מעמד הכותל המערבי

נושא זכויות התפילה של היהודים ליד הכותל המערבי הייתה מן השאלות הרגישות ביותר ביחסי ערבים יהודים בירושלים ובארץ-ישראל, ומוקד לחיכוכים רבים. הרחבה המרוצפת שבחזית הכותל המערבי (" אל-בוראק "), שבו קיימו היהודים את תפילותיהם, הייתה שייכת להקדש המוסלמי והיא שימשה מוקד המחלוקת. השאלה הזאת העסיקה את בן-צבי מאז ימיו הראשונים בירושלים. ובייחוד בזמן ששימש סגן יושב-ראש הוועד הלאומי (תעודה מס' 54). עם תחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל התחייב הוועד לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת והמקומות הקדושים. בעניין הכותל פירש כל צד את ההבטחה הזו על פי צרכיו, ובשנות העשרים אירעו כמה תקריות ברחבת הכותל סביב שאלת זכויות התפילה של היהודים. החמורה שבהן אירעה בעיצומו של יום הכיפורים תרפ''ט (24 בספטמבר 1928) והיא הסתיימה בהתנגשות בין המשטרה למתפללים יהודים. עקב החשיבות הדתית הרבה של אזור הר הבית בעיני המוסלמים יכלו
המופתי חאג' אמין אל חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה לנצל את האירועים האלו להסתה נגד הציונות בטענה
שהציונים מבקשים לפגוע במקומות הקדושים לאסלם. במהלך 1929 הלכה וגברה המתיחות סביב הכותל. המוסלמים ביצעו פעולות
מתגרות באזור הכותל, השמיעו קריאות מואזין בעת תפילות היהודים ופתחו מעבר להולכי רגל באחד מן הקירות הניצבים לכותל. בתגובה הוקמו במגזר היהודי ועדים למען הכותל שנתמכו בידי הרוויזיוניסטים ועיתונים "דואר היום" , וקראו למוסדות הלאומיים לפעול פעולה
תקיפה בעניין הכותל. ככל שקרב מועד יום הכיפורים תר''ץ (אוקטובר 1929 ) כך גבר המתח בירושלים סביב שאלת הכותל סדרה של הפגנות ותקריות מקומיות בין יהודים לערבים בירושלים החלו בתשעה באב (15 באוגוסט 1929 ) ובהמשכן נדקר צעיר יהודי
שמת מפצעיו ב- 20 באוגוסט. בלוויה שהתקיימה למחרת נתחוללו התנגשויות בין מקצת המשתתפים ובין המשטרה. המצב בירושלים עמד על סף התפוצצות. באותם ימים שהתה רוב ההנהלה הציונית והנהגת היישוב בקונגרס הציוני בציריך. בארץ נשארה הנהלה מצומצמת.
ביום חמישי 22 באוגוסט, על רקע המתיחות הגואה בירושלים ולקראת תפילות יום השישי של המוסלמים, קיים ממלא מקומו של הנציב העליון, סר הארי לוק, פגישות עם נציגי המוסדות הערביים והיהודיים ובהן השתתף גם בן-צבי שחזר יום קודם לכן מהקונגרס בציריך.
לוק הבטיח לנציגים היהודים שהמצב בטוח והממשלה נקטה את כל האמצעים הנדרשים למנוע התפרצויות ביום המחרת. באותו היום נתקיימה גם פגישה משותפת של נציגים יהודים וערבים בביתו של לוק, שבה השתדל לוק להביאם להסכמה בדבר צעדים משותפים להרגעת הרוחות. "נראה לי שהראיון עם הערבים עשוי לקדם את עניין השקטת הרוחות" רשם בן-צבי בפנקסו לאחר הפגישה.
למחרת כתב בן-צבי מכתב אל הוועד הפועל של ההסתדרות (תעודה מס' 55 ראה/י בספר), ובו תיאר את הפגישות עם לוק ועם הנציגים הערבים, והביע את אמונתי כי קיומן יביא להפגת המתח.


 

התפשטות המאורעות

אלא שתקוותן של בן-צבי נכזבה. בו ביום ב- 23 באוגוסט 1929 (י ''ז באב תרפ''ט) התגלגלי תפילות יום השישי של המוסלמים בהר הבית למהומות קשות שבמהלכן ניסו הערבים לפרוץ לשכונות היהודיות בעיר החדשה. ובו בזמן תקפי קבוצות גדולות של ערבים את כל שכינות הספר היהודיות בירושלים. למחרת פשטו התנקשויות אלימות על פני כל הארץ ונמשכו שבוע ימים, ובמהלכן הותקפו יהודים בעיקר בערים המעורבות ובכמה יישובים קטנים ומבודדים, שחלקם פונו מתושביהם. נבזזו ונהרסו. כוחות הביטחון הבריטיים הדלים, שצומצמו בשנות העשרים השקטות התקשו לספק הגנה ליישוב היהודי. בימי המאורעות נהרגו למעלה מ- 130 יהודים ומאות נפצעו. ההתפרעויות החמורות ביותר אירעו:
בחברון שבה נטבחו ביום השני למהומות ב- 24 באוגוסט 66 יהודים ושאר יהודי העיר פונו ממנה בחסות הצבא הבריטי.
וצפת שבה נרצחו ביום השביעי והאחרון למאורעות ב- 29 באוגוסט 18 יהודים.
ביום פרוץ המאורעות שהה בן-צבי בירושלים והיה עד ראייה לתחילת ההתקפות הערביות ולנפגעים היהודים הראשונים. בימים שבאו
לאחר מכן סייע עם רעייתו רחל ליוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה" בירושלים בימי המאורעות, בניהול פעולות ההגנה ברחבי העיר ובהכוונתן (תעודה מס' 172 ראה/י בספר), שימש איש הקשר של כוחות המגן עם המוסדות הלאומיים, השלטונות והמשטרה. ערב פרוץ המאורעות היו כוחות "ההגנה" בירושלים, כברוב היישובים היהודיים, מעטים ובלתי מאורגנים, וסבלו ממחסור בנשק. ההתארגנות נעשתה בזמן המאורעות ממש ולוותה לפרקים בכישלונות צורבים ואף-על-פי-כן הצליחו אנשי ההגנה בירושלים להציל את תושבי השכונות היהודיות מגורלם של יהודי צפת וחברון, ולתת לתושביה היהודים משענת ביטחונית כלשהי קודם שדוכאו המהומות בידי המשטרה ותגבורות הצבא הבריטי שהגיעו לארץ.


 

תגובות ביישוב היהודי למאורעות

המאורעות האלו היכו בהלם את היישוב היהודי בעצמתם ובהיקפם. לא היו אלו עוד תקריות מקומיות, ספונטניות, אלא תופעה כלל-ארצית. המשתתפים במאורעות נמנו על כל שכבות הציבור הערבי. ההתקפות היו מאורגנות ובידי התוקפים היה נשק רב ותחמושת. הציונות עמדה כאן מול התנגדות מפתיעה בעצמתה. תחושת הביטחון של שנות העשרים פינתה את מקומה לדאגה ולחרדה גדולה לגבי העתיד, ולחשבון נפש עמוק בכל השאלות הנוגעות ליחסים עם הערבים. ההלם והמבוכה ניכרו היטב
גם בקרב תנועת הפועלים, שכן רבים מן התוקפים באי מקרב שכבות הפועלים והפלחים הערבים שאך תמול שלשום נחשבו לבעלי בריתה בכוח. העובדה שהאירועים האלו התרחשו כמה חודשים בלבד לאחר עלייתה לשלטון בבריטניה של מפלגת הלייבור, שעם ראשיה קיימו מנהיגי תנועת העבודה בארץ-ישראל קשרי עבודה ויחסי ידידות, הגבירה את המבוכה בקרבם. שאלות רבות, שמקצתן הובלעו במשך השנים ומקצתן היו תוצאה ישירה של המאורעות, צפו ועלו עתה על פני השטח ונידונו בהרחבה בכינוסיה של תנועת הפועלים. לשאלות
האלו נדרש בן-צבי בנאומו במועצה העשרים ושלושה של ההסתדרות הכללית שהתכנסה כחודש לאחר המאורעות ודנה בהשלכותיהם (תעודה מס' 56 ראה/י בספר). בשביל בן-צבי, שעמל והטיף במשך שנים להבנה ולקירוב לבבות עם הערבים, היו האירועים האלו קשים במיוחד.
ואף-על-פי-כן לא שינה גם עתה את עמדותיו היסודיות בשאלה הערבית - גם הפעם אין מדובר במרד לאומי המונהג בידי תנועה לאומית
אלא במהומות שהן פרי הסתה של שכבה צרה. מכאן, קבע, שאין לגזור גזרה שיוה לגבי כלל הערבים, ויש להוסיף לנסות ולקרב את הפועל והפלח הערבי אל הפועלים היהודים. בתחום המדיני תבע להוסיף ולהציג עמדה מדינית וציונית נחרצת. ולחזק את כוחות "ההגנה " בכל דרך אפשרית.