הסכסוך בהנהלת המגבית התמקד בשתי קבוצות, האחת בראשות אבא הלל סילבר ותומכו עמנואל ניומן; והאחרת בראשות הנרי מונטור, מנהל המגבית הארצישראלית, שנתמך בראשי ארגונים לא-ציוניים בארצות-הברית, שהתגייסו לסייע למגבית – בעיקר לעלייה. היה זה מאבק על מעמד וסמכויות, על יוקרה ציבורית ויריבות אישית.
אבא הלל סילבר, רב רפורמי ונואם מבריק, ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית בארצות-הברית עוד משנות העשרים והשלושים, היה אקטיביסט מדיני בתפיסתו. בשנת 1943 הצליח להעביר בוועידה היהודית האמריקנית – הגוף הייצוגי הראשון של כלל יהודי אמריקה מאז מלחמת העולם הראשונה – את התביעה לכונן קהילייה יהודית בארץ-ישראל, וזאת שעה שארגונים רבים של יהודי ארצות-הברית לא היו כלל ציונים. כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה (1948-1945), עמד סילבר בראש המערכה להשגת תמיכתה של ארצות-הברית במאבק היהודי על ארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם, ובמושב עצרת האו"ם בנובמבר 1947 הופיע כנציג הסוכנות היהודית. לאחר הקמת המדינה כיהן סילבר כיו"ר ההנהלה הציונית בארצות-הברית, ועמנואל ניומן היה נשיא הסתדרות ציוני אמריקה.84
בראש הקבוצה האופוזיציונית עמד הנרי מונטור, המנהל הכללי של המגבית הארצישראלית המאוחדת, שגייס לצדו את הנרי מורגנטאו, לשעבר שר האוצר בארצות-הברית (1945-1934), לא-ציוני שהתקרב לבעיות ישראל וסייע למימון ההוצאות הכבדות. המאבק בין שתי הקבוצות נסב על השליטה בכספי המגבית, קביעת יעדם ודרך חלוקתם.85 יש להזכיר כי מאבק דומה נמשך שם זה שנים קודם לכן.86 סילבר עמד על התביעה שכספי המגבית יעברו דרכו; מונטור טען בשם חלק מהתורמים כי משום שאינם מזדהים עם ההסתדרות הציונית, אין הם מוכנים שהיא תשתמש בחלק מהכספים לצרכיה בארצות-הברית; יש להעביר את תרומותיהם בשלמותן לסוכנות היהודית במדינת ישראל, והיא שתחליט על חלוקתם. גם הצעת סילבר לאופוזיציה לארגון מחדש של המגבית היהודית המאוחדת (שני שלישים מהנהלתה יהיו נציגי קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, והשאר באי כוח הקהילות היהודיות באמריקה שאינם משתייכים להסתדרות הציונית) לא נתקבלה; מונטור התפטר והסכסוך נמשך, ופעולת המגבית שובשה. יש להוסיף שסכסוך זה היה הד למאבק הפוליטי על השליטה בהנהלה הציונית בארץ, בין הציונים הכלליים לבין תנועת העבודה. בתוך הציונים הכלליים, היה ישראל גולדשטיין קרוב בדעותיו למפא"י – בניגוד לסילבר וניומן.
הסכסוך בארצות-הברית הטריד את הממשלה וההנהלה הציונית בארץ ולא ירד מסדר היום שלהם: קפלן ובן-גוריון, כמוהם כמרבית אנשי ההנהלה הציונית בירושלים, תמכו בעמדת מונטור ומורגנטאו, אך לא יכלו לכפות את דעתם על סילבר, יו"ר ההנהלה הציונית בארצות-הברית, שטען כי 'זהו עניינה של אמריקה ואין לישראל זכות להתערב בו'. בעיצומם של הקרבות בנגב, התפנה בן-גוריון מעיסוקיו כדי לקבל לשיחה ממושכת את מורגנטאו, בעת ביקורו בארץ. בן-גוריון ניסה לשדלו שיוסיף לפעול להגדלת התרומות למגבית, ומורגנטאו חזר על טיעוניו כי הוא מעוניין לעזור לממשלה, אך 'שלושת הרבייס מפריעים' (רביי סטיפן וייז, רביי א"ה סילבר ורביי י' גולדשטיין): 'יש 25,000 תורמים המספקים 90 אחוזים של כל המגבית, רק אולי 3,000 מהם הם ציונים', הוא טען.87
מורגנטאו הודה שאינו מגדיר עצמו כציוני, אך הישגי ישראל וניצחונה הגבירו וחיזקו את מעמד היהודים באמריקה, ולכן הוא מוכן להתגייס למגבית – לחזק את המערך הצבאי ולזרז ולהגביר את העלייה, ובעיקר לחסל את מחנות העקורים, שקיומם מחזק את קול האנטישמים בארצות-הברית. לדעת מורגנטאו, יש לייעד את כל כספי המגבית לביטחון ולעלייה, אחרת – כך הודיע – הוא ימשוך את ידו מפעילות במגבית. תומכיו הציעו לסוכנות היהודית למנותו ליו"ר המגבית בארצות-הברית, אך הוא התנה זאת בהעברת כל הכסף הנאסף במגבית, בשלמותו וללא דחיות, לסוכנות בירושלים, בלא התערבות של ההסתדרות הציונית בארצות-הברית. כצפוי, ראה בכך סילבר פגיעה קשה במעמדו.
