ראשית פעילותה של ועדת פיל - 1936

בשנים-עשר באוקטובר 1936, בעקבות הקשחת המדיניות הצבאית הבריטית והתערבותם של שליטי מדינות ערב, הכריז הוועד הערבי העליון על הפסקת השביתה כדי לאפשר את תחילת עבודתה של ועדת החקירה המלכותית - ועדת פיל. עתה, משנסתיימה השביתה ושככו מעשי האלימות יכול היה בן-צבי לייחד מזמנו לתחומי התעניינות פרטיים, ובכללם הממצאים הארכיאולוגיים המרתקים שנתגלו בחפירות שיך אבריק - היא בית שערים - שניהל גיסו בנימין מייזלר (תעודה מס' 78 - ראה ספר). ואולם עיקר תשומת לבו הופנתה אל המאבק המדיני.
ב- 11 בנובמבר 1936 החלו חברי ועדת פיל בגביית העדויות. את עמדתו של הצד היהודי הציגו לפניה בעיקר עדים מטעם הסוכנות היהודית, ולוועד הלאומי ניתן מקום שולי בלבד. ועם זאת מסרה הנהלתו לוועדה תזכיר ובו פירוט עמדותיה בשאלות הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל. יחסיו של היישוב היהודי בארץ עם העם היהודי ופעולותיה של כנסת ישראל. בסוף דצמבר 1936 העידה לפני הוועדה, בישיבה פתוחה, משלחת מטעם הוועד הלאומי בראשותו של בן-צבי. כמה ימים לאחר מכן, בישיבה סגורה, העיד לפניה בן-צבי עצמו. בתור מי שמכיר את הערבים בארץ-ישראל ומחוצה לה היכרות עמוקה טען בן-צבי לפני הוועדה שהתנגדותם הבסיסית של הערבים לרעיון הקמת הבית הלאומי הכלול בכתב המנדט הבריטי היא הסיבה העיקרית לפרוץ המאורעות, ולא העלייה היהודית המסיבית ורכישת הקרקעות בשלוש השנים האחרונות. מדיניות הביטחון הפייסנית של הממשלה וקיפוחם המתמיד של היהודים במיניי שוטרים ובתפקידי אדמיניסטרציה, טען, הם שעודדו את המהומות. בסיום עדותו הציג לפני חברי הוועדה את הניסיון של שיתוף הפעולה הערבי-היהודי בעיריית ירושלים, והציגו בתוך מודל של שיתוף גם במישור הלאומי.


 

היישוב היהודי במשבר – 1936-1937

משהחלה ועדת פיל את עבודתה חלה רגיעה יחסית במצב הביטחון, אך המצוקה הכלכלית, תולדת המאורעות, לא פחתה. שנים של חיים משותפים של ערבים ויהודים בארץ-ישראל הניבו יחסים של תלות הדדית והשלמה בתחומי המסחר, הספקת חומרי גלם, השירותים והעבודה. המאורעות הממושכים, השביתה והחרם הערבי פגעו, לעתים פגיעה בלא תקנה, בענפי פרנסה של יהודים רבים. בייחוד היה המצב חמור באזור הצפון, באזור הזה, ובעיקר בערים המעורבות טבריה וצפת. הייתה התלות הכלכלית של היהודים באוכלוסייה הערבית גדולה במיוחד. גם מצב הביטחון באזור הצפון היה חמור, ולמעשה לא פחתה בהרבה חומרתו גם לאחר ההכרזה על סיום השביתה. מאז תחילת המאורעות הקדיש בן-צבי תשומת לב מיוחדת למצב של הקהילות היהודיות בצפון. באוגוסט 1936 ובפברואר 1937 יצא לביקורים בצפון ומצא את יישוביו שרויים במצב כלכלי וביטחוני קשה ומדאיג לאין ערוך מן המצב במרכז הארץ: "אם לא נמצא דרך ליישוב הסכסוכים עלולים כל עניינינו ללכת למדרון - חורבן כלכלי נשקף לטבריה", רשם בן-צבי בפנקסו בעת סיורו בעיר, מפי ידידו יוסף נחמני תושב העיר. תמונה לא פחות עגומה ראה בביקורו בצפת. בשובו כתב תזכיר דחוף אל השלטונות בעניין המצב החמור בצפת (תעודה מס' 79 ראה בספר). הוא נפגש עם הנציב העליון ותבע ממנו לנקוט אמצעים לשיפור המצב באזור הצפון כולו. בעקבות התזכיר והפגישה שלח הנציב נציג מיוחד מטעמו לבדוק את הטענות והכריז על שינויים בהיערכות כוחות הביטחון באזור הצפון.


 

יצחק בן צבי בהכתרת המלך ג'ורג' השישי

באביב 1937 יצאו רחל ויצחק בן-צבי ללונדון, לייצג את יהודי ארץ-ישראל בחגיגות ההכתרה של המלך ג'ורג' השישי. לראשונה טעמו את טעם הזוהר הנלווה לעתים לתפקיד ציבורי. עד כה היו נסיעותיהם מוקדשות בעיקרן לעבודה אפורה - פגישות, ישיבות, כינוסים ומגבית. בתור נציגי היישוב היהודי השתתפו הפעם בסדרה של טקסים, קבלות פנים, סעודות ועוד כהנה וכהנה אירועים חגיגיים ו"נוצצים" לצדם של גדולי מנהיגי העולם. כפי שעולה מיומנו של בן-צבי שכתב בעת שהותו בלונדון ובאמצעותו דיווח לחבריו בארץ על הקורות אותו (תעודה מס' 80 ראה בספר). השתתפותם של זוג "היחפני"- מן הצריף ברחביה באירועים האלו היתה כרוכה, לדידם, במידה של אי-נוחות ושימשה מקור להלצות ביישוב: "מי שמכיר את רחל ויצחק בן-צבי וראה אותם דחוקים לתוך מדיהם הרשמיים נחפזים ממסיבה חגיגית מפוארת אחת לשנייה, לא יכול שלא להרגיש גם בסבל הכרוך ברשמיות כבדה זו המטילה על נציגי פועלים יהודים גם את החובה ללבוש בעת הצורך מדי חצר מפוארים, לחגור חרב על הירך ולשחק תפקיד..." נכתב ב"דבר".


 

פעילות מדינית – מוסדות היישוב ומוסדות התנועה הציונית

את שהותו בלונדון לא הגביל בן-צבי אך ורק לעניינים שבטקס. הוא קיים פגישות עם אישי ממשל בשאלות היישוב ובכללן: מכסות העלייה, פיצויים לקורבנות המאורעות, תקציבים לארץ-ישראל ועוד. באותם ימים שקדו חברי ועדת פיל, שסיימה את עבודתה בארץ בראשית 1937 , על חיבור הדוח שאמור היה לכלול המלצות מעשיות בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל. בחלל האוויר ריחפו שמועות בדבר טיבו של הדוח וההמלצות שייכללו בו. השמועה העיקרית נסבה על "תכנית החלוקה" והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל. בלונדון שהו באותה עת כמה מראשי התנועה הציונית ובכללם בן-גוריון, ווייצמן, וקיימו פעילות קדחתנית בניסיון להטות את סעיפי הדוח לטובת המפעל הציוני בארץ-ישראל. בן-צבי ביקש להשתלב בעבודה המדינית מתוך אמונה שיש ביכולתו לתרום לדיונים תרומה של ממש. ואולם כאן שוב נכונה לו אכזבה והוא מצא את הדלת נסגרת בפניו "תרתי משמע", כפי שעולה ממכתבו לווייצמן (תעודה מס' 81 ראה בספר). העובדה שאנשי מפא''י עמדו עתה בראש הסוכנות והוועד הלאומי הקלה ושיפרה את שיתוף הפעולה בין המוסדות בתחומי פעולה רבים, אבל בנושאים שנגעו להכרעות המדיניות שמרו ראשי הסוכנות על חלוקת העבודה בקנאות, ודחו את ניסיונותיו של בן-צבי להשתתף בקבלת ההחלטות.


 

בעיות הקשורות בהחלטת החלוקה של ועדת פיל

בדרכו מלונדון נפגש בן-צבי בפריס עם ראש ממשלת צרפת היהודי לאון בלום. בזמן שהותו בצרפת נפגש עם וייצמן, שהתנצל לפניי על מה שאירע בלונדון, ושיתף אותו במידע שהיה ברשותו על ההמלצות הצפויות של ועדת פיל על גבולות החלוקה. הדברים ששמע מווייצמן, ומכתב מלא התלבטויות באותו העניין, שקיבל באותו הזמן מבן-גוריון, העמידו את בן-צבי לפני דילמה אישית קשה. המעבר מדיבורים כלליים על בית לאומי להצעה מפורשת, ראשונה מסוגה, בדבר הקמת מדינה יהודית היה בעיניו בבחינת "עלייה במדרגה" של המפעל הציוני. השמועות בדבר התכנית להוציא את הנגב ועוד חלקים ניכרים מארץ-ישראל, ובעיקר את ירושלים, מתחומי המדינה היהודית, הדאיגו אותי מאוד. הוא חשש מן הפילוג הצפוי ביישוב עם פרסום המלצות הוועדה. ב- 22 ביוני 1937 הוגש הדוח של ועדת החקירה לממשלה הבריטית, וב- 7 ביולי פורסם ברבים. בדוח נאמר שהמנדט אינו בר-ביצוע, שהמחלוקת היהודית-הערבית בארץ-ישראל אינה ניתנת ליישוב ויש לחפש פתרון מדיני על דרך ההפרדה וחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות ריבוניות - מדינה יהודית, שעתידה היתה לכלול את רוב הגליל, רצועת החוף והשפלה עד אזור קסטינה; ומדינה ערבית שתכלול את אזורי השומרון יהודה, הנגב ורצועת עזה. בערים המעורבות בצפון צפת, טבריה עכו וחיפה, וכמו כן במובלעת (enclave) שתכיל פרוזדור המחבר את ירושלים ובית לחם עם יפו, יוסיף להתקיים שלטון המנדט הבריטי. בחלקו השני של הדוח הציעה הוועדה מדיניות חלופית לחלוקה, שמשמעותה המעשית היתה – הקפאת גידולו של הבית הלאומי על-ידי הגבלות קשות על העלייה וההתיישבות.
לתצוגת מפת החלוקה כפי שהוצעה ע"י ועדת פיל - לחצו כאן.


 

הויכוח ביישוב ובתנועה הציונית לגבי הצעת החלוקה של ועדת פיל

פרסום הדוח חולל "רעידת אדמה" במחנה הציוני ופתח את אחד הוויכוחים המרים בתולדות הציונות - הוויכוח על "תכנית החלוקה". המחלוקת בשאלה אם להיענות להמלצות האלו ובאילו תנאים חצתה מחנות, איחדה יריבים רעיוניים, והטילה את היישוב והתניעה הציונית למערבולת רעיונית ורגשית.
לצד המתנגדים התייצבו, כל גוף וסיבותיו הוא, אנשי המזרחי, השומר הצעיר והרוויזיוניסטים וקבוצות מתוך הציונות הכללית ומתוך מפא''י, שמהן יצאו גם רוב התומכים ברעיון החלוקה.
במפא''י הסתמנו שלוש גישות עיקריות - שלילה עקרונית של כל תכנית חלוקה שהיא, כפי שגרס טבנקין, נכונות עקרונית לפשרה מדינית. אך שלילה מעשית של התכנית הזאת כפי שגרס ברל כצנלסון, וגישה שלישית, שבה דגל בן-גוריון, חייבה את התכנית משיקולים מדיניים והתנתה את ההסכמה לתכנית בהכנסת כמה שינויים במרכיביה הטריטוריאליים. עם המחנה הזה נמנה גם בן-צבי. שנים רבות נמנה עם הזרם המדיני הנוקשה במפא''י וביישוב. עם מי שתבעו לא לוותר על שום פיסת קרקע מארץ-ישראל המנדטורית, אך עתה חש שאין בררה. המאורעות הקשים והסבל הממושך של היישוב שכנעו אותו שיש צורך להשיג הסכם מדיני גם במחיר ויתורים טריטוריאליים מכאיבים. יתר על כן, הוא הבין שהאלטרנטיבות הן גרועות ומשמעותן הקמת מדינה ערבית עם מיעוט יהודי הנתון לחסדיה ואבדן כל תקווה לבית הלאומי."... ואני חושב שאם נהרוג את רעיון החלוקה נישאר ליד "אבוס שבור ". כתב לרחל עוד קודם שנודעו בדיוק פרטי התכנית. כמו חבריו לדעה התנה בן-צבי את הסכמתו לתכנית בהכנסת שינויים ושיפורים במרכיביה הטריטוריאליים, ובכלל אלה הנגב וירושלים: "אינני צריך להגיד שארץ-ישראל בלי ירושלים תעורר אכזבה עצומה בקרב כל היהדות...מיליוני היהודים יאמרו שארץ-ישראל בלי ירושלים איננה ארץ-ישראל..." - כתב לפנחס רוטנברג ביום פרסום המסקנות של ועדת פיל. במכתב לחיים וייצמן לקראת כינוס הקונגרס הציוני העשרים, באוגוסט 1937 בציריך, שעמד לדון בהמלצות ועדת פיל, והיה מן החשובים ביותר בתולדות התנועה הציונית, פרס לפניו בן-צבי את הלכי הרוח ביישוב ואת עמדותיי הוא בשאלת החלוקה (תעודה מס' 82 ראה/י בספר).

בקונגרס הציוני נפלה החלטה ששללה עקרונית את הצעת החלוקה כמות שהיא, אך ייפתה את כוחה של ההנהלה הציונית להמשיך במשא-ומתן עם הממשלה הבריטית על התנאים להקמת מדינה יהודית על בסיס של חלוקת הארץ. ההחלטה התנתה את תוצאות המשא-ומתן באישורו של קונגרס ציוני שיכונס לשם כך במיוחד כעבור שנה. לבו של בן-צבי לא היה שלם עם החלטת הקונגרס. הוא חייב אותה באופן כללי, אך סבר שאינה מדגישה די הצורך את היסוד החיובי שהוא הקמת מדינה יהודית. יותר מכל הדאיגה אותו דחיית ההכרעה המדינית לשנה שלמה. ההחלטה נראתה לו מנותקת מן המציאות הביטחונית והכלכלית החמורה שהתהוותה בארץ-ישראל, והוא חשש שערפל מדיני ישפיע לרעה על המצב, כפי שכתב לאברהם קצנלסון, שהיה ממשתתפי הקונגרס (תעודה מס' 83 ראה/י בספר).