בקונגרס הציוני ה- 20 שנערך באוגוסט 1937 התקבלה ההצעה של ועדת פיל לחלוקת הארץ. הערבים, לעומת זאת, דחו הקמת מדינה יהודית, קטנה ככל שתהיה. בסופו של דבר הכריעה עמדתם של גורמים בכירים במשרד-החוץ הבריטי נגד התכנית. "אין זה בלתי-מתקבל על הדעת שאם יתהפך הגלגל באירופה וגרמניה לא תרדוף עוד יהודים, היא תמצא מושבה רוחנית מן המוכן ממתינה לה בעמדת-מפתח במזרח התיכון," אמר איש משרד-החוץ.

ב- 7 במאי 1936 תבעו המנהיגים הפלשתינים-יהודים שנועדו בירושלים, לשים מיד קץ לעלייה היהודית לכל סוגיה, לאסור על היהודים להמשיך ולרכוש קרקעות ולכונן ממשלת-רוב ערבי. ישובים חקלאיים יהודים הותקפו בכל רחבי פלשתינה: בתים הועלו באש, חנויות נבזזו ומטעים הושמדו. בתוך חודש הסתכמו קרבנות ההתקפות על יהודים בעשרים ואחד הרוגים, ובהם נשים וילדים.

על אלימות זו הגיבו הבריטים בהודעה, ב- 11 במאי, על כוונתם "לדכא את כל ההתפרצויות של פריעת החוק"; עד אמצע מאי הרגו השוטרים ששה פורעים ערבים. הסוכנות היהודית קראה ליהודים להבליג, ובעוד חללים יהודים ממשיכים ליפול ברחבי פלשתינה – עד אוקטובר הגיע מספר המתים לשמונים – לא בוצעו כל מעשי גמול יהודים. לעומת זאת הרגו חיילים בריטים יותר מ- 140 ערבים. שלושים ושלושה חיילים בריטים נהרגו בשורת התנגשויות מזויינות עם כנופיות ערביות.

ב- 18 במאי הוצהר בבית הנבחרים בלונדון כי תוקם ועדה מלכותית לחקר הגורמים לתסיסה בפלשתינה. ב- 29 ביולי נבחר לורד פיל (Peel) ליושב-ראש הוועדה. לסגנו התמנה סר הורייס רמבולד (Rumbold), לשעבר השגריר הבריטי בברלין. ב- 30 באוגוסט הודיעו מנהיגי הפלשתינאים כי ימשיכו בשביתה ובמערכה האלימה שלהם כאחת, אך הוועדה החליטה בכל זאת להמשיך בדיוניה. ב- 4 בספטמבר כתב הנציב העליון הבריטי לארץ-ישראל, סֶר ארתור ווקופ (Wauchope) לשר המושבות החדש, ויליאם אורמסבי גור (Gore): "מראשית עד אחרית סירבו מנהיגי הערבים להתייצב אל מול המציאות ולא טרחו לשים קץ לשיטות אלימות."

ב- 12 בנובמבר פתחו חברי ועדת פיל בסיור של יומיים בארץ-ישראל. ג'ון מרטין (Martin), מזכיר הוועדה, נזכר לימים בתקרית שהותירה לדעתו רישום ריגשי ניכר בלורד פיל ובעמיתיו. בעת ביקור ביישוב חקלאי יהודי ראו חברי הוועדה אדם שהתגורר בבקתה, אך איחסן בה פסנתר ותווים. סר הורייס רמבולד היה משוכנע כי פגש את האיש בעבר. לשמע שמו התברר כי היה מוסיקאי גרמני נודע, תושב לייפציג, שניגן פעם בשגרירות הבריטית בברלין. "כולנו חשנו אי-נוחות למראה מצוקתו." נזכר מרטין לימים. רמבולד החל להביע השתתפות בצערו. "זהו שינוי איום מבחינתך," אמר כמשתתף בצערו. אך להפתעתו של רמבולד השיב המוסיקאי: "זהו שינוי – מגיהנום לגן עדן."

ב- 24 בנובמבר אמר לואיס אנדרוז (Andrews), המנהל בפועל של מחלקת הפיתוח במחוז הגליל, לחברי הוועדה כי אף שהוא ופקידיו עשו כל מאמץ לקבץ ראיות שיתמכו בטענה הערבית כי היהודים עקרו ממקומם חקלאים ערבים, נמצאו ראיות זעומות בלבד. הערבים הוזמנו ואף עודדו להתלונן, אך רק מעטים עשו זאת. "התשובה היחידה שביכולתי לתת," אמר אנדרוז ללורד פיל, "היא שלא נעקרו רבים כפי שדימינו." הוא אמד את סך-הכל בלא יותר מאלפיים, שרבים מהם מצאו תעסוקה "בענפים חקלאיים אחרים או בפרדסים..."

יום ה- 25 בנובמבר הוקדש לעדות ולחקירה-הצולבת של ד"ר חיים וייצמן. בנאום מרגש התווה וייצמן את תולדות הציונות ומטרותיה. הבעייה היהודית, אמר, היתה "בעייה של היעדר בית לעם... כמעט כל שממזרח לריין נמצא כיום במצב שהוא, מדינית וכלכלית, אם יותר לי לומר זאת – ואיני נוטה להפרזה – לא חיים ולא מוות..." הבעייה לא היתה גרמנית בלבד, עמד וייצמן על דעתו. "הטרגדיה הגרמנית..." המשיך, "קטנה בהרבה בגודלה מהפולנית; ממדיה ניתנים לטיפול ויתירה מזאת, יהודי גרמניה חזקים יותר, כלכלית; ביכולתם להתנגד להסתערות טוב הרבה יותר מיהודי פולין, הנשחקים זה כמעט מאה שנים..."

בהמשך עדותו דיבר וייצמן על ששת מיליוני היהודים של מזרח אירופה ומרכזה, שלגביהם, אמר, "העולם סגור", והפנה את תשומת ליבם של חברי הוועדה לטענה הפולנית כי "יש מיליון יהודים מיותרים" בפולין לבדה. מדוע נבחר דווקא מספר זה, מיליון, מכלל שלושת המיליונים של יהודי פולין – על כך העדיף וייצמן שלא לדון. אך מיליונים אלה, אמר, "... הם אזרחים של פולין; כמעט אלף שנים נקשרו בגורל פולין. הם עברו את כל התהפוכות שעברו על האומה הפולנית, הם מתעתדים לתרום את חלקם לפולין, לטוב ולרע ככל האחרים. מדוע יוחדו דווקא הם כמיליון מיותרים?...

"מה פירוש הדבר? לאן ילכו? היש מקום בעולם שביכולתו לקלוט במהירות מיליון אנשים כלשהם, יהודים או שאינם יהודים? האכר הפולני העני אולי בור ולא בקי דיו בדקויות. בשומעו את ממשלתו יוצאת בהצהרה כזו, הוא עשוי, אולי, לפרש אותה כאילו היה מובנה 'הנה עם מיותר העומד בדרכי ושיש לחסלו איכשהו.' "

מעבר לפולין, המשיך וייצמן, נמצאים יהודי רומניה, לטביה, ליטא ואסטוניה, שם אפשר למצוא "למעשה תמונה זהה" – עם בלתי-רצוי. הוא המשיך: "לא אגזים אם אומר שכיום כמעט ששה מיליון יהודים – איני מדבר על היהודים בפרס ובמרוקו ובמקומות כאלה, שלשונם כבדה מאד ואינה נשמעת כמעט – בחלק זה של העולם יש ששה מיליון יהודים שנגזר עליהם להידחק במקומות שבהם אינם רצויים ושמבחינתם העולם נחלק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שאליהם אינם יכולים להיכנס." וייצמן המשיך והסביר את קיסמה של ארץ-ישראל. "אנו עם קשה עורף, עם בעל זכרון ארוך," אמר. "איננו שוכחים לעולם. בין שזהו מזלנו הטוב, המשיך, ובין שזהו ביש מזלנו, מעולם לא שכחנו את ארץ-ישראל, ועקשנות זו, ששימרה את היהודים בכל הדורות ולאורך מסלול שהינו כמעט שרשרת ארוכה אחת של סבל בלתי-אנושי, נובעת בעיקרה מהיצמדות פיסיולוגית או פאתולוגית-כלשהו לארץ-ישראל. "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה, שרדנו מחורבן בבל. שרדנו מהחורבן הרומי. היהודים ניהלו קרב עז למדי והפלישה הרומית, שהשמידה מחצית מהעולם התרבותי, לא השמידה את יהודה; ובכל עת שהיתה להם הזדמנות, ההזדמנות הקלושה ביותר, לשם חזרו, שם יצרו את ספרותם, את מושבותיהם, את עריהם וקהילותיהם, ואם הוועדה תטרח ללמוד את התקופה האחר-רומית של היהודים, ואת חיי היהודים בארץ-ישראל, היא תמצא כי לא היתה אפילו מאת שנים אחת בתשע-עשרה מאות השנים שחלפו מאז חורבן ארץ-ישראל כישות מדינית יהודית, אף לא מאת שנים אחת ויחידה שבה לא ניסו היהודים לשוב.

