונים היהודים הידועים היה הרב יוסף קולון מלומברדיה במאה ה- 13. הרופא יוסף קולון בלומברדיה במאה ה- 15, הרב יוסף בן שלמה קולון, מגדולי חכמי התלמוד של תקופתו, שמת בפדואה ב- 1840, אליהו קולון בבולוניה במאה ה- 16, שלמה ידידיה קולון בפוסאנו במאה ה- 17, יהושע קולון בטורינו במאות ה- 17 וה- 18 ויעקב קולון, שהכין אטלס ימי גדול במאה ה- 17 בהולנד, שם התגורר בקרב צאצאים רבים אחרים של יהודי ספרד בשם קולון, הרשומות מגלות גם במשפחות יהודיות רבות בשם קולום בספרד, בהולנד ובצרפת. בספרד נשפטו כמה מבעלי שם זה על-ידי האינקוויזיציה והועלו על המוקד.

החתימה המסתורית

ססיל רות, שהתמחה בהסטוריה איטלקית-יהודית וספרדית-יהודית, עמד על יחסי הגומלין העקביים בין השמות קולון וקולומבו בקרב יהודי איטליה: "איני מתכוון בכך לקשר אקראי כלשהו, כוונתי שאדם שחתם על מכתביו בעברית 'קולון' היה ידוע בעולם החיצון, בלא יוצא מהכלל, בשם 'קולומבו'..."

יתרה מזאת, קולומבוס טרח רבות לוודא שאם אפשר הדבר יעברו תאריו ועזבונו אך ורק לאדם ששמו קולון. ה"מאיוראזגו" של קולומבוס מ- 1498 קובעת כי לאחר מות היורשים ויורשי-היורשים שבשמם ננקב, יירש את עזבונו ואת זכויותיו שאר-בשרו הקרוב ביותר. "...בתנאי שלידתו חוקית ושמו תמיד, כשם אביו ואבותיו תמיד, דה קולון. המאיוראזגו האמור לא יעבור בירושה בשום אופן לאשה, אלא אם כן כאן או בקצה-תבל כלשהו לא יימצא גבר משושלת היוחסין האמיתית שלי שנקרא, ואשר אבותיו והוא עצמו נודעו בשם, דה קולון." (ההדגשה הוספה). הורשה מוחלטת וחד-משמעית זו של העזבון והזכויות רק לאנשים "ששמם ושמם תמיד" קולון וששם אבותיהם קולון גרמה, כמובן, קשיים מרובים לאסכולת ההולדת באיטליה. פיסקה זו היתה ההזדמנות ההגיונית והמדוייקת לקולומבוס לנקוב בשמם של העיר גנואה ושל קרוביו לבית קולומבו. אילו באמת היו קרוביו, ודאי שלפחות שניים מבניו של אנטוניו קולמבו, אחיו של המוחזק כאביו, התגוררו באותה עת בגנואה. בכל זאת הורה קולומבוס לחפש בעולם קרובים ששמם קולון בלא שאפילו הזכיר את בנו קולומבו שבגנואה. השימוש שעשה כאן במלים "משושלת היוחסין האמיתית שלי" משמעותי ביותר, ובהזכירו נשים הוא נמנע שוב מלהזכיר את גנואה או את בנות קולומבו, אף לא את המוחזקת כאחותו, ביאנצ'ינטה. במלותיו הוא מוציא למעשה את כל המוחזקים כקרוביו האיטלקים בשם קולומבו מכלל סיכוי לרשת את עזבונו או את זכויותיו.

בתחילת היומן של מסעו הראשון כתב קולומבוס פרולוג קצר, שנמעניו הם המלך והמלכה. היומן היה מסמך חיוני מבחינתו. נכתב בו, כמובן, דיווח יומיומי של כל האירועים והגילויים במסע, כראות עיניו. היקף ההכרה שתוענק לו על שנות מאמציו להשיג תמיכה במסע והיקף המימוש של חלומות השררה, העושר והתהילה שלו ייקבעו על פי מה שהזוג המלכותי ימצא ביומנו. הרישומים ביומן מראים כי קולומבוס היה ער לכך מאד.

במבוא הוא מתייחס ליהודים באורח דו-משמעי אך חושף: "כך, לאחר שכל היהודים הוגלו מממלכתם, באותו חודש ינואר ציוו עלי מעלתכם שעם צי נאות אצא לאזורים האמורים של הודו, ולשם כך העניקו לי רבים מחסדיהם והאצילו אותי כך שמכאן ואילך אוכל לכנות עצמי דון ואהיה אדמירל גדול של ים האוקיינוס ומשנה-למלך ומושל קבוע של כל האיים והיבשה שאגלה או שאזכה בהם, או שמכאן ואילך יתגלו או שיזכו בהם בים האוקיינוס, וכי בכור בני יירש אותי וכך מדרג לדרג לעד."

ראשית, מדוע כאן בכלל איזכור היהודים? מדוע להזכירם דווקא בנקודה מסויימת זו, שלא אגב דבר כלשהו במשפט הארוך? ומדוע לכרוך את גירוש היהודים עם המסע? יתרה מזאת, מדוע לכרוך את שני המאורעות בחודש ינואר? החודש אינו נכון! מומחים לא מצאו כל בסיס לקשירת שני המאורעות בחודש ינואר. ברור שעל פניו נועד המשפט להפנות את תשומת לבו של הזוג המלכותי לאותו חלק בחוזה שנחתם ביניהם המתייחס לכיבודים ולתארים שהוענקו לו ולזרעו. ככל הידוע לנו לא היה קשר בין מצוקת היהודים המגורשים לפעילותו של קולומבוס, לכיבודיו ולתאריו, או שמא היה קשר כזה?

משכנעת עוד יותר הימנעותו, בעת איזכור הגירוש, מכל הערה לגביו. צו זה של בית המלוכה נדון בוודאי בהרחבה בספרד. יותר מכל צו אחר בשלושת החודשים שקדמו לתחילת המסע – הרי כמעט 300,000 איש ניסו לשווא למכור את כל רכושם וגדשו את הדרכים המובילות אל מחוץ לממלכה. כיוון שהפרולוג ליומן ממוען מפורשות למלך ולמלכה, לא היה זה ראוי ואף היה זה מסוכן אילו הזכיר קולומבוס את הגירוש בלא לצאת ידי חובה בהערה לזוג המלכותי, בדבר התועלת שבגירוש למדינה או לנצרות. ההשמטה מרשימה עוד יותר בהתחשב במיומנות הרבה שהספיק קולומבוס לרכוש לעצמו באמנות החנופה לבעלי השררה.

האמנם היתה השמטה חמורה זו תוצאה של פיזור-נפש? דוגמה דומה לפיזור-נפש חריג כזה, כביכול, מופיעה באותו פרולוג, ממש קודם להערה על גירוש היהודים: "ומעלתכם, כנוצרים קתולים ונסיכים המסורים לאמונה הנוצרית הקדושה ולמפיציה, ואוייבי כת מוחמד וכל עבודת-אליליה וכפירותיה, החליטו לשלוח אותי, כריסטופר קולומבוס, לאזורים האמורים של הודו..."

איזה מקום מושלם להחמיא לזוג המלכותי על פעולתם בגירוש היהודים! איזו הזדמנות לגנות את היהודים ולרצות את הזוג המלכותי! אך אין אפילו איזכור של הדת היהודית ככפירה, למרות ש"כת מוחמד" זוכה כיאות לכינוי כזה. היהודים הוגלו באותה עת לעיני כל ומאותה סיבה עצמה. מדוע נמנע קולומבוס מלתאר את המלך והמלכה כ"אוייבים" של ה"כופרים" הבולטים ביותר בשטח, באותו רגע?

כל רצף המישגים והדו-משמעויות בנקודה גורלית כל-כך במסמך גורלי כל-כך מרמז ברורות כי היה מתוכנן. בהכירו בכך שעליו למצוא איכשהו דרך לאיזכור הצהרתם האחרונה והרת-הגורל של המממנים שלו, אך ברצותו שלא להביע סיפוק ממנה, בחר קולומבוס בדו-משמעות כאמצעי לפתרון הדילמה.

חתימתו של קולומבוס בוודאי לא תמעיט בהערכתנו אותו כאיש-מסתורין, הוא חתם כ"אקספו פרנס" או כ"אל אלמירנטה". חתימה זו הבהילה כותבים בעלי השקפות שונות על קולומבוס לקדחת פרשנויות. יש הרבה דרכים לפרש את החתימה, אך אין דרך לוודא את המשמעות שאליה התכוון קולומבוס. בכל זאת יש מקום לכמה הערות.

ספרי תפילה ותנ"ך נושנים של יהודי ספרד נוהגים לקצר מלים ומשפטים החוזרים תכופות, בהשתמשם בראשי-התיבות בספרדית של מלים ספרדיות ועבריות, כשנקודות לפני כל אות ואחריה. כך נמצא את ".א." כקיצור המקובל ל"אדוני" ואת ".א.ד.נ.ר." ל"אדוני נוסטרו דיו ריי", כלומר "אלוהים, מלכנו שבשמיים". משום כך נראה שה".ס." וה".ס.א.ס." שבשני הנדבכים הראשונים של חתימת קולומבוס ייקראו על-ידי מאראנו כ"סאנטו סאנטו סאנטו אדוני", או "קדוש קדוש קדוש ה' (צבאות)". ציטוט ישיר מישעיהו ו' פסוק ג'. ישעיהו היה הנביא החביב על קולומבוס. פסוק זה מישעיהו חוזר גם בסידור-התפילות העברי כחלק מהקידוש.

ה"אקס-אמ-וואי" שועבד לפרשנויות כה רבות, שאף לא אחת מהן עולה על האחרות באמינותה או באפשרות להוכיחה, עד שאין טעם כאן להעלות השערה חדשה או לבחור אחת משפע האפשרויות. החתימה "אקספו פרנס" עשויה להתפרש כ"נושא ישו", שהוא גם מובנם של השמות כריסטופורו באיטלקית וכריסטופר באנגלית. אחת הפרשנויות העבריות גוזרת מהמלים את המשמעות "סולח לעוון ולחטא".

הנקודה משמאל למלה "אקספו" יכולה בנקל לרמז למלה המציינת נקודה בלטינית, "קולון". אך אם "אקספו פרנס" הוא שווה-ערך לכריסטופר, מדוע ממוקמת הנקודה – משמאל למלה "אקספו" כמו בעברית, הנקראת מימין לשמאל ולא מימין למלה "פרנס" כמו בלטינית ובספרדית?

לא נמצאה שום פרשנות אמינה לשאר הנקודות, המקפים והלוכסנים בחתימה. אך צורתה המשולשת של החתימה הושוותה לסמל מתורת הקבלה ולסימן-המשולש היהודי העתיק, ששרד עד היום בדמותו של המשולש הכפול במגן-דוד. למרות אי-הבהירות שבמובן החתימה המסתורית, קולומבוס בהחלט רצה שהחתימה תישמר במשפחתו מדור לדור ובדיוק כפי שכתב אותה במו-ידיו. ב"מאיוראזגו" שלו הורה במפורש ליורשו העיקרי להשתמש לצורך חתימתו בהעתק מדוייק של חתימתו שלו.

האיחור בהפלגה

ססיל רות מזכיר עובדה מעניינת נוספת. למרות שכל הצוותים והאספקה כבר היו על סיפון הספינות "נינה", "פינטה" ו"סנטה מריה" ב- 2 באוגוסט. נכונים להפלגה, החל המסע הראשון ב- 1492, מסיבה עלומה כלשהי, רק חצי שעה לפני עלות השחר ב- 3 באוגוסט. מדוע?

כפי שצוין קודם לכן, 2 באוגוסט 1942 היה תשעה באב. לפי המסורת, בתאריך זה, בהפרש של 600 שנה, החריבו נבוכדנצר וטיטוס את שני בתי המקדש. שום יהודי מסורתי המודע למשמעותו מרת-הגורל של התאריך לא יפתח לעולם ביוזמה עיסקית או אחרת ביום זה; המסורת קובעת מפורשות כי אין ליוזמה כזו סיכוי שתוכתר בהצלחה. האמנם אפשר שהעיכוב הבלתי-מוסבר בצאת הספינות לדרכן נבע ממודעותו של קולומבוס לתאריך ולמשמעותו?

מדהים כמה רבות העובדות שהביכו את ההסטוריונים שחקרו את קולומבוס ואשר, מוזרות ועלומות כשלעצמן, מתבארות מייד ואף נראות עיקביות למדי אם מתקבלת ההשערה שקולומבוס השתייך למשפחה שזה לא כבר היה מוצאה יהודי. הנה הסיכום המתומצת של וולטר מקנטייר מ- 1925, זמן רב קודם לגילויים ולניתוחים החדשים בדבר יהדותו של קולומבוס מאת מאדאריאגה, רות ומוריס דוד:

"הוא היה ממוצא פלבאי, ואביו והוא בחרו בעיסוק שהיה מקובל על יהודים עניים רבים, בבידוד ימי-הביניים, ואשר בקרבם חיו – סורקי הצמר וטוויו – בגנואה.

"לאחר שרכש השכלה, לא ידוע לנו כיצד, הוא מתגלה כשסיגנון כתיבתו תנ"כי והוא טרוד מאד בלמידת הנבואות היהודיות המצוטטות בצוואתו תכופות.

"הוא מתרועע עם יהודים למדנים – שהתנצרו ושלא התנצרו – ונהנה מקריאה ומעיון בספרי מחברים יהודים.

"הוא מגלה עניין מעמיק במיסטיקה יהודית, וחתימתו המסתורית מזכירה כנראה תורה יהודית כלשהי.

"הוא מסתייע ביהודים ובאנשים ממוצא יהודי והם מגוננים עליו.

"והוא מותיר ירושה ליהודי."

עתה יש להוסיף לסיכומו של מקנטייר:

קולומבוס וכל בני משפחתו וידידיהם הקרובים טרחו רבות בתקופתו ולאחריה להסתיר את עובדות הרקע שלו. בתקופה זו עלולים היו האינקוויזיציה, הגירוש וה"לימפיאצה דה סאנגרה" להביא לנזק ניכר ולסכנה חמורה לו ולצאצאיו. אילו נודע מוצאם היהודי.

הקלות שבה קיבל עליו אזרחות פורטוגזית ולאחר מכן ספרדית מעידה בו (ובאחיו) שלא התערה לחלוטין בגנואה. אם נולד בגנואה, מוכיחות פעולותיו נגד גנואה כשודד-ים כי לא היה פטריוט גנואזי.

מעולם לא כתב בשפת-אימו כביכול, באיטלקית, אך שלט היטב בספרדית.

הביוגרף בן-זמנו, הנזיר לאס קאזאס, היה מסוייג ודו-משמעי בהתייחסו לנצרותו, בה בשעה שהרחיב את הדיבור על דבקותו בפולחן הנוצרי.

בכתיבתו השווה עצמו דרך קבע לגיבורי התנ"ך. הוא קבע לעצמו מטרות לחייו ותמך בהן מתוך התייחסותו לספר התנ"ך.

לפי כתביו ברור שהיה לו ידע על עניינים יהודים ייחודיים ולעתים תאר אותם במונחים האופייניים ליהודים בלבד.

בכתביו שב והזכיר את היהודים בדרך זו או אחרת.הפרולוג הקצר ליומן הגורלי של מסעו הראשון. שמיען למלך ולמלכה, כולל התייחסות מוזרה לגירוש יהודי ספרד. ההתייחסות אינה מביעה כל סיפוק או מחמאה.

הוא השתמש בסמל הנכתב, כמו בעברית, מימין לשמאל, מעל למלה הראשונה של מכתביו לבנו, ורק לבנו. סמל זה ניתן לזיהוי ואכן זוהה כב"ה במסווה.

שמועות על יהדותו רווחו בתקופתו.

הפלגת ספינותיו למסע הראשון נדחתה ביום, עד למחרת תשעה באב, שבו אין היהודים באורח מסורתי יוצאים להרפתקה חדשה.

הוא שינה את שם משפחתו שלוש פעמים וחזר בתחילת תהילתו לשם אבותיו קולון, שבו מחזיקות משפחות יהודיות רבות.

בקרב יהודי איטליה היה השינוי מ"קולון" ל"קולומבו" ובחזרה לא רק אפשרי, אלא גם נהוג.

הוא תבע שעזבונו יעבור לנצח רק ליורש שנקרא תמיד קולון ושגם אבותיו נקראו קולון.

הוא לא הזכיר כלל בצוואתו את קרוביו-כביכול בגנואה, משפחת קולומבו.

בצוואתו הורה ליורשו העיקרי להחזיק בגנואה קרוב "לסיוע ולדיור" למקרה "שימצא זאת לנחוץ" ואז הורה על כינון עתודה כספית בגנואה, כאילו ציפה למנוסת משפחתו מספרד.

בצוואתו היתה הירושה היחידה לצדקה – מעשר מהכנסת עזבונו, שאותו הורה להקדיש לנדוניות של קרובות-משפחה עניות. הקדימה שניתנה לשימוש זה בקרנות-צדקה על מזון, מלבוש ומחסה מוכתבת רק על-ידי מקורות יהודים. מכאן שקולמבוס אף התעתד לצאת את העולם הזה במעשי צדקה אחרונים שטיבעם יהודי.

כתמיד במקרה של ראיות נסיבתיות, אפשר למצוא הסבר אחד לכל אחת מפעולותיו האמורות של קולומבוס, אך כאשר כמות הראיות נעשית מהותית אין שיפוט הוגן יכול לייחס אותן לנסיבות יתרה מזאת, ההסבר היחיד שיש בו כדי להתאים לעשרות העובדות המוזרות שנימנו לעיל הוא מוצאו היהודי של קולומבוס; ומסקנה זו תואמת את כולן יפה-יפה. אחדות מהן אינן מתירות כל הסבר בן-קיימא אחר. המסקנה המתחייבת, בעקבות האח נקטאריו מ. (נזיר קתולי-רומאי מוונצואלה והסטוריון החבר בשש אקדמיות הסטוריות) בהרצאתו ב- 1966 בפני האקדמיה המלכותית הספרדית-אמריקאית, היא כי קולומבוס "...היה חבר במשפחה יהודית של המתקראים 'קונברסוס'... הראיות למוצאו היהודי רבות מספור."