לתוך ויכוח זה, השתרבבה גם המחלוקת בין בן-גוריון לבין ההסתדרות הציונית, שתבעה כאמור עם הקמת המדינה לקחת חלק פעיל במוסדות השלטון בארץ. בן גוריון גרס, כי 'מדינה זה גוף סוברני אשר שום כוח חיצוני אינו יכול להגביל אותו';88 הוא נטר לסילבר גם על תביעתו להעביר חלק ממחלקות הסוכנות לארצות-הברית.89 ראשי ההסתדרות הציונית, שתפקידם המדיני צומצם עם השגת הריבונות, ביקשו לפחות שליטה בכספי המגבית, ביעדיהם ובדרך חלוקתם, ובאמצעותה – השפעה במדינה. לכך התנגד בן-גוריון, בהתאם לעמדתו הכוללת בשאלת היחסים בין המדינה להסתדרות הציונית, ובמגמה לקרב את הארגונים הלא-ציוניים בארצות-הברית למפעל ההתיישבות בארץ.
מנהיגי הארגונים הלא-ציוניים, בעלי ההון ורבי ההשפעה בחוגי המימשל בארצות-הברית, חששו מהנזק שתגרום הזדהותם עם המדינה למעמדם ולאמינות נאמנותם לארצות-הברית. בן-גוריון קיווה שבאמצעות מורגנטאו יצליח להשפיע עליהם ולקרבם למדינה. בפגישות חוזרות ונשנות עם מורגנטאו, אף בעיצומם של הקרבות המרים על ירושלים,90 ועל רקע ההתחייבויות הכספיות העצומות של המדינה – ניסה בן-גוריון לשכנעו שיפעל להגברת התמיכה הכספית בישראל ולמנוע פילוג ביהדות אמריקה. הצעתו של מורגנטאו לייסד מגבית חדשה הרתיעה את בן-גוריון, שחשש מהסיכון שבפיצול המגביות. בן-גוריון הסביר: הציונות נשענה בעבר על יהדות אירופה – שנשמדה, ועתיד העם תלוי עכשיו בשני קיבוצים – בארץ-ישראל ובאמריקה, 'הקמת המדינה וגבורת הצבא הישראלי איחדו היהדות האמריקנית. ויהיה נזק רב, פנימי וחיצוני, אם דווקא עכשיו יתפלגו'. על יחסו לסילבר הוא רמז: 'אין לתת לקבוצה קטנה להשתלט על כספי אמריקה המיועדים לארץ, ועל-ידי כך לנסות ולהשתלט על הארץ. אם אפשר למנוע זאת בלי קרע ומלחמה – הרי זה עדיף'.91 כדי לחזק את קשריו של מורגנטאו עם המדינה, קראו על שמו יישוב חדש שעלה על הקרקע (ב-29 באוקטובר 1948) – טל-שחר.
אך המאבקים בארצות-הברית סביב המגבית לא פסקו, והכנסותיה היו בסכנה. הסוכנות לא היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה לארגון העלייה והקליטה ולמימונן. הגירעון הכספי הלך והצטבר ומנע פעולות חיוניות כהספקת הצרכים הבסיסיים למחנות העולים.
הסכסוך בארצות-הברית והשלכותיו על המצב הכספי של מערכת הקליטה הדהד דרך קבע בדיוני ההנהלה הציונית והממשלה על העלייה ההמונית;92 הקשיים הפיננסיים השפיעו עליהם לא במעט בעיצוב עמדותיהם לגבי מהלך העלייה: רבים מהתובעים את הגבלת העלייה ביססו עמדתם על המחסור החמור במשאבים. בפברואר 1949 יצאו חברי ההנהלה הציונית מירושלים לניו-יורק במאמץ לפתור את הסכסוך בהנהלת המגבית. בהצבעה שנערכה בתום דיון סוער הוחלט, שמונטור ומורגנטאו ימשיכו בפעילותם. במחאה התפטר סילבר מכהונתו כיו"ר הסוכנות היהודית בארצות-הברית, ועמו ניומן – מהנהלת המגבית.93
הערות:
84. קאופמן, לא-ציונים; הנ"ל, היישוב, עמ' 226-205.
85. ניומן, בזירת המאבק, עמ' 292.
86. קאופמן, לא-ציונים, עמ' 50-44.
87. יומן בן-גוריון, 21 באוקטובר 1948, אב"ג.
88. פרוטוקול מושב הוועד הפועל הציוני, אוגוסט 1948; ניומן, בזירת המאבק,
עמ' 295-288.
89. הנהלת הסוכנות, 19 באוגוסט 1948, אצ"מ, 45/2.
90. יומן בן-גוריון, 25-22 באוקטובר 1948, אב"ג.
91. 25 באוקטובר 1948, שם.
92. ההנהלה הציונית, ישיבות אוקטובר, נובמבר, דצמבר 1948, ינואר, פברואר 1949, אצ"מ, 45/2; 46/2.
93. ניומן הוסיף לכהן כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה עד קיץ 1949.
