כשנסתיים הטבח, ביקש אודיסאוס מאוריקליאה שתדאג להכין אש וגופרית, ומייד טיהר את הבית בשלהבת וגיפר את החדרים ואת החצר. עם לפידים בידיהן יצאו אליו כל השפחות. הן כיתרו אותו, בירכוהו, נשקו בחיבה את ראשו וכתפיו, אחזו את ידיו וכיסו אותן בנשיקות. אף הוא נפעם כשהכיר את כולן, עד שנמלא חשק מתוק להיאנח ולבכות.

בצהלה נחפזה אוריקליאה לעלות במדרגות, העירה את גבירתה, ובישרה לה שבעלה המיוחל חזר והשמיד את המחזרים. פנלופה לא האמינה. היא חשבה שהזקנה איבדה את שכלה הטוב, ונזפה בה על שהיא לועגת לה. "בתי," ענתה אוריקליאה, "אינני לועגת לך, אודיסאוס הוא הנוכרי שזלזלו בכבודו באולם, וגם טלמכוס ידע זאת; אלא שמתוך זהירות שתק עד שאביו מימש את מזימתו!" פנלופה קפצה ממיטתה וחיבקה בשמחה את השפחה כשדמעותיה זולגות, אבל עדיין לא האמינה שהאיש הוא אכן אודיסאוס. היא טענה שוודאי זה אל שירד להעניש את המחזרים על מעשי התועבה שביצעו, ואילו אודיסאוס אבד ולא ישוב. "בתי, אילו דברי הבל יוצאים מפיך!" קראה אוריקליאה, "הרי בעלך יושב באולם ליד האח!" וכדי לשכנע אותה סיפרה איך אמש, כשרחצה את רגליו, הכירה אותו על-פי הצלקת שבירכו. פנלופה ענתה לה שקשה להבין את תוכניות האלים, ובלב נפעם ירדה לראות את האיש, כשהיא מתלבטת: האם תשב מרוחקת ותחקור אותו, או תרוץ אליו ותכסה את פניו בנשיקות? כשנכנסה לאולם הסב אודיסאוס ליד האש, הרכין את עיניו וחיכה למוצא פיה. היא ישבה מולו, ובשתיקה הסתכלה בו משתאה, כי לרגע דמה לאודיסאוס, ולרגע, בשל הסחבות שלבש, נראה לה כאיש זר. עד שטלמכוס נזף בה: "אמי, איזו אשה חסרת-רגש את! מדוע אינך מתקרבת אל אבי ומדברת אליו? הרי הוא שב לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים! נראה שליבך קשה מאבן!" ופנלופה ענתה לו: "ילדי, אני נבוכה. עדיין איני יכולה לדבר אליו, אף לא להביט היישר בעיניו. אבל אם הוא באמת אודיסאוס, ודאי עוד נכיר זה את זו, כי יש לנו סימנים כמוסים, שידועים רק לשנינו." לשמע דברים אלה חייך אודיסאוס, ואמר לטלמכוס שאמו עוד תזהה אותו. כעת הוא מזוהם ולבוש סחבות, ולכן היא חושדת בו ואינה מאירה לו פנים. כדרכו, גם ברגע זה לא שכח אודיסאוס לכלכל את מעשיו בזהירות. הוא הזכיר לטלמכוס שלפני שעה קלה הם הרגו את האצילים בצעירי איתקה, ולכן יש לדאוג לכך שהשמועה לא תצא מייד ותגיע לאוזני קרוביהם. הוא הורה לטלמכוס ולשני הרועים שיתרחצו וילבשו בגדים נקיים. גם השפחות התלבשו והתאספו באולם. אז אחז פֵמִיוֹס בנבל וניגן להם מנגינות עליזות. כשיצאו במחול, בקעו מתוך הבית מצהלות חוגגים, עד שכל מי שעבר בחוץ סבר שאחד המחזרים זכה במלכה והוא עורך את חתונתו.

בינתיים רחצה אֶוּרינוֹמֵה את אודיסאוס, סכה את בשרו בשמן והלבישה אותו בגדי תפארת. אתנה נסכה הדר ועוצמה על ראשו ואיבריו, הגביהה את קומתו ועשתה את שערו שופע ומתולתל. מלא חן הוא יצא מהאמבט, דומה לאחד האלים. ליד העמוד הוא ישב על הכיסא ואמר לפנלופה: "לא נוצרה עוד אשה מוזרה וקשוחה כמוך, שמתרחקת מבעלה ששב לאחר עשרים שנות סבל!" ואז פנה אל אוריקליאה וביקש שתציע את מיטתו כדי שישכב לבדו, כיוון שליבה של אשתו קרוץ מברזל. פנלופה השיבה לו: "איש מוזר, איני מתייהרת, איני מזלזלת בך ואף איני מופתעת, משום שזכור לי היטב שכך היית נראה כשהפלגת בספינה לטרויה." ובכל זאת, מחשש שאֵל לובש את דמותו, וכדי לנסותו, היא ציוותה על אוריקליאה שתוציא מחדרו את מיטתו הגדולה ותפרושֹ עליה פרוות ומצעים משובחים. אודיסאוס הודה שדבריה הכאיבו לו, ובכעס גדול שאל מי העז להעתיק את מיטתו ולשנותה, שהרי סימנה הכמוס של המיטה הוא שאין להסיטה ממקומה. הוא עצמו בנה את חדרם מסביב לעץ זית עתיק וחסון שעמד בחצר; את העץ הזה הוא כרת, הקציע את גדם גזעו הנטוע באדמה כדי שישמש ככרע, ואליו חיבר את מסגרת המיטה. אחר-כך מתח לרוחבה רצועות עור בצבע ארגמן, וקישט אותה בכסף, בזהב ובשן.
זה היה סודם, שאיש לא ידע זולת שפחה נאמנה אחת; וכשיצא מפיו, רטטו ברכיה של פנלופה וליבה נמוג. בדמעות היא רצה אליו, חיבקה את צווארו, נשקה את פניו ואמרה: "אל תתמרמר עלי, אודיסאוס, הרי אין איש נבון ממך! סבלנו הרבה, האלים מנעו מאיתנו לבלות את אביב חיינו ויחד להגיע אל מפתן הזיקנה. לכן אל תכעס ותגנה אותי על שלא קיבלתי אותך בזרועות פתוחות. כל השנים האלה התרגלתי לחיות בפחד, ולהיזהר מאנשים רבים שמדברים בעורמה וחורשים מזימות."
אודיסאוס פרץ בבכי, וברוֹך חיבק את אשתו הטובה והנאמנה. גם היא חיבקה אותו בזרועותיה הלבנות ולא גרעה ממנו עין. הם היו מתייפחים עד עלות השחר, אלמלא עצרה אתנה את הלילה ועיכבה את מרכבת השמש. אֵוּרינוֹמֵה ואֶוּריקלֵיאָה אחזו באבוקות והציעו להם את מיטתם. כשיצאו השפחות לחדריהן, שבתה הנגינה באולם, וכל בני הבית עלו על משכבם בארמון החשוך. אז התעלסו אודיסאוס ופנלופה, וכשרָווּ אהבים סיפרה לו פנלופה על שנות סבלה בבית. אחר-כך גולל באוזניה אודיסאוס את כל מסכת נדודיו, עד שעיניו נעצמו והוא שקע בשינה מתוקה.

למחרת יצא אודיסאוס אל אחוזת אביו. בשלוות הכפר חגגו האב והבן את המפגש. לשולחן הסעודה ישבו לָאֶרטֵס הישיש ומשרתיו הנאמנים, אודיסאוס וטלמכוס, ועמם שני הרועים. בינתיים פשטה בעיר השמועה שהמחזרים נטבחו, ואֶוּפֵּייתֵס אבי אנטינוֹאוֹס הסית את קרוביהם לקחת נקם. הם אחזו בנשקם ויצאו לעבר אחוזתו של לארטס. הקרב שפרץ בין שני המחנות לא ארך, כי אַתֵנָה סייעה לאודיסאוס. היא חיזקה את לארטס, עד שקטל בחניתו את אופייתס. אודיסאוס וטלמכוס הסתערו והרגו כמה מהתוקפים. אז הרעימה אתנה בקולה, השביתה את הקרב, וביוזמתה התפייסו הצדדים וברית שלום נכרתה ביניהם.

לפריט הקודם