כשסיים אומאיוס את שליחותו, הוא נפרד מטלמכוס, ויצא במשעול ההררי לשוב אל מכלאות החזירים. אותה שעה היה האולם מלא חוגגים שבילו בזמרה ובמחולות. ההילולה נקטעה כשהופיע קבצן העיר. היה זה גבר גס וגרגרן שכינויו אירוֹס, ולמרות שהיה בעל בשר ומגודל, לא הצטיין באומץ לב. אירוס נהג לחזר על הפתחים באיתקה, וכששמע על הקבצן שהופיע בארמון, חש לגרשו.
מייד עם בואו התנפל אירוס על הנוכרי בחרפות ואיים עליו באגרופיו. אודיסאוס ענה לו שיש בארמון מקום גם לשני קבצנים, שכן האלים בנדיבותם ממציאים מחיה לכולם, והציע שיחדל לאיים, שאם לא כן יגלה שגם בזיקנתו הוא מסוגל עדיין לשבר את צלעותיו. אבל אירוס שזלזל בישיש העלוב היה להוט לתגרה. על הקטטה הקולנית שפרצה בפתח עט אנטינואוס כהזדמנות להתבדר, ומייד קיבץ את המחזרים, שהקיפו בצהלה את שני הקבצנים לבושי הסחבות. אנטינואוס הציע שיערכו קרב אגרופים, ואף קבע פרס. על האש הושמו לסעודת הערב קיבות עזים דשנות ונוטפות דם; אנטינואוס הכריז שהמנצח יוכל לבחור לו אחת מהן, ולהבא יוכל להסב עם החתנים מבלי שתינתן לקבצן אחר דריסת רגל בארמון. כשהוסכם על תנאי העימות, הפשיל אודיסאוס את סחבותיו וחגר אותן למותניו. כשנחשפו ירכיו, כתפיו וזרועותיו בעוצמתן ובהדרן, נדהמו המחזרים. גם ליבו של אירוס נמוג מפחד, ורק לאחר שגערו בו ואיימו עליו יצא נרעד אל יריבו. כדי שלא לגלות את כוחו, הלם בו אודיסאוס כלאחר-יד באגרוף; שטף של דם פרץ מפיו של אירוס, ובנאקה הוא צנח ארצה, נוקש בשיניו ומפרפר. בעוד המחזרים מתפקעים מצחוק גרר אותו אודיסאוס מחוץ לחצר, הושיבו ליד הכותל, שם בידו את המקל ואמר: "שב כאן, ותבריח את הכלבים והחזירים. מעתה אל תנסה לשלוט בנוודים ובקבצנים, אם ברצונך לחיות!"

לפריט הקודם
לפריט הבא