"פירכה היא, אם יותר לי, לחשוב כי 1900 שנה אלה היו, אם לומר, מדבר של זמן; לא כאלה היו. כשהושמדו האבזרים החומריים של הקהילייה היהודית, נשאו היהודים את ארץ-ישראל בלבבותיהם ובראשיהם לאשר ילכו."

ב- 26 בנובמבר הופיע וייצמן שוב בפני הוועדה לנתינת עדות על מהומות אפריל; הישיבה לא היתה פתוחה לציבור, ואין התייחסות אליה בראיות הוועדה המלכותית לארץ-ישראל. אך רעייתו וייצמן, ורה, כתבה ביומן שרשמה בעת דיוני ועדת פיל כיצד בעלה מסר את עדותו בדלתיים סגורות במשך שעתיים ושלושה-רבעי השעה. "איזה שוני היה ברגשותיו בשובו. הוא היה חיוור, עצוב ותשוש. מלותיו הראשונות היו: אני חש שעמדת הוועדה כבר נקבעה; יהיה עלינו לוותר.

"הם משוכנעים שהטיעון שלנו טוב, אך האינטרסים של האימפריה הם השיקול הראשון במעלה; אין הם יכולים להרשות לעצמם לריב עם הערבים. הגענו למבוי סתום. הבריטים אינם יכולים להרשות לעצמם לאכוף שלום בכוח; דעת הקהל לא תסבול זאת. אילו היו בטוחים בשלום באירופה בשלוש השנים הבאות, אפשר שהיו נוהגים אחרת. לכן בשנים הבאות יהיה עלינו להתקדם באיטיות ולהמתין לעתיד רחוק יותר.

"חיים חושש פן יגבשו את הבית הלאומי ויאכפו את העלייה שלא תעלה על הריבוי הטבעי הערבי, כלומר הנצחת המיעוט היהודי. כאלה היו ההתרשומויות הכלליות של חיים."

לורד פיל שאל: "האם נוכל, אתה ואנחנו, ליטול על עצמנו את האחריות להבאת אלפי יהודים בלא שניתן להם הגנה נאותה?" חיים: "אנו חושבים בקטיגוריות שונות, אדוני, היהודים המוגנים בפולין יעדיפו לחיות בלתי-מוגנים בארץ-ישראל." רמבולד שאל: "מתי יסתיים הבית הלאומי היהודי?" "לעולם לא," אמר וייצמן, "אנגליה אינה מסתיימת לעולם..."

תהליך של כדור-שלג

ב- 30 בנובמבר חקרה הוועדה את משה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. רמבולד שאל את שרתוק אם העיר תל-אביב נבנית במכוון כ"מעין יצירה מלאכותית בכוונה להביא אליה עוד ועוד מהגרים וליצור מעין תהליך של כדור-שלג."

שרתוק השיב: "תוכל לקרוא לכל תהליך יישובה של ארץ-ישראל תהליך של כדור-שלג.בדרך הטבע יוצר כל גל חדש של מהגרים אפשרויות הצלה לא רק לעצמם, אלא גם לבאים אחריהם. יש רצף של גלי הגירה ארצה." רמבולד שאל את שרתוק עד כמה הביאה בחשבון מדיניות הסוכנות בהענקת סרטיפיקטים לעבודה ליהודי אירופה את "קיבולת הקליטה הכלכלית" של ארץ-ישראל. שרתוק טען שאכן שיקול זה הובא בחשבון. כשציין רמבולד כי להענקת הסרטיפיקטים ליהודי גרמניה מאז 1933 "באמת לא היה כל קשר לקיבולת הקליטה של הארץ," היתה תשובת שרתוק בוטה: "לעולם איננו מתעלמים מהתנאים שבהם חי עמנו בגולה."

בהצהרתו, חמישה ימים קודם לכן, דן חיים וייצמן בשאלה זו עצמה. "אפשר שבלגיה מאוכלסת יתר על המידה," אמר לחברי הוועדה, "אך כאשר בלגי שב הביתה מגלותו אין הוא נשאל בגבול אם הוא נכלל בקיבולת הקליטה של בלגיה."

עדותו של משה שרתוק נמשכה יומיים נוספים, ארץ-ישראל, אמר לחברי הוועדה ב- 2 בדצמבר, סיפקה "הבטחה של עתיד לצעירים רבים מחוץ-לארץ"; לסוכנות היהודית היו 365 מרכזי הכשרה בעשרים וארבע מדינות, שמטרתם "להכין אנשים אלה למסלול של עבודת כפיים בארץ-ישראל" ולדאוג לשילובם, לאחר עלייתם ארצה, "בכל העיסוקים, ובכללם המפרכים ביותר." לימדו אותם עברית, חקלאות ועבודות כפיים. בסך הכל נמצאו בהכשרה 6,500 "חלוצים". שרתוק הבטיח שכל המעוניינים בעלייה ארצה ימצאו בה עבודה. ב- 3 בדצמבר הצטרף לשרתוק חבר בכיר אחד בסוכנות היהודית, אליהו אפשטיין (לימים אילת), שסיפר לחברי הוועדה על ההגירה הערבית ועל סכנת "הידרדרות רמת המחייה בארץ-ישראל" אם ימשיכו ערביי החורן שבסוריה לחצות את הגבול, כפי שעשו בהמוניהם מאז כינון המנדט, בעיקר בעת בצורת.

בעדותו ציין אפשטיין כי עד 10,000 מהגרים ערבים בלתי-חוקים, מקצתם מהחורן ומקצתם מעבר-הירדן, הועסקו על-ידי הממשלה בנמל חיפה. רמבולד השתוקק לבחון את מסקנותיו של טיעון זה. "אם תאסור על אנשים שונים מעבר-הירדן ועל החורנים לבוא לעבוד בנמל," שאל, "טענתך היא שהממשלה תוכל אז להעסיק יהודים, ותינתן בכך הזדמנות נוספת לעבודה יהודית? האם זו טענתך?" תשובתו של אפשטיין היתה בוטה לא פחות. "כן," אמר, "... טענתנו העיקרית היא שככל שיש בארץ-ישראל קיבולת לקליטת מהגרים, יש לנצלה בראש ובראשונה לאפשר ליהודים להיכנס ולזכות באותה תעסוקה."

הסוכנות היהודית כבר קיבלה על עצמה רבים מתיפקודי המימשל ביחס לעולים היהודים. חברי הוועדה גילו כי בתקיפותה, בכשרונה ובשאפתנותה היתה הסוכנות מוכנה ליטול על עצמה את מלוא אחריותה של ממשלה. ב- 8 בדצמבר הסביר ארתור רופין, אז ראש המכון למחקר כלכלי בסוכנות היהודית, מקצת מעבודתה. פרות יובאו מהולנד, עופות מארצות-הברית, עצי בננה מאפריקה. הוקמו ישובים קואופרטיביים "שבהם לא חשו התושבים כאילו מנהלים את חייהם, אלא כי הם יוצרים דבר-מה בכוחם-שלהם." ביצות יובשו, מדבריות הושקו, הדרים ניטעו. הוקמו בתי-ספר וחוות, בעיקר במימון האירגון הבינלאומי של נשים ציוניות ויצ"ו, להכשרת נערות בחקלאות, כך שאשת החקלאי תהיה חקלאית בעצמה. בערים פתחה הסוכנות מרכזים לטיפול באם ובילד, ובמאמציה ומקרנותיה הפחיתה את שיעור תמותת התינוקות של יהודים וערבים גם יחד.

