בלילה ההוא נעמדה אתנה ליד מיטת נַאוּסיקָאָה, בתו של אַלקינוֹאוֹס מלך הפַייאָקים. בדמות בתו של דימאס הספן המהולל, חברתה הטובה של נאוסיקאה, היא הפצירה בנערה הישנה שתשכים ותצא לכבס את בגדיה בנהר; הרי בקרוב ישיאו אותה, והיא תזדקק לשמלות נאות. עם שחר הקיצה נאוסיקאה, נזכרה בחלום, ומייד אצה אל אביה. כיוון שהתביישה לדבר על חתונתה, ביקשה רשות לכבס את בגדי כל בני המשפחה. אבל אלקינואוס הבין במה הוגה הנערה, ומייד ציווה שיכינו לה עגלה רתומה לפרדים. על העגלה העמיסה נאוסיקאה את הבגדים, נטלה מאמה תיבה עם צידה וחמת יין, ויצאה לדרך בלוויית שפחותיה.

כשהגיעו נאוסיקאה והשפחות אל שפך הנהר, הן שילחו את הפרדים לרעות באחו, ועל רצפת הסלע, במקום שפיכו המים, שטחו את הבגדים וטפפו עליהם בעליצות, עד שהתנקו מכתמיהם. לאחר שפרשֹו את הבגדים לייבוש, התרחצו הנערות בים, סכו את גופן בשמן זית שהיה שמור בבקבוק זהב, וישבו לסעוד על גדת הנהר. מאחר שהבגדים עוד לא יבשו, שיחקו נאוסיקאה ושפחותיה בכדור, עד שבמקרה נזרק הכדור למים, ואודיסאוס הקיץ משנתו לקול קריאותיהן. הוא הסתיר את ערוותו בעלים ויצא מהסבך פרוע ומכוסה רפש. כשראו אותו הנערות הן התפזרו בפחד – כולן מלבד נאוסיקאה. אודיסאוס עמד לפני הנערה רבת החן. תחילה שיבח את יופייה והשווה אותה לתומר גמיש ורענן שראה פעם כשביקר בדֵלוֹס. אחר-כך סיפר לה שסערה טילטלה אותו אל האי, וביקש שתיתן לו בגד לכסות את מערומיו ותראה לו את הדרך לעיר. נאוסיקאה, שהבחינה מדיבורו שאין הוא איש פחות ערך, ציוותה מייד שיניחו עבורו על הגדה חליפת בגדים ואת בקבוק השמן. בצנעה התרחץ אודיסאוס בנהר, סך את בשרו והתלבש. כשנגלה לעיניהן, דאגה אתנה שייראה גבוה ומלא חן. נאוסיקאה הביטה בו, והתוודתה באוזני השפחות שהיתה רוצה להינשא לגבר כמוהו. הנשים הגישו לו מהצידה שהביאו, ואודיסאוס שרעב ימים רבים אכל ושתה בתיאבון. כשכילה את סעודתו, רתמו השפחות את הפרדים, אספו לעגלה את הבגדים הנקיים ויצאו לעבר העיר. נאוסיקאה חששה להיראות בפומבי עם גבר זר, ומכיוון שלא מעט אנשים נוהגים לחרוץ לשון, ביקשה מאודיסאוס שימתין בחורשת אתנה; כעבור זמן-מה, לאחר שהיא ושפחותיה יגיעו אל ביתן, ילך אל העיר, ועל נקלה ימצא את הארמון. היא יעצה לו שיחצה את החצר, ייכנס לאולם הגדול, ויפנה בתחנונים אל אמה, המלכה אַרֵטֵה; כי אם יצליח למצוא חן בעיניה, מובטח לו שהיא תסייע לו לשוב אל מולדתו.

כשהגיע אודיסאוס לעיר, הסתירה אותו אתנה בערפל. היא עצמה התחפשה לנערה נושאת כד, והוליכה אותו בחוצות עד לבית אַלקינוֹאוֹס. אודיסאוס התפעל למראה הנמל, הספינות העשויות לתפארת, כיכר השוק והחומות הגבוהות. הארמון נראה לו זוהר כגרם שמים. כתליו היו מנחושת, והדלתות מזהב. עמודי כסף ניצבו בכניסה, וכלבים שהֵפַייסטוֹס יצר מכסף ומזהב רבצו לצידם ושמרו על ההיכל. בפנים עמדו כיסאות רפודים, שעליהם נהגו לשבת מנהיגי הפייאקים. פסלי זהב בדמות נערים האוחזים לפידים בוערים, האירו להם כשהיו סועדים בלילות. חמישים שפחות עסקו כעבודות הבית. חלקן טחנו דגן בריחיים, אחרות טוו וארגו. בחוץ השתרעו מטע שפירותיו הבשילו כל ימות השנה, וכרם שהניב את ענביו חלקה-חלקה בעונתה. שני מעיינות פיכו: האחד זרם אל גני הירק והפרי, והשני שטף בחצר, השתפך החוצה, וממנו שאבו בני העיר את מימיהם. כשנכנס אודיסאוס לתוך ההיכל יצקו זקני הפייאקים את נסך הערב להֶרמֵס. הוא ניגש הישר אל המלכה ארטה, אחז בברכיה, ולאחר שהשמיע מילות ברכה, ביקש שיחוסו עליו וידאגו להחזירו למולדתו. כולם החרישו מופתעים, עד שאלקינואוס הזמין את אודיסאוס לקום והושיבו על כיסא. שפחה הגישה לו מים לנטילת ידיים, ולאחר שטעם מהלחם שהניחה לפניו הסוכנת, ציווה המלך לנסך יין לזֶאוּס פטרון האורחים, לאות שנעתר לתחינת הנוכרי. נקבע שלמחרת יכונסו נכבדי הפייאקים, ויוחלט איך להשיבו לארצו.
אותו ערב סיפר אודיסאוס לאלקינואוס ולארטה מקצת מקורותיו: על שבע השנים שבילה עם קַליפְּסוֹ, על הסערה שהטביעה את דוברתו, ואיך מצא מפלט בחוף סְכֶרִיָה ופגש את נַאוּסיקָאָה. מידותיו ודרך דיבורו מצאו חן בעיני המלך, עד שאמר שהוא רואה בו חתן ראוי לבתו, ובחפץ-לב יעניק לו בית ונחלה אם יחפוץ להישאר בין הפייאקים. אבל אודיסאוס הודה לאלקינואוס, ובנימוס עמד על רצונו לשוב לארצו. בינתיים ציוותה ארטה להכין לאורח מיטה, כי העייפות נתנה בו את אותותיה. השפחות יצאו, וכעבור זמן-מה שבו ואבוקות בידיהן. הן העירו את האורח מתנומתו, והובילו אותו ליצוע שעליו היו פרושים סדיני ארגמן ושמיכות צמר. מייד שקע אודיסאוס בשינה ערבה.

בבוקר לקח אלקינואוס את אודיסאוס אל כיכר השוק, סמוך למעגן הספינות. אַתֵנָה, שלבשה את דמות הכרוז פַּנטוֹנוֹאוֹס, הקהילה את הפייאקים, ומפה לאוזן עברה השמועה שנקלע אל העיר נוכרי הדומה לאחד האלים. ואכן, אתנה הגביהה את קומת אודיסאוס, חיזקה אותו ונסכה יופי ועוצמה על פניו וכתפיו, כדי שימצא חן ויוכל לעמוד במבחן אם ירצו לנסות את כוחו. באוזני הקהל הרב ציווה אלקינואוס להכין ספינה עם צוות של חמישים ושניים מטובי הימאים, כדי שלמחרת ייקחו את הנוכרי אל ארצו. מייד יצאו האנשים, גררו את הספינה לים, הציבו את התורן, מתחו מפרשים, ואת המשוטים חיזקו בלולאות העור. לאחר מכן נערך משתה לכבוד אודיסאוס. כשנאספו החוגגים בהיכל, זבח אלקינואוס תריסר כבשים, שמונה חזירים ושני פרים, והבשר והיין הוגשו לשולחנות. על-פי דרישת המלך זימן הכרוז את המשורר העיוור דֵמוֹדוֹקוֹס, והושיבו בתווך ליד העמוד על כיסא מקושט במסמרי כסף. מעל לראשו של המשורר תלה הכרוז את הנבל, על שולחן לידו הניח את טנא הלחם, ונתן בידו ספל יין. לאחר שאכלו ושתו אחז דמודוקוס בנבל, וזימר את השיר המהולל על פרשת הריב שפרץ בין אַכילֵס לאודיסאוס. לשמע השירה הנפלאה תפס אודיסאוס במעיל הארגמן, הליט את פניו והתייפח. איש מהפייאקים לא הבחין בדבר זולת אלקינואוס, שישב לידו ושמע אותו נאנק.

בתום המשתה ערך המלך לכבוד האורח תחרויות בכיכר השוק. מיטב הצעירים, ובהם בני המלך, התמודדו בריצה, בהיאבקות, בקפיצה ובהטלת דיסקוס. כשהזמינו את אודיסאוס שיראה את יכולתו, ענה להם שתלאות הדרך ותשוקתו לשוב לביתו סילקו מליבו את החשק למשחק. אז לעג לו אֶוּריאַלוֹס, שהיה אחד החזקים והיפים שבהם, ואמר שאודיסאוס אינו נראה לו כאתלט אלא כסוחר שנושא את עיניו רק למיקח ולרווח. אודיסאוס שלח באוריאלוס מבט זעום, וענה שאין לשפוט אדם על-פי מראהו. איש חסר- יופי יכול להקסים במילים שיש בהן חן ותבונה, עוז וצניעות, בעוד שגבר יפה מתגלה לא פעם כאיש ריק כשהוא פוצה את פיו, וראיה לכך הוא אוריאלוס עצמו. אבל ההתגרות האווילית עוררה בו את הרצון להראות שבכוחו להתמודד עם כל אחד מהם בכל תחרות. מבלי להסיר את מעילו אחז אודיסאוס דיסקוס גדול וכבד, ובזרועו החזקה הטיל אותו בתנופה. הפייאקים השפילו את ראשיהם כשהאבן טסה מעל ונחתה הרחק מעבר לציוני כל יתר המתחרים.

לאחר מפגן הכוח הזה איש לא העז להתחרות באודיסאוס. אלקינואוס עצמו הודה באוזניו, שלבד משיט מצטיינים הפייאקים בעיקר בכל מה שקשור למנעמי החיים, כלומר במשתאות, בנגינה ומחול, בבגדים הדורים, במרחצאות וביצועים רכים. ואכן, מייד הציגו טובי המחוללים את יכולתם לעיניו המשתאות של הנוכרי, ששיבח אותם באוזני המלך באומרו שאין עם שמשתווה לפייאקים בכשרון הריקוד. לאות רצון הזמין אלקינואוס את נכבדי הפייאקים שיצטרפו אליו ויעניקו לאורח זהב ובגדי פאר. גם אוריאלוס נתן שי לאודיסאוס, את חרבו שניצבהּ עשוי כסף ונדנה עשוי שן, והשניים התפייסו.

כששקעה השמש, הובאו כל המתנות אל בית המלך. אַרֵטֵה הניחה אותן בתיבה מפוארת, והוסיפה עליהן גביע זהב, מעיל וכותונת. השפחות רחצו את אודיסאוס, סכו את בשרו והלבישוהו בגדי הדר. כשישבו כולם במשתה, חתך אודיסאוס נתח נכבד מגב החזיר שהוגש לו, מסר אותו לכרוז, וביקש שהכרוז ייתן אותו לדמודוקוס כאות לחיבה הגדולה, שכשאר בני-האדם גם הוא רוחש למשוררים. בתום הסעודה נענה דמודוקוס לבקשת אודיסאוס, ושר על פרשת סוס העץ וכיבוש טרויה. העלילה הזאת, שהמשורר שר עליה בהשראה רבה, הפעימה את אודיסאוס, עד ששוב לא עצר בדמעותיו. הפעם ציווה אלקינואוס על המשורר שיחדל לנגן, וביקש מאודיסאוס שיגלה את שמו ואת כל קורותיו, ואף יבאר על שום מה בכה. באוזני המלך וכל שאר הנאספים גילה אודיסאוס את שמו, ושעה ארוכה גולל את מסכת עלילותיו מאז שיצא מטרויה. כשסיים את סיפורו, החרישו השומעים אחוזי קסם.

לפריט הקודם
לפריט הבא