| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בשנים 1964-1971 היה מאבק הסטודנטים הארגון היחיד בארצות–הברית שהתמסר בצורה מתמדת למערכה למען יהדות ברית–המועצות. הוא עקב אחר השינויים בהתנהלות השלטון הסובייטי, הפיץ מידע מעודכן, יצר תאי פעילים וארגן מחאה מתמשכת. עוצמתה ועקביותה של הפעילות שיזם בירנבאום, פעילות שניהל בצוותא עם גלן ריכטר, המתאם הארצי של הארגון, היו חסרות תקדים. מיד לאחר הפגנת האחד במאי פתח הארגון במערכה האמיתית. בחודשים הראשונים ארגנה הקבוצה שבוע תענית בהשתתפות אנשי דת יהודים ונוצרים, הפגינה מול להקת מחול סובייטית, דחקה בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית באטלנטיק סיטי לכלול במצעה התייחסות למצבם של היהודים מעבר למסך הברזל, והפיצה חוברת שכללה דפי מידע, עדויות ראייה של תיירים שביקרו בברית–המועצות והצעות לקיום תכניות בנושא היהדות הסובייטית במחנות קיץ יהודיים. אפשר שההישג המרשים ביותר של מאבק הסטודנטים בשלב מוקדם זה היה העצרת שקיים באוקטובר 1964 בלואר–איסט–סייד במנהטן. לעצרת הגיעו שני הסנאטורים של מדינת ניו יורק ונציג הבית הלבן — מאיר פלדמן, היועץ המיוחד ללינדון ג'ונסון — שהעביר מסר של תמיכה מן הנשיא. הארגון אף חיבר שירי מחאה בעניין יהדות ברית–המועצות, שהזכירו את שירי הפולְק של התנועה לזכויות האזרח למען השחורים בארצות–הברית. פעילותו של הארגון הייתה מראשיתה מעין גרסה יהודית של תרבות המחאה הצעירה באמריקה. עבור פעיליו, ההעצמה הפוליטית והתרבותית היו בבחינת היינו הך. על המחסור במשאבים ובכוח פיצה מאבק הסטודנטים במחויבות אישית ובלהט. לארגון לא היה תקציב קבוע, והוא נאלץ להסתמך על דמי חבר בסך שלושה דולר, על מכירה של סיכות כפתור וחומרי תעמולה אחרים, ועל המחאות מזדמנות שתרמו חברי מועדונים יהודים. צוות הארגון, שכלל את בירנבאום וריכטר — סטודנט ממכללת קווינס שהיה מעורב לפני כן בתנועה לזכויות האזרח — לא קיבל כל שכר על עמלו. עקב בעיות בריאות עבד בירנבאום בדרך כלל מביתו, ואילו ריכטר ניהל את המשרד "במשרה חלקית" — כך כינה את עשר השעות שהשקיע מדי יום בפעילות בארגון. גורלה של התנועה למען יהדות ברית–המועצות באותם ימים מכריעים תלוי היה במידת מחויבותם של שני מנהיגיה. בירנבאום גיבש את החזון ואת הטקטיקה וקיים קשרים עם מנהיגי קהילה ופוליטיקאים; ריכטר ארגן הפגנות, הדפיס חומרי תעמולה, גייס מתנדבים ועדכן את אמצעי התקשורת בנוגע להתפתחויות בתוך ברית–המועצות. המעגל הפנימי של מאבק הסטודנטים מעולם לא מנה יותר מכמה עשרות פעילים. חלק גדול מהם — אולי רובם — השתייכו לזרם האורתודוקסי–מודרני, כמו רוב המשתתפים באותה עצרת ראשונה באחד במאי. פעילים אחרים הגיעו מתנועות הנוער הציוניות. והיו גם אלה שבירנבאום כינה "פרילנסרים" — סטודנטים נטולי רקע יהודי מובהק שנמשכו למאבק בשל ההתעוררות של תודעתם היהודית ומחויבותם לזכויות האדם. כרבע מפעילי מאבק הסטודנטים היו מעורבים, כמו ריכטר, בתנועה לזכויות האזרח.13 בירנבאום העריך במיוחד את הפרילנסרים, כיוון שאלה הוכיחו אחת מהנחות היסוד שלו: שמאבק הסטודנטים יציל לא רק את יהדות ברית–המועצות אלא גם את יהדות אמריקה — באמצעות ליבוי מחודש של אש היהדות בבני–הנוער שלה. רבים מחברי הקהילה קוננו על מעורבותם של בני–נוער יהודים רבים כל כך במאבקים אזרחיים לא–יהודיים דווקא; אך בירנבאום טען כי הקהילה היא האשמה האמיתית, כיוון שלא הציעה לצעיריה חלופה אידיאליסטית יהודית. תרופת הנגד שלו הייתה הפעילות למען יהדות ברית–המועצות. בירנבאום צפה שהפעילות בתנועה תכשיר את מנהיגי העתיד של יהדות אמריקה. הוא אסף סביבו קבוצה יוצאת דופן של רבנים צעירים, שרובם מילאו מאוחר יותר תפקידי מפתח בהתעוררות היהודית באמריקה. ביניהם היו יצחק גרינברג, מן התיאולוגים היהודים הבולטים בדור שלאחר השואה; הזמר והמורה הניאו–חסידי שלמה קרליבך, שהשתתף בקביעות בעצרות של מאבק הסטודנטים והלחין את הפזמון "עם ישראל חי" לבקשתו של בירנבאום; ארתור גרין, הוגה דעות יהודי–ליברלי; שלמה ריסקין, שבית הכנסת שלו בכיכר לינקולן נעשה מופת להתחדשות אורתודוקסית מודרנית; אבי וייס, אבטיפוס לרב אקטיביסט, וכעבור זמן אחד התומכים הבולטים בתנועה הפמיניסטית האורתודוקסית; וגם מאיר כהנא, שבעקבות הקרע בינו ובין מאבק הסטודנטים הקים את 'הליגה להגנה יהודית'. כל אחד מהם תרם בדרכו להמרצתה של יהדות אמריקה לפעולה, לטוב ולעתים גם לרע; וכולם הוכשרו לאקטיביזם במסגרת התנועה למען יהדות ברית–המועצות.
לחלקים אחרים של המאמר:
לחלקים אחרים של המאמר: הערה:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
