אותה שעה שכב טֵלֶמָכוֹס בארמון מֶנֶלַאוֹס ושנתו נדדה מדאגה לאביו. בנסיעתו לפילוס ולסְפַּרטָה נודעו לו רק העובדות שפְּרוֹטֶאוּס סיפר למֶנֶלַאוֹס – שקַליפְּסוֹ מחזיקה באודיסאוס, ולכן אין הוא יכול להפליג מאוֹגִיגִיָה. בעודו מהרהר, מצאה אותו אתנה והפצירה בו שישוב מייד לביתו. מפיה שמע שכמה מהמחזרים יצאו בספינה, והם אורבים לו במיצר בין איתקה לסַמֵה. היא יעצה לו שיעקוף את המקום ויעשה את דרכו בחשיכה. כשיגיע לקצה איתקה, ישלח אל העיר את הספינה עם אנשיו, ואילו הוא עצמו יירד לחוף, ילך אל רועה החזירים וישגר אותו לבשר על שובו לפנלופה; שכן מאז נודע לה שהם זוממים להורגו, היא שקועה בדאגה. עם שחר נפרד טלמכוס ממנלאוס ומהלנה שאירחוהו בספרטה. עם שלל מתנות הוא יצא במרכבתו לפילוס, ולמחרת עלה על ספינתו. כששקעה השמש יצאה הספינה לעבר האיים, ועם שחר
עגנה בקצה איתקה. שם ערך טלמכוס סעודה לאנשיו, ואחר-כך שלח אותם העירה.

כשנשמעו צעדיו של טלמכוס בחצר הבקתה, ישבו אודיסאוס ואֶוּמאיוֹס ליד האש ועמדו לסעוד. מבלי לנבוח התקבצו הכלבים סביב העלם בחיבה, ואודיסאוס היטה אוזן ואמר לרועה שכנראה סר אליו אחד ממכריו. באותו רגע עמד בנו בפתח. הרועה המופתע שמט מידו את כד הממסך, חיבק את העלם, ונשק את ראשו ואת כפות-ידיו; דמעות גיל זלגו מעיניו על שאדונו הצעיר ניצל. אודיסאוס רצה לפנות את מקומו, אבל טלמכוס המתין עד שאומאיוס שטח לו ענפים מוריקים ופרשׂ עליהם עור כבש. אחר-כך הציע להם הרועה מהצלי שנותר מאמש, והגיש גם לחם ויין. כשסעדו השלושה את ליבם, שאלו טלמכוס מיהו הנוכרי; אומאיוס סיפר שהאיש הוא יליד כרתים שידע הרבה נדודים ותלאות, והציע לו שיפרושֹ עליו את חסותו. בכאב ענה טלמכוס שכעלם אין בכוחו להתמודד עם האנשים הרבים שהשתלטו על ביתו. מוטב אפוא שהקבצן יתארח בבקתתו של אומאיוס, ואילו הוא עצמו ישלח לו בגדים וסנדלים ומזון, שכן יצער אותו לראות את ההלך הזקן סובל עלבונות מפי המחזרים.

כשכילו את הסעודה, נעל אומאיוס את סנדליו, וחש העירה לבשר לפנלופה שבנה שב ושוהה בבקתתו. אתנה נעמדה בפתח בדמות אשה גבוהה ויפה. רק אודיסאוס הבחין בה, וגם הכלבים, שמבלי לנבוח נסוגו מפניה ביבבה אל ירכתי החצר. אתנה רמזה לאודיסאוס שייצא, וכשעמדו ליד הגדר הגבוהה יעצה לו שיגלה את זהותו לבנו וישתף אותו בתוכניותיו. במגע שרביטה היא הלבישה את אודיסאוס מלבושים צחורים ונקיים, והפכה אותו שוב לגבר במיטב כוחו. כששב פנימה, השתומם טלמכוס לנוכח התמורה, וכיוון שהסיק שלפניו אל, ביקש מהנוכרי שיחוס עליו והבטיח שיכבדו בזבח. "אינני אל," השיב לו אודיסאוס, "אני אביך שעליו גנחת, ובהיעדרו סבלת!" כך אמר, ונשק לבנו כשדמעותיו זולגות. אבל טלמכוס לא האמין: "אינך אבי, אלא אֵל שבא לתעתע בי. הרי אדם אינו יכול לשנות את דמותו מזקן לצעיר, ואילו אתה, שלפני רגע היית קבצן לבוש בלויים מזוהמים, נראה כעת כאחד האלים!" ואודיסאוס ענה לו: "טלמכוס, אל תרבה בספקות, כי לא ישוב אליך אודיסאוס שני. אני הוא אודיסאוס; הרבה סבלתי ונדדתי, ובשנה העשרים שבתי לארצי האהובה. אתנה, היא ששינתה את צורתי, פעם לקבצן זקן ופעם לגבר צעיר, כי מהאלים לא נבצר דבר!" אז חיבק טלמכוס את אביו כשהוא מתייפח, וגם אודיסאוס בכה עם בנו.
לאחר שסיפר לטלמכוס על נסיבות שובו, אמר לו אודיסאוס שהגיעה השעה להתכונן לטבוח את המחזרים. טלמכוס הביע ספק אם יוכלו שניהם לעמוד מול המון רב שכזה, שכן מדוּליכִיוֹן באו חמישים ושניים צעירים ועימם שישה משרתים, אנשי סַמֵה מונים עשרים וארבעה, ואנשי זַקינתוֹס עשרים, ועל אלה יש לצרף שנים-עשר מחזרים בני איתקה, ועימם את מֶדוֹן הכרוז, פֵמִיוֹס המשורר ועוד צמד טבחים. אודיסאוס ענה שדי להם בכך שזאוס ואתנה עומדים לימינם, ולאחר שטלמכוס התעודד, הורה לו שישוב השכם בבוקר אל הארמון. הוא הבטיח לבוא בעקבותיו בדמות הקבצן העלוב, והזהיר את טלמכוס שלא יגלה את זהותו לאיש, ואפילו לא לפנלופה, שכן במסווה זה יוכל לבחון מי נאמן לו בין בני הבית. גם אם המחזרים ישפילו או יתעללו בו, יהיה על טלמכוס להתאפק ולא להתנגד להם, עד שירמוז לו שהגיע הזמן לפעול. בינתיים עליו להעביר את כלי-הנשק הצבורים באולם אל המחסן, בתואנה שהעשן פוגם בהם. רק עבור שניהם ישאיר זוג חרבות, שתי חניתות וצמד מגינים.

אותו יום הגיעו אל הארמון גם אֶוּמאיוֹס וגם הכרוז מספינת טלמכוס, ומסרו לפנלופה את הדברים שטלמכוס שם בפיהם. המחזרים, שזעמו על שנכשלה תוכניתם, התכנסו ליד השער, ואַנטינוֹאוֹס הציע ששוב יארבו לטלמכוס ויהרגו אותו בדרכו הביתה; אבל אַמפינוֹמוֹס מדוּליכִיוֹן, שהיה המתון שבהם, שיכנע אותם לחכות כדי להיוועץ תחילה באלים. כששבו אל הבית, ירדה אליהם פנלופה, ובמילים מרות וקשות גערה באנטינואוס על בוגדנותו. אנטינואוס החשָה, ואֶוּרימַכוֹס ניסה להרגיעה בדברי חנופה והבטיח שלא נשקפת סכנה לבנה. פנלופה עלתה אל חדרה ושפכה דמעות געגועים לבעלה, עד שאתנה נסכה עליה שינה. אחר-כך מיהרה האלה אל בקתת אומאיוס ונגעה בשרביטה באודיסאוס; כהרף עין הפכו בגדיו לסחבות מזוהמות והודו נעלם. כששב הרועה לעת ערב לבקתתו, הוא מצא את צמד אורחיו סועדים בנחת, ולא ניחש דבר ממה שאירע.

לפריט הקודם
לפריט הבא