עם שחר קם טֵלֶמָכוֹס, נטל את נשקו והלך העירה. כשהגיע לארמון ראתה אותו אֶוּריקלֵיאָה הישישה, שהיתה אומנתו ושימשה בעבר כמינקת לאודיסאוס. היא הניחה לעורות הכבשים שפרשֹה על הכיסאות ההדורים, ונחפזה אליו דומעת. יתר השפחות קידמו את פניו בחיבה ונשקו לראשו וכתפיו. פנלופה, שהיתה יפה כאלה, יצאה מחדרה, חיבקה את בנה בבכי, ונשקה לעיניו המאירות. טלמכוס סיפר לה את המידע שהביא מדרכו – שאודיסאוס חי, אך עצור אצל קַליפְּסוֹ. הידיעה הזאת ומראה בנה ששב בשלום עודדו את רוחה.
בצהרי אותו יום נטל אודיסאוס את תרמילו המרופט, אחז במקל שנתן לו אֶוּמאיוֹס, ויצא לדרך בלוויית הרועה. כשהגיעו למעיין שממנו שאבו בני העיר, נתקלו השניים ברועה מֶלאנְתִיוֹס, שהוביל ממיטב עיזיו לסעודת המחזרים. מלאנתיוס חירף את אומאיוס על שהוא מביא אל הארמון קבצן מלחך פנכה, וכדי להדגים איך ינהגו בו מחזרי פנלופה, בעט בירכו של הקבצן. אודיסאוס רצה לנפץ את ראש האיש הנתעב, אבל כבש את זעמו וסבל בשתיקה. אומאיוס גער ברועה העיזים, וזה ענה בשחצנות, שעוד יחסלו את טלמכוס כשם שאודיסאוס אבד, ואז ימכור את רועה החזירים לעבד וירוויח ממון רב. כך אמר מלאנתיוס ואץ אל הארמון. שם ישב בין המחזרים שחיבבוהו והגישו לו מייד לחם ובשר.
כשהתקרבו אודיסאוס ואומאיוס אל הבית, נשמעו צלילי נבלו של המשורר פֵמִיוֹס שניגן לסועדים. בעודם מתלבטים איך ייכנסו, ראו כלב רובץ שהיטה את אוזנו והרים את ראשו. היה זה אַרגוֹס, כלבו של אודיסאוס. הכלב הזה היה צעיר וקל רגליים כשבעליו יצא לטרויה, ובמשך שנים נהגו לשלח אותו בארנבות ובצבאים, כי תמיד היה מדביק כל חיה שרדף; אבל כעת, בהיעדר בעליו, לא דאגו לו עוד, אלא השליכו אותו על הדומן שנערם ליד השער עד שיזבלו בו את השדות. אפוף זבובים רבץ הכלב הזקן, וכשהכיר את אודיסאוס, כשכש בזנבו במאמץ כשאוזניו מדולדלות, כי לא היה לו כוח לרדת מהערימה ולגשת אליו. אודיסאוס הבחין בו, מחה בהיחבא דמעה, ופנה ללכת עם אומאיוס; ואילו ארגוס, שעיניו ראו את אדונו שב לביתו כעבור עשרים שנה, נפח את נשמתו.
אומאיוס נכנס ראשון אל הבית המפואר, ומייד הזמינו טלמכוס לשבת לצידו ולקחת חלק בסעודה. אחריו הופיע בפתח האולם אודיסאוס, לבוש סחבות ונשען על מקלו. כשישב ליד המפתן, לקח טלמכוס לחם וחופן נתחי בשר; הוא ביקש מאומאיוס שיישא את המזון אל ההלך, ויגיד לו שיעבור בין המחזרים ויבקש גם מהם שיירים. אודיסאוס שם את הלחם והבשר על תרמילו הבלה, ואכל עד שהמשורר כילה לשיר. ואז הוא קם ממקומו, וכמי שקיבץ נדבות כל ימיו, עבר בין הסועדים ופשט את ידו. הם כיבדו אותו כנהוג בעין יפה – כולם זולת אנטינוֹאוֹס, שחירף את אומאיוס על שהביא אל הבית את מקבץ הנדבות הטרדן. טלמכוס הגן על עבדו, וביקש מאנטינואוס שיכבד גם הוא את האיש האומלל, שכן ממילא הוא ואמו הם המארחים. אבל אנטינואוס סירב בגסות, וכדי להפגין איך יש לנהוג בקבצן, הניף באיום את השרפרף שעליו הניח את רגליו. תרמילו של אודיסאוס כבר התמלא לחם ובשר כאשר בדרכו אל הפתח הגיע אל אנטינואוס; בנועם הוא שיבח את יופיו של הבחור האציל, ולאחר שגולל בקצרה את מסכת נדודיו הבדויה, ביקש ממנו שייתן לו מלחמו, אבל אנטינואוס איים עליו בגסות לבל יתקרב אליו. אודיסאוס נרתע כמה פסיעות, וענה שחבל שאין ליבו של אנטינואוס דומה למראהו, שהרי אפילו בשבתו כאורח לשולחנו השופע של איש זר הוא מסרב לחלוק ממנתו לאביון. הדברים האלה הכעיסו את אנטינואוס, והוא תפס את השרפרף והשליכו אל כתפו של הקבצן. שוב כבש אודיסאוס את זעמו וחזר אל מקומו בפתח האולם. גם טלמכוס הסתיר את רגשותיו והחשה. התקרית עוררה זעם בקרב המחזרים, ואחד מהם קם וגינה את אנטינואוס באומרו ששגה כשפגע באביון, כי יתכן שהאיש הוא אחד האלים, שכן לא אחת הם לובשים דמות של נוכרי ויורדים משמים לבדוק מי רשע ומי צדיק בין בני-האדם.
כשסוּפּר לה המקרה המביש הזה, הביעה פנלופה באזני שפחותיה את סלידתה מהמחזרים, ובעיקר מאנטינואוס. היא קראה לאומאיוס, ובקשה שיזמן אליה את הקבצן – אולי בנדודיו הרבים קלט איזו ידיעה על אודות אודיסאוס. אומאיוס שיבח את הנוכרי כאיש המפליא לדבר, ואמר שבשלושת הימים שבהם התארח בבקתתו הקסימו בסיפוריו כאחד המשוררים. הוא סיפר לה שהקבצן אכן טוען שהכיר את אודיסאוס, ומספר שכאשר עבר בתֶסְפְּרוֹטִיָה שמע שהוא חי ועומד לשוב עם אוצרות רבים. פנלופה ענתה שהיא מקווה שבעלה אכן ישוב וימיט כיליון על מחזריה השחצנים. מכל מקום, אם יתברר לה שיש אמת בבשורה, היא תעניק לקבצן מעיל חם וכותונת. אודיסאוס קיבל את ההזמנה, וביקש מהרועה שיודיע לפנלופה שמוטב להיזהר מהמחזרים האלימים, ולכן יסור אליה רק לאחר שתשקע השמש.
לפריט הקודם
לפריט הבא