גם בכפרים, טען רופין ביום עדותו השני, 9 בדצמבר, נהנו הערבים מהיוזמה היהודית. הם גילו ביהודים שוק ריווחי ומתרחב לתוצרתם ולמדו מהיהודים שיטות ללא ספור לבנייה ולהשקאה. רופין דחק בשלטונות המנדט לפעול ביתר מרץ, להוציא יותר על חינוך, לסייע לחקלאים בהלוואות זולות, לפתח תכניות השקאה משלהם ולהכיר בכך שאפילו אספקת המים ניתנת להרחבה ניכרת אם תהיה הממשלה נכונה להתאמץ. "אל להרי ארץ-ישראל להישאר עקרים," קרא, "אפשר לעשותם ירוקים ופוריים."

התקפתו של רופין הכעיסה את רמבולד. בתובעם מדיניות נמרצת, הצהיר, הסיקו רופין וחבריו בסוכנות היהודית "שהממשלה פיגרה בפיתוח המשאבים הטבעיים של הארץ... האם הרהת אי-פעם בכך שהממשלה מנהלת ארץ זו תחת המנדט זה 14 שנה בלבד." על כך השיב רופין, "כן." רמבולד לא הרפה. "דומה שאתה חושב," המשיך, "שלממשלה תקציב בלתי-נדלה שיש להעמידו לרשותכם, אך אין הדבר כך." רופין ענה שהעלייה היהודית הביאה עושר רב לארץ-ישראל; לממשלה היה עודף תקציבי של ששה מיליון לירות, ואם תיזום מבצעי ניקוז והשקאה בהיקף גדול תימתח העלות על פני שורה ארוכה של שנים, הוא המשיך:

"אפשר שאנו קצרי-רוח, אך אנו נתונים בלחצם העז של יהודים המבקשים להתיישב כאן ואשר אינם יכולים להתיישב כאן אם פעולות הפיתוח לא תבוצענה בקצב מהיר למדי. אני מבין את כל הקשיים, ואני רחוק מלהאשים את הממשלה. אני מודאג כאן לא כל-כך מהעבר; דאגתי נתונה לעתיד, ואני סבור שאפשר וצריך לעשות עתה הרבה."

ב- 14 בדצמבר התנגש רמבולד שוב עם חבר הסוכנות היהודית, הפעם ד"ר מוריס הקסטר, שעליו לחץ בשאלת מגבלות ההתיישבות היהודית. אילו ניתנה ליהודים כל הקרקע שרופין אמר כניתנת לטיוב, מיליון וחצי דונם, "האם היית מודה שזו האפשרות האחרונה להתיישבות יהודית ושאין עוד..." שאל רמבולד. "האם היית מודה," חזר ושאל, "שבכך תמו אפשרויות ההתיישבות היהודית בארץ." הקסטר השיב כי תלוי "באפשרויות הקיימות ובאלה שמציאותן תתגלה מאוחר יותר." על כך השיב רמבולד, "אני מבין. זהו תהליך ללא קץ. חיזון בלתי-נדלה של אפשרויות." ניבוי "סופו של המירוץ." הגיב הקסטר, "הוא דבר מסוכן מאד."

מרד יהודי בארץ-ישראל

בעוד חברי ועדת פיל מנהלים את ראיונותיהם וחקירותיהם חששו מנהיגי הציונים כי בלחץ הערבים עלולה בריטניה לוותר כליל על רעיון הרוב היהודי שיכונן לבסוף בפלשתינה. ב- 13 בדצמבר 1936 בילה ד"ר וייצמן את הלילה בבית הממשלה בירושלים, וכעבור יומיים שיגר הנציב העליון סר ארתור ווקופ לשר המושבות ויליאם אורמסבי גור דיווח על שיחתו עם וייצמן:

"הוא שמע שהדעה הכללית היא שקיים גוש מוצק של ערבים שיקשו על העמדה הבריטית בארץ-ישראל ויאיימו עליה כל-כך, עד שהאנגלים יתפתו לומר שמילאו את חובתם, הבית הלאומי כבר כונן, נוצר וקיים, ואין זה מחובתם או מעניינם להמשיך ולהתיר הגירה כשמשמעו של מסלול זה רק מלחמה או סכסוך מתמיד עם ערבים פלשתינאים הנתמכים באורח פעיל על-ידי שילוב כה אדיר. "ד"ר וייצמן ראה בכך הגיון כוזב עד אימה... הבט בעיראק – מדינה שאינה כשירה למימשל עצמי, כורדים עויינים, שבטים עויינים על הפרת – ד"ר וייצמן לא הזכיר את ערב הסעודית, אך שאל אם פדרציה אשר כזו תאכוף על אנגליה להשתמט מהבטחותיה ולהשליך את היהודים."

אם תחליט אנגליה "להשליך את היהודים," אמר וייצמן לנציב העליון, "400,000 היהודים בארץ-ישראל לא ייכנעו לעולם. הם יוכיחו עצמם עצומים בפעולה ממש כפי שהוכיחו עד עתה את כוחם בהבלגה." אנגליה תעמוד אז, הזהיר וייצמן, בפני "400,000 יהודים במרד כללי בארץ-ישראל, בתמיכת מיליוני יהודים באמריקה ובמקומות אחרים, שהחלטתם נחושה לקבל את זכויותיהם הצודקות ולממש את ההבטחות שניתנו להם."

לקראת תום שיחתם, שנמשכה בבוקר ה- 14 בדצמבר, שאל ווקופ את וייצמן למה הוא מייחס את הקיצוניות הערבית הגוברת. "אביסיניה," השיב וייצמן מיד. "מוסוליני גרם לערבים להאמין כי אנגליה תירתע תמיד בפני כוח."

וייצמן הציג בפני בריטניה שני נתיבים חלופיים. האחד – הכרה בכך שהערבים יתנגדו תמיד לכל הגירה יהודית ו"להגיב על גישה זו" בהיתר ל- 300,000 יהודים לעלות ארצה בשנתיים-שלוש הבאות. "כשיהיו כאן שלושת-רבעי המיליון יהודים," אמר וייצמן לווקופ, "הם יוכלו להחזיק מעמד בפלשתינה." החלופה השנייה, ציין וייצמן, "היא שממשלת בריטניה תמעל באמונם של היהודים, תזנח את עקרון קיבולת הקליטה ותחרוץ את גודל היהודים להיות מיעוט נצחי."

ב- 26 בדצמבר נסע פרופסור קופלנד (Coupland) אחד מחברי ועדת פיל, לפגישה עם ד"ר וייצמן ברחובות, קופלנד החל לראות דרך לפשרה בין השאיפות היהודיות והערביות. הוא האמין כי יש לתת חלק מפלשתינה ליהודים וחלק לערבים; חלוקה לא רק של הארץ, אלא גם של הריבונות. ליהודים תהיה מדינה משלהם, אם גם מקוצצת; הערבים יהיו חופשיים, באזורים שיוקצו להם, מכל התיישבות או התרחבות יהודית, בדיוק כשם שעבר-הירדן נסגרה כליל בפני מתיישבים יהודים מאז כינונה בידי בריטניה ב- 1922. המחקר ההיסטורי של קופלנד שיכנע אותו כי שני עמים, שלכל אחד מהם תחושה שונה של זהות לאומית, לא יוכלו לחיות בצוותא כשותפים שווים במדינה אחת. כך תיוולד "מדינה-זוטא" יהודית, שתחליף ותבטל את הצהרת בלפור.

ב- 28 בדצמבר המשיכו חברי הוועדה בחקירותיהם, בהציגם שאלות לד"ר אברהם כצנלסון, המנהל יליד-רוסיה, של מחלקת הבריאות של ההנהלה הציונית, ולהנרייטה סולד, ילידת ארצות-הברית, חלוצה בתחום השירותים החברתיים מאז בואה לארץ שש-עשרה שנה קודם לכן. כשציינו חברי הוועדה כי עם הגידול בעלייה גדל הביקוש לשירותי בריאות בקרב היהודים, השיבה הנרייטה סולד כי היהודים הביאו גם הון רב ארצה. ד"ר כצנלסון, מצידו, ציין כי מרגע שהעולה נחת בנמל חיפה ושילם שני שילינגים תמורת שתי זריקות-החיסון הראשונות שלו, "הוא משלם יותר משהממשלה מוציאה בפועל... העלות לממשלה אינה שני שילינגים, אלא אולי כמה פני, והעולה משלם תמורת כל השירותים המסופקים לצרכיו." בנוסף, שילמה הסוכנות היהודית את העלות המלאה של תברואת בתי-הספר, רווחת התינוקות, אישפוז המבוגרים וכל שירותי המרפאות. כל שהיהודים ביקשו, המשיך כצנלסון, היתה תמיכה ממשלתית "במידה צנועה מאוד." הסוכנות היהודית כבר שילמה 290,000 לי"ש על חשבון השירותים הרפואיים, בעוד שהמענק הממשלתי הסתכם ב-60,000 לי"ש בלבד. "איננו מבקשים מערכת שלמה של שירותי בריאות לפי התקן האירופי," טען כצנלסון. "אנו מבקשים את המיזער המעשי, לדעתנו, במגבלות משאבי הממשלה." כשניסה רמבולד לטעון כי אין לצפות מהממשלה להעניק הטבות מיוחדות למיגזר העשיר – משמע היהודי – של האוכלוסיה, ציין כצנלסון כי בקהילה היהודית נכללו גם עניים ולא רק עשירים וכי היהודים העניים יותר אירגנו לעצמם שירות רפואי בעלות של קרוב ל- 200,000 לי"ש "באמצעות ביטוח בריאות ודמי חבר של העובדים."

ב- 30 בדצמבר חקרה הוועדה כמה נציגים של ההסתדרות הכללית, גולדה מאירסון, לימים גולדה מאיר, ציינה כי בהיעדר תכנית ביטוח אבטלה ממשלתית, אירגנה ההסתדרות תכנית משלה, ובכל זאת לא הצליחה להשיג סיוע ממשלתי. היא הוסיפה כי הממשלה שילמה רק 7,000 לי"ש מתקציב החינוך, שהסתכם ב- 53,000 לי"ש, ובכך גרמה לנטל כבד, משום "שעמנו הוא כזה המחשיב חינוך כצורך ראשוני למשפחה..."

בפני נציג אחר של ההסתדרות שהופיע בפני הוועדה באותו יום, דב הוז, הציג רמבולד את השאלה: "האם נכון לומר שכל המוסדות הרבים שכוננתם כאן ושרבים מהם ראויים להערצה, האם נכון לומר שאתם מצפים מהממשלה להשלים מתקציביה את מימון הגופים השונים שכוננתם כאן ושאם לא תנהג כך הממשלה, תהיה לכם עילה לקבול עליה?" על כך השיב הוז כי המוסדות היהודים שאליהם התייחס רמבולד "ממלאים, ככלל, תפקידים שבמדינות אחרות ממלאת הממשלה ושלדעתנו על הממשלה למלא כאן." באשר כוננו היהודים בתי-חולים או בתי-ספר, הוסיף הוז, "זה משחרר את הממשלה מהאחריות וההוצאה הכרוכים בהם." סבלנותו של רמבולד עמדה לפקוע. "הנח לי לומר לך משהו," קרא, "לורד קרומר היה במצרים עשרים וחמש שנה וקיבל לידיו מדינה במצב גרוע ביותר. נדרשו לו כמעט עשרים וחמש שנה לשקם מדינה זו למצב של שפע... התרשמותי היא שהמשימה כאן קשה יותר מזו שעמדה בפני לורד קרומר, משום שלא זו בלבד שמדינה זו היתה מוזנחת ביותר כשעברה לידי שלטון המנדט, אלא שעל שלטון המנדט היה לפתח את הארץ בהתחשב בניסוי הייחודי של הזרקת גזע זר לתוך הגוף המדיני של גזע-תושב זה..." היהודים זעמו על הכינוי "גזע זר". דב הוז השיב שהיהודים אינם רואים בעצמם גזע זר, אלא "בנים השבים לגבולם, לארץ שבה חיו או שבה יכוננו את ביתם." העלייה היהודית, הוסיף, טומנת בחובה לא רק "התלהבות ומסירות לעבודה, אלא אפשרויות ממשיות של פיתוח שלא היו גלומות בארץ זו, שלא היו קיימות כאן לפני הגעת היהודים."

גזע לא-מרנין במיוחד

חברי הוועדה הופתעו מהיקף הביקורת היהודית ומנחישותה הברורה של הקהילה היהודית להתרחב ולשגשג. הגידול המהיר של תל-אביב נראה להם נסיון מכוון לעודד את המשך העלייה היהודית. ב- 5 בינואר 1937 ערכו חקירה צולבת לראש עיריית תל-אביב. ישראל רוקח, בדבר התכניות להרחבת העיר. שוב התבהר כי ליהודים לא היתה כל כוונה להגביל את צמיחתם. בו בזמן, מחו על גישתם של שלטונות המנדט, שסייעו לתקציב השנתי של העירייה ב- 6 אחוזים בלבד. עם "רצון טוב והבנה" רבים יותר, טען רוקח, תוכל הממשלה לפעול רבות לשיפור שירותי העירייה. כששאל רמבולד מדוע שילמה העירייה למשטרה המקומית שכר גבוה מזה ששילמה הממשלה לשוטריה. הצהיר רמבולד כי "יש בתל-אביב רמת מחייה מסויימת, המחייבת תשלום מזערי לאדם, במיוחד לבעל משפחה." כשהעיר לורד פיל כי צמיחתה של תל-אביב מזכירה לו עיירה אמריקנית גדולה, ציין רוקח כי הוא מקווה שתל-אביב תגדל עד לממדיה של לוס אנג'לס. "עם עסקי הקולנוע וכל זה?" שאל רמבולד בסרקזם. "לא, בלי עסקי הקולנוע," השיב רוקח. "אנו מעוניינים בתרבות, אך לא בקולנוע." ליידי רמבולד, שכתבה לאמה ב- 6 בינואר 1937, היתה עוקצנית פחות ביחסה לזרימת היהודים לתל-אביב: "למרות כיעורה של עיר פטרייתית זו, התרשמנו מהאנשים המאושרים, העולזים והעסוקים מאד המתרוצצים בה. הם חשים שלהם היא ושהם בני-חורין, לא נושא לזילזול ולבוז ולהטרדה (וגרוע מכך) תכופות. כך שלמרות היותם גזע לא-מרנין באורח מוזר, יש להעריץ מאמץ זה שלהם..."

ב- 7 בינואר ערכה הוועדה את אחרונת ישיבותיה הפתוחות בהשתתפות עד יהודי, דוד בן-גוריון, שהצהיר כי מטרת הסוכנות היהודית, שבראש הוועד הפועל שלה עמד, היתה "לעשות את העם היהודי אדון לגורלו-שלו, לא משועבד לרצונם ולחסדיהם של אחרים – לעשותו דומה לכל עם חופשי אחר." אבל, טען בן-גוריון, המטרה היהודית לא כללה "שליטה בזולת כלשהו." לערבים, הוסיף, "זכות שלא להיות נתונים לחסדי היהודים." בן-גוריון סיים את עדותו בדיון ביחסי יהודים וערבים. הוא שיבח את קבלת העצמאות של עמי מצרים, עיראק וסוריה והצהיר כי: "אין סכסוך אינטרסים בין העם היהודי ככלל והעם הערבי ככלל... אנו זקוקים זה לזה. אנו יכולים להועיל זה לזה... אמונתנו היא שישוב יהודי גדול, אומה יהודית חופשית בפלשתינה, בהיקף פעילות נרחב, יועילו רבות לשכנינו הערבים, ואם תוכר עובדה זו ינבעו ממנה שלום ושיתוף-פעולה לעד בין שני העמים." חמישה ימים אחר-כך, כשהחלה הוועדה בחקירת הערבים, שהסכימו במאוחר להשתתף בדיוניה, הובהר עד כמה רחוקה האפשרות לשיתוף-פעולה כזה. רג'ינלד קופלנד כבר הגיע למסקנה כזו, ובישיבה חשאית ב- 8 בינואר שאל את ד"ר וייצמן במישרין אם יסכים לחלוקת פלשתינה לשתי יחידות מדיניות נפרדות, ערבית ויהודית. בשחזרו את האירוע תריסר שנים מאוחר יותר, סיפר קופלנד לג'ון מרטין כי וייצמן אמר ש"יהרהר בכך". שבוע לאחר מכן, ב- 16 בינואר, נסע קופלנד בגפו לביקור אצל וייצמן, ששהה בנהלל. קופלנד נזכר כי אף ששיחתם נמשכה "פחות משעה", אמר לו וייצמן כי "אישית ובהתנייה, בתנאי שהגבולות יותוו לשביעות רצונו, נראה לו רעיון החלוקה."

העד הערבי הראשון היה מופתי של ירושלים, חג' אמין, שהופיע בפני הוועדה עם תשעה חברים אחרים של הוועד הערבי העליון. הצהרת בלפור, הכריז המופתי, "פגעה קשות באינטרסים של הערבים... ליהודים התאפשרה רכישת שטחים גדולים בקרקעות הערביות הפוריות ביותר... התקוות הערביות להשגת עצמאות סוכלו כולן." היהודים, טען חג' אמין, שמו להם ל"מטרה סופית" את הקמתו מחדש של בית המקדש על חורבות המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. המופתי דרש לבטל את הצהרת בלפור ולהעביר את ארץ-ישראל לגוף ריבוני ערבי. כששאל אותו רמבולד אם פלשתינה תוכל "לבולל ולעכל" את 400,000 היהודים שכבר נמצאו בה, השיב המופתי במלה אחת ויחידה: "לא". מאוחר יותר, בתשובה לשאלת חברי הוועדה ב- 13 בינואר, הכריז מנהיג ערבי אחר, עווני ביי, שהיה מנציגי חיג'אז בוועידת השלום בפאריס 1919: "כל ערבי בפלשתינה יעשה כל שבכוחו לרסק את הציונות, כי לעולם לא ייתכן איחוד בין הציונות והערביות." עווני ביי דחה את רעיון שיתוף-הפעולה הערבי-יהודי במסגרת מדינה אחת, באומרו לחברי הוועדה: "מה שאנו אומרים הוא שברצוננו בממשלה פלשתינאית לאומית... אנו מתנגדים לקיומם של 400,000 יהודים בארץ זו."

עבודתה של ועדת פיל נמשכה גם לאחר שובם של חבריה ללונדון. ב- 19 בינואר התקבל מכתב ארוך מד"ר וייצמן, שאף הוא שב ללונדון, ובו הותוו תשובותיו לשאלות השונות שהופנו אליו בישיבות החשאיות שנערכו ב- 26 בנובמבר, ב- 16 בדצמבר וב- 23 בדצמבר. בתשובה לשאלתו של רמבולד בדבר מועד השלמתו של הבית היהודי הלאומי, הצהיר וייצמן: "הבית הלאומי היהודי אינו בית, אלא אם דלתותיו נותרות פתוחות למספר רב של יהודים המשתוקקים להיכנס לארץ-ישראל, ככל שהארץ יכולה, כלכלית, לקלוט... את המנדט אין לסיים עד שחבר הלאומים יגיע למסקנה שהבית הלאומי היהודי התפתח לשלב כזה שכוחו-שלו מבטיח את המשך גידולו החופשי, או שערובות חוקתיות ואחרות יינתנו תחת המנדט ויערכו באופן תכליתי גידול נמשך של הבית הלאומי. בלא הפרעתן של מיגבלות מדיניות כלשהן." בתשובה לטענה כי יש לשים קץ לעלייה היהודית אמר וייצמן כי צעד כזה "יעודד בערבים את האמונה כי התפרעויות נושאות פרס..."

ב- 12 במארס זומן לוועדה וינסטון צ'רצ'יל – (Churchil). בתשובה לשאלת לורד פיל הצהיר כי את הזכות היהודית לעלייה אין להגביל לפי "קיבולת הקליטה הכלכלית" של ארץ-ישראל. עוד דיבר צ'רצ'יל על "תום הלב של אנגליה כלפי היהודים." הממשלה הבריטית בהחלט מחוייבת, אמר, "לרעיון שביום מן הימים, איכשהו, בעתיד הרחוק, בכפוף לצדק ולנוחות כלכלית, אפשר בהחלט שתהיה שם מדינה יהודית גדולה, בעלת אוכלוסיה של מיליונים, הרבה יותר ממספרם של התושבים הנוכחיים של הארץ... מעולם לא חייבנו עצמנו להפיכת פלשתינה למדינה יהודית... אך אם יהודים רבים יותר ויותר יתקבצו בבית זה והכל יעובד מדור לדור, בצדק ובהתחשבות הוגנת בנעקרים, בהחלט הובא בחשבון וכוון שבמרוצת הזמן הם עשויים להפוך למדינה יהודית מכרעת." רמבולד השתלט על השאלות. האם אין "עוול חמור" לערבים במשיכת יהודים רבים מדי מבחוץ לארץ-ישראל? צ'רצ'יל השיב כי אפילו כאשר הבית היהודי "ייעשה לפלשתינה כולה," וכך יקרה לבסוף, לא יהיה כל עוול. "מדוע," שאל, "נעשה עוול חמור בכך שאנשים באים ומגדילים את פרנסתם של רבים יותר והופכים את המדבר למטעי דקלים ולפרדסי הדרים? מדוע יש עוול בהגדלת התעסוקה והבריאות לכל? אין כל עוול. העוול הוא כאשר החיים בארץ מותירים אותה במדבריותה אלפי שנים." כשדיבר רמבולד בשם הערבים שהיו, לדבריו, "האוכלוסיה המקומית" ששועבדה ב- 1918 "לפלישתו של גזע נכרי," התנגד צ'רצ'יל למשפט "גזע נכרי". הערבים, אמר, באו ארצה לאחר היהודים. היו אלה "המחנות הגדולים של האסלאם" אשר "ניתצו" את פלשתינה. "ראיתם את המדרגות ההרריות שהיו בעבר מעובדות," אמר לחברי הוועדה, "ואשר תחת שלטון ערבי נותרו מדבר." רמבולד התעקש לטעון כי הפיגור בא תחת השלטון התורכי, אך צ'רצ'יל עמד על דעתו כי "באשר ילך הערבי, תכופות יש שם מדבר." כשדיבר רמבולד על התרבות הערבית בספרד, ענה צ'רצ'יל: "אני שמח שנזרקו משם." דקות אחדות מאוחר יותר אמר ללורד פיל, "לטובת העולם יש לעבד את המקום, ובידי הערבים לא יעובד לעולם."

לקראת תום הישיבה שאל רמבולד את צ'רצ'יל מתי יחשיב את הבית הלאומי היהודי עומד על כנו ואת הבטחתה של בריטניה מוגשמת. "באיזו נקודה?" שאל רמבולד, ועל כך השיב צ'רצ'יל: "כשיהיה די ברור שהעליונות היהודית בארץ-ישראל בולטת מאד, מכרעת, וכשנסיק לשביעות רצוננו שאין לנו חובות נוספות כלפי האוכלוסיה הערבית, המיעוט הערבי."

התנגדות ערבית מאורגנת

עוד קודם שחברי ועדת פיל הגיעו למסקנה סופית כלשהי, החריפו לחצי הממשלות הערביות ומנהיגים מוסלמים מחוץ לפלשתינה, כפי שחשש וייצמן עצמו. ב- 4 בינואר 1937 דיווח למשרד החוץ השגריר הבריטי בבגדאד, סר ארצ'יבלד קלארק קר (Kerr), כי לדברי ראש ממשלת עיראק "פתרון בעיית הערבים בפלשתינה" חשוב יותר "מכל שאלות היום האחרות." יומיים אחר-כך ציין ג'ורג' רנדל (Rendel), מנהל המחלקה המזרחית במשרד החוץ, על מברקו של קלארק קר: "יש לזכור כי היה קשה מאד לרסן את העיראקים לתקוף את יהודי עיראק בעת המהומות האחרונות בפלשתינה."

לחצן-בכוח של מדינות ערב שהתנגדו להחלטותיה האפשריות של בריטניה בשאלת פלשתינה פורט ב- 13 בפברואר על-ידי פקיד אחד במחלקה המזרחית של משרד החוץ, לייסי באגאלי (Baggallay) שחיווה את דעתו כי אפילו מלך ערב הסעודית איבן סעוד "בוודאי יפסיק להפעיל השפעה ממתנת כלשהי," אם הפתרון שיתגבש לא יספק את דעת הערבים שמחוץ לארץ-ישראל. "במחאות דיפלומטיות" לבדן, הזהיר באגאלאי, אפילו למדינות שבהן היתה ההשפעה הבריטית ניכרת, בעיראק ובמצרים, "אפשר שלא יהיה די כשלעצמן למנוע את שיגורה של עזרה פעילה. "על הצעה של ווקופ להתיר ליהודים להקים יחידות חמושות להגנתם מפני ההתקפות החוזרות-ונשנות של כנופיות ערביות על ישובים יהודים, רשם באגאלאי, "איני יכול להעלות בדעתי דבר שסביר יותר כי ישכנע את דעת הקהל הערבית כי ממשלת הוד מלכותו מחוייבת סופית והחלטית לצד היהודים..."

הערבים שמחוץ לארץ-ישראל מיהרו להפגין את התנגדותם לכל צורה של חלוקה, או "מדינה-זוטא" ליהודים. ב- 31 במאי בא הנציג הסעודי בלונדון, שייך יוסוף, למשרד החוץ על מנת להדגיש, כדברי רנדל, "שמה שמדאיג את הערבים באמת הוא ההצעה שיש לחלק את פלשתינה."

למשרד המושבות נראתה ביקורת יהודית אפשרית על הצעת החלוקה מסוכנת יותר, לא משום רישומה על מצוקת היהדות העולמית אלא בשל רישומה על מדיניותו של נשיא ארצות-הברית. כפי ששר המושבות ויליאם אורמסבי גור כתב לאנתוני אידן (Eden) ב- 5 ביוני: "... ביטול המנדט וקץ הצהרת בלפור, וחלוקת פלשתינה לשתי מדינות בעלות מימשל עצמי, יהיו מנה קשה לעיכול לאמריקה בלתי-מונחית עם שלושה וחצי מיליון יהודים, מקצתם 'בקירבת' הנשיא."

באין אפשרות לשרטט צורת מימשל כלשהי לפלשתינה שתספק ערבים ויהודים גם יחד, סיכם דין-וחשבון הוועדה כי חלוקה לשתי מדינות נפרדות עם ירושלים תחת שליטה בריטית נמשכת, נראית כמציעה לכל הפחות סיכוי לשלום, בסופו של דבר." משמעה של החלוקה יהיה "שעל הערבים להשלים עם הוצאה מריבונותם של נתח שטח שהוחזק בידיהם זמן רב ובעבר נשלט בידיהם." אשר ליהודים, סיכמו חברי הוועדה, עליהם להסתפק בפחות מפלשתינה שבה שלטו בעבר ושבה קיוו לשלוט שוב."

ב-16 ביולי שיגר ז'בוטינסקי לצ'רצ'יל מכתב פרטי ובו מחה על תכנית החלוקה של פיל. אף שהיהודים עצמם, כתב, לא "הבינו במלואן" את השלכות הדו"ח, "בוודאי הם מעוניינים יותר מכל במרחב להתנהלות וארץ-קודש שהינה ארץ-קודש." חלוקה, לדעתו, "קוטלת את כל תקוותיהם."

דו"ח ועדת פיל שימש נושא לוויכוח בפרלמנט הבריטי ב- 21 ביולי, כאשר סר ארצ'יבלד סינקלייר (Sinclair), מנהיג המפלגה הליברלית בבית הנבחרים, תקף את תכנית החלוקה במרץ וטען כי היהודים לא יסתפקו לעולם במדינה כה קטנה כפי שהוצע בדו"ח. לדברי סינקלייר, היהודים, "בהתבססם לאורך רצועת חוף שאינה בת-הגנה, צפופים, שופעים, כשבגבם לחצה יהדות עולמית ענייה ונרדפת," יונעו ב"דחף להשיג בכוח או בעורמה את המטרה של הר ציון ועמק הירדן." באוגוסט 1937, בקונגרס הציוני ה- 20 שנערך בציריך, התקבלה החלוקה עצמה, אך אזור החלוקה שהוצע בדו"ח פיל נמצא בהצבעה "לא קביל".

בניגוד לתגובה היהודית, דחו הערבים את דו"ח פיל על המדינה היהודית שבו, קטנה ככל שתהיה, ב- 26 ביולי הבריק סר מיילס למפסון (Lampson) מקאהיר לרווח על שיחתו עם ראש ממשלת מצרים, נחאס פשה. "ראשית כל," אמר לו נחאס, "מצרים לא תוכל להתייחס בשוויון נפש לאפשרות של מדינה יהודית עצמאית בשכנותה. לבד משאלות בטחון וכיוצא בהן, מי יוכל לומר שהיהודי הרעבתן לא ידרוש להבא את סיני? או יגרה מהומות בקהילה היהודית במצרים עצמה?" נחאס רצה מדינה ערבית עצמאית בפלשתינה, עם עלייה יהודית מוגבלת ביותר. "אין לעקור את הערבים משורשיהם." אמר, "על מנת לפנות במולדתם מקום לזרים." באותו יום ציין ג'ורג' רנדל כי אם תיושם תכנית החלוקה, "ינטרו הפלשתינאים טינה גדלה והולכת כלפי המדינה היהודית, המנתקת אותם מהים, יקשה לראות כיצד נוכל למנוע מהם לפתוח בסידרת פשיטות וחדירות." תגובתו של רנדל באה בעקבות מכתב של ז'בוטינסקי, שפורסם ב"דיילי טלגרף" ב- 23 ביולי ואשר בו התריע המנהיג הרוויזיוניסטי נגד סכנת "האירידנטיזם הערבי שיחמיר את כיבוש המדינה היהודית." כפי שכתב ז'בוטינסקי: "מדינה גמדית שמגיניה מנועים מלגדול ליותר מקומץ, אך עתירת עושר ותרבות, תכותר לא רק בפלשתינה הערבית אלא גם על-ידי פדרציה ערבית מחלב ועד בסרה וצנעא (כאשר הדו"ח מזמין בגלוי את 'המדינה הערבית' המוצעת להצטרף לפדרציה כזו), באורח בלתי-נמנע תיחמד ותותקף בהזדמנות הראשונה, ו'הזדמנות' פירושה כל רגע שבו תמצא עצמה האימפריה הבריטית במצוקה במקום אחר כלשהו."

שר המושבות הבריטי אורמסבי גור המשיך לקוות כי חלוקת ארץ-ישראל תצא לפועל. למרות האיבה הערבית. ב- 13 באוגוסט 1937 הסביר איבה זו לוועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים. בכל זאת, טען אורמסבי גור, הערבים בפלשתינה "לא ראו עצמם עד כה כ'פלשתינאים', אלא כחלק מסוריה כולה. כחלק מהעולם הערבי." אפשר יהיר. לפיכך, להעבירם אל מחוץ לאזורים רבים שיוקצו למדינה יהודית ריבונית. הם יעברו, הצהיר אורמסבי גור, למרחק של קילומטרים מעטים יחסית בלבד, לעם הדובר אותה שפה, עם דת ותרבות זהות. אורמסבי גור המשיך: "הוא משוכנע שלא כל הערבים יהיו מעוניינים בעזיבת המדינה היהודית: מקצתם יכירו בהזדמנויות שתספק להם המדינה היהודית. אך לא היה לו גם ספק שיהיו שירצו לעזוב מטעמי רגש, ואם יינתנו להם חלקות ותוכן למענם קרקע לא הרחק מבתיהם הנוכחיים, הוא בטוח שרבים מהם ינצלו הזדמנות זו. תהיה זו אחת מחובותיה הראשונות של המעצמה המנדטורית, אם יאשר החבר את פעולתה לגבי תכנית זו, לערוך סקר יסודי של עבר-הירדן, במגמה לוודא כמה יעלה והיכן למקם חלקות כאלה."

רעיון זה של העברת הערכים מזרחה, אל מעבר לירדן, היה הניסיון הבריטי האחרון למצוא דרך כלשהי שבה עשויים היהודים להיות לרוב, לפחות בחלק מהשטח שממערב לירדן. מכאן ואילך יתחזק בחוגים בריטיים רשמיים הדימוי השטחי של היהודי הארץ-ישראלי כנכרי לחלוטין לפלשתינה. ב- 14 באוגוסט, למחרת הצעתו של אורמסבי גור להעביר ערבים מזרחה, אמר פקיד קולוניאלי בריטי נכבד שכיהן בעבר כמושל שני חבלים נרחבים בהודו, לורד היילי (Hailey), לאותה ועדת מנדטים מתמדת בז'נווה כי "הציבור הבריטי לא יתמוך לעולם במידה כלשהי של שיכנוע בתכנית שתכלול את הכפפת האוכלוסיה הערבית הילידה לאוכלוסיה חדשה המורכבת ברובה ממתנחלים פולנים וגרמנים."

פיגועים של שכירי-חרב

בספטמבר התכנסו בדמשק 400 ערבים שייצגו את כל מדינות ערב ואת פלשתינה עצמה והחליטו כי פלשתינה היא "חלק בלתי-נפרד מהמולדת הערבית." הם העמידו את בריטניה על חובתה לבחור "בין ידידותנו לבין היהודים." לקראת סוף השנה התלקחה אלימות שוב: ב- 26 בספטמבר רצחו טרוריסטים ערבים את קצין המחוז של הגליל, לואיס אנדרוז, שהיה אחראי לאירגון מסעותיהם של חברי ועדת פיל בארץ-ישראל. בישיבת קבינט, שלושה ימים לאחר רצח אנדרוז, אמר אורמסבי גור לעמיתיו כי "חיוני לנקוט פעולה ביחס לרציחות האחרונות." הוא המשיך: "לרצח זה התלוו רציחות רבות אחרות של ערבים מתונים, ודומה שנחנך שלטון טרור."

כתוצאה מדרישותיו של אורמסבי גור החלו כוחות בריטיים במערכה צבאית קדחתנית נגד טרוריסטים ערבים, וב- 6 באוקטובר היה ביכולתו לדווח לקבינט כי בין השאר נאכפה צנזורה קפדנית על העיתונות המקומית ואסרה "כל איזכור של המופתי הגדול," בעוד שמעשרת חברי הוועד הערבי העליון נמצאו שלושה – ובהם המופתי עצמו – מחוץ לארץ ואחר חמק ממעצר, אך חמישה נעצרו והוגלו לאיי סיישל. צעדים חמורים אלה, אמר אורמסבי גור לקבינט ב- 8 באוקטובר, כבר הביאו "לתוצאות רצויות." למקור הטרור התייחס גם הנציב העליון בפועל, ו.ד. באטרסהיל (Battershill), במכתב ששיגר ב- 12 באוקטובר לסר ג'ון שאקברג (Shuckburgh) במשרד המושבות. "האקדחנים עצמם," כתב, "חיים בפלשתינה פזורים בין הכפרים שבקירבת חיפה ובסביבתה ובצפון בכלל. מכוונים אותם כמה פלשתינאים המתגוררים בדמשק." באטרסהיל המשיך: "אין ספק שברחובות דמשק מטיפים בגלוי מאות אחדות של פלשתינאים להסתה מהסוג הגרוע ביותר נגד ממשלת הוד מלכותו."

ב- 15 באוקטובר שיגר אורמסבי גור את דיווחו של באטרסהיל לאנתוני אידן במשרד החוץ. "אני חושש," כתב, "שברור כי דמשק כי עתה מרכזו של האירגון שמאחורי האקדחנים." בסוף החודש הגיעו למשרד החוץ ראיות נוספות במישרין מהקונסול הבריטי בדמשק גילברט מאקארת, ששיגר לאידן פרטים על פעולותיהם של "בנדיטים" פלשתינאים בסוריה ב- 25 באוקטובר ושוב חמישה ימים מאוחר יותר, לאחר האיום השלישי "של טרוריסטים פלשתינאים" להתנקש בחייו. ב- 15 בנובמבר כתב מאקארת במישרין לרנדל. אפשר לאהוד, כתב, את הפעילויות הפאן-ערביות והאנטי-ציוניות של העולם הערבי, אך היה לדעתו היבט נוסף למערכה האנטי-בריטית והאנטי-יהודית הנוכחית. "אין לחשוב," כתב מאקארת "שהלאומנים הערבים בפלשתינה או בסוריה מציגים עצמם כגיבורי עניין נאצל." הוא המשיך והסביר: "בחודשיים האחרונים הם סרקו את שכונות העוני של ערי סוריה בחיפוש אחר פושעים ידועים (שרבים מהם כבר ריצו עונשים ממושכים כעונש על תקיפות פראיות). אני עצמי קיבצתי במרוצת מאמצי למנוע מהם לצאת לארץ- ישראל רשימה של כמאה וחמישים סורים ופלשתינאים המתגוררים בסוריה שנסרקו באופן זה; רבים נשכרו ויצאו לארץ-ישראל במשימה מזוויעה על טהרת שכירות החרב, לזרוע הרס כמיטב יכולתם. עד כה, למרות שכתיבתי כפופה לתיקונים, טרם חצה את הגבול אף סורי או פלשתינאי נכבד על מנת להצטרף לכנופיות הפורעים המבלות את זמנן בפלשתינה בפיצוץ רכבות נוסעים, באיום על פקידים וברציחתם של פקידים, חיילים חסרי מגן, שוטרים ואזרחים, סחיטת כסף בקנה אקדח מערבים, נוצרים ויהודים כאחת, חיתוך כבלי טלפון, השמדת צינור הנפט וביצוע מאה מעשים אנטי-חברתיים אחרים.

איני מתייחס לערבים בכללם כאל פורעים, בריונים ופושעים, אך אני מאמין שאוכל להצדיק במלואו את השימוש בכינויים אלה במקרים שבהם השתמשתי בהם. בחרתי במונחים במכוון, בתקווה שכך אבחין בין פעולותיהם לביטוי לגיטימי של רגשות ערבים נאותים."

אך לא רק בעולם הערבי הותקפה הציונות. באוקטובר גבר הלחץ בקרב החברים המוסלמים במועצות המחוקקות הרשמיות בהודו הבריטית להתנגד לכל צורה שהיא של מדינה יהודית בארץ-ישראל קטנה או מקוצצת ככל שתהיה בשיטחה. היו אלה אותם פוליטיקאים הודים בכירים שלהם האצילה בריטניה מידה רבה והולכת של אחריות ממשלתית. ב- 10 באוקטובר קיבל המשנה-למלך מחאה בחתימתם של כל החברים המוסלמים בבתי-המחוקקים המרכזיים, שהצהירו כי בריטניה "הסגירה עצמה לתככי היהדות הבין-לאומית ומעורבת בפעולות כספיות אתם." התחושה "גוברת בהודו," לפי המחאה המוסלמית, ש"אם לא ישתפר המצב יהיה קשה מאד לשלוט בו." המחאה אמרה עוד: "אנו פונים להוד מעלתה בבקשה ליידע את השרים האחראים באנגליה בדבר רגשותינו ותחושותינו, שאל להם לאבד אותנו למען יהודים נכרים, שבעת משבר לא יוכלו להגיש כל סיוע."

משרד החוץ התייחס למחאה זו בכובד ראש. למרות "המונחים הלא-שקולים" שבה, ציין איש המחלקה המזרחית טרנס ברנאן (Brenan), "איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מן האזהרה, וג'ורג' רנדל כתב כי התגובה של מוסלמי הודו למדיניותה של בריטניה בפלשתינה היא "תגובה שלדעתי סביר שתגבר ותיעשה מסוכנת יותר ככל שתימשך המדיניות."

מושבה בעלת אופי גרמני

האיבה המצרית כלפי כל מדינה יהודית עתידה נדונה אף היא במשרד החוץ הבריטי. ב- 15 באוקטובר הזהיר רונלד קמפבל (Campbell) ממחלקת מצרים מפני הסכנות, לדעתו, באימוץ מדיניות "שתהיה שנואה על הערבים." ג'ורג' רנדל פיתח טיעון פחות שיגרתי נגד מדינה יהודית, ברושמו באותו יום: "... תרבותם של מנהיגי היהודים בארץ-ישראל, כידוע לי מנסיון אישי, היא בראש ובראשונה גרמנית. המהגרים היהודים מהמעמד העליון יותר באים ברובם ממוצא או ממסורת גרמניים, ולא רק שמרו על תרבות שאופיה גרמני בבירור, אלא אף שמרו על נאמנות מוזרה לגרמניה ולאידיאלים גרמניים. מדינה יהודית תקבל, לפיכך, ככל הנראה גוון טויטוני מאד, ואין זה בלתי-מתקבל על הדעת שאם יתהפך הגלגל באירופה וגרמניה לא עוד תהיה רודפת-יהודים פעילה, היא תמצא מושבה רוחנית מן המוכן ממתינה לה בעמדת-מפתח במזרח התיכון." אפשר אף, הוסיף רנדל, כי אם תתלקח מהומה באירופה, "לא נוכל, אחר ככלות הכל, לסמוך בצורה כה מלאה על ידידותם של יהודי הגליל כפי שאנו נוטים כרגע לשער."

בד בבד עם השקפתו החדשה של רנדל על אי-נאמנות יהודית בכוח, המשיכו להגיע למשרד החוץ כמעט יום יום ראיות לעויינות מוסלמית נרחבת למדינה היהודית הקטנה המוצעת. ב- 19 באוקטובר התקבל במשרד החוץ מברק מטריפולי לגבי מחאות ערביות מקומיות נגד החלוקה המוצעת – מחאות שהתמקדו במסגדים אך נודע שזכו לעידוד השלטונות האיטלקיים, כנראה באישורו של מוסוליני. אף על פי כן, נראו המחאות חשובות, וב- 20 באוקטובר רשם רנדל: "מדיניותנו להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל למענם של מהגרים יהודים מפולין וממרכז-אירופה הניבה איבה לא-מתפשרת מצד ערביי פלשתינה, רובם ככולם, ומצד השטחים הערביים השכנים."

אחד משטחים אלה היה זה של מצרים: ב- 20 באוקטובר, בהפגנה של "האחים המוסלמים" בפורט סעיד, נשמעו קריאות "הלאה היהודים", ושבעה ימים מאוחר יותר הזהיר דייויד קלי (Kelly), משגרירות בריטניה בקאהיר, בשדר למשרד החוץ מפני סכנת הפיכתה של ארץ-ישראל לסוגיה פוליטית במצרים – מדינה, ציין הדיווח, שהינה "בראש ובראשונה אומה מוסלמית... האוהדת אינסטינקטיבית את תלאותיהם המדומות או האחרות של אחיה לדת." אך קלי המשיך וציין כי תחושת הזעם המוסלמית לא היתה בהכרח ספונטנית, אלא שיריבות פוליטית פנימית במצרים "עלולה," כדבריו, "לגרות עניין מלאכותי וטורדני בעניין הערבי בארץ-ישראל." למרות הסתייגותו של קלי הוכשרה הבימה לשינוי קיצוני במדיניות בריטניה ולתחילת הקץ של תכנית החלוקה. לא הזרם הנמשך של פליטי הרדיפות בגרמניה, אף לא תחיית האנטישמיות בפולין והשפעתה על יותר משלושה מיליון יהודים היו שקולים לעומת איומיו ולחציו של העולם הערבי. ב- 27 באוקטובר, במיזכר של משרד החוץ שכותרתו "פלשתינה, בעייה מדינית" סיפק רנדל את הנימוקים למדיניות חדשה. ראשית, כתב, "כנופיות של ערבים ממדינות שכנות ממתינות להזדמנות הראשונה לחצות לתוככי ארץ-ישראל לסייע בלוחמת הגרילה המוצעת נגד המעצמה המנדטורית"; הם עשו זאת משום שראו במדיניות החלוקה צעד לקראת הכחדתם; באורח בלתי-נמנע, השליטים הערבים עצמם יתנו לפלשתינאים "מידה גוברת של אהדה ותמיכה." כוחם של הערבים גם לא היה מוגבל להשפעתם בתוככי העולם הערבי, כתב רנדל, באשר: "... יש לנו אוייבים רבים באירופה, ויש סימנים ברורים לכך שהערבים כבר פונים לסיוע נגדנו. מדיניותנו בארץ-ישראל לא רק שתגמול לנו, לפיכך, באיבת כל הערבים, בתוככי ישראל ומחוצה לה, אלא סופה שתביא קשר הדוק יותר ויותר בין אותם ערבים ויריבינו האירופים שתוצאתו עלולה להיות מרחיקת-לכת וחמורה מאד לגבינו."

טבעי, ציין רנדל, שהיהודים קידמו בברכה את המאמצים הבריטיים הנוכחיים לדכא את הטרור הערבי בארץ-ישראל, "עד כדי כך," כתב, שעל בריטניה להיות מחוייבת ל"דיכוי או השמדה" של הערבים, "וכמקביל טבעי, לתמיכה בלתי-מסוייגת והחלטית ביהודים הלא-פלשתינאים בחלומם להתנחלות בארץ-ישראל." אולם מדיניות כזו, הזהיר, תיצור "מצב כה מסוכן באזור בעל חשיבות אסטרטגית כה חיונית לנו, ששום הצלחה ציונית מקומית בארץ-ישראל לא תוכל להיות שווה לנו את הקרבנות הכרוכים בה."

ב-29 באוקטובר שלחו ארבעה משרדי ממשלה בריטיים נציגים לדיון בשאלת ארץ-ישראל: משרד המלחמה, משרד המושבות, משרדהחוץ ומשרד האוויריה. רנדל ייצג את משרד החוץ. "הצעתי," כתב בדיווחו, "שאיבת הפלשתינאים להעברת שטח שראו כשלהם למהגרים יהודים ממרכז-אירופה, שבהם ראו נכרים, היתה תחושה עמוקה וטבעית שסביר כי תגבר עם התפתחות מדיניותנו." בתחילת נובמבר הגיעה למשרד החוץ עדות נוספת לאיבה הערבית החיצונית, מערב הסעודית. "אין לי ספק." רשם מומחה מזרח-תיכוני אחר, סר רידר בולארד, ב- 2 בנובמבר "שהוועד הערבי העליון, למרות התיעוב שהוא חש כנראה למשפחה המלכותית הסעודית כאל נהגי גמלים, ינסה לשחד את איבן סעוד להתערבות פעילה למענו, אם לא עשו כך כבר." תהיה זו "בקשה גדולה" מאיבן סעוד. "לחסום 'מתנדבים' מלחצות את הגבול לעבר-הירדן ולארץ-ישראל לסייע למורדים." ב- 3 בנובמבר דחק רנדל במשרד החוץ לזכור, כניסוחו, שאיבן סעוד "באמת קרוב ליאוש ממדיניותינו בארץ-ישראל." הוא המשיך והסביר: "... הוא הבין כעת כי הקמת מדינה יהודית קומפקטית, הומוגנית ועצמאית בחוף הים-תיכוני של מדינות ערב, כאשר כששה מיליון יהודים ממרכז-אירופה מנסים נואשות להיכנס אליה, משמעה איום כה חמור על כל התקווה להקמת ערב עצמאית ומשגשגת שחובתו, כריבון הערבי העצמאי המוביל, להקריב כמעט כל קרב בנסיון למונעה."

מעמד של מיעוט נצחי

כעת היה רנדל נכון להציג את פתרונו: ביטול החלוקה ואכיפת מעמד של מיעוט נצחי על יהודי פלשתינה. ב- 11 בנובמבר התווה את השקפת משרד החוץ במיזכר בן שלושה-עשר עמודים. על פלשתינה להישאר מדינה אחת, כתב, ויש להרגיע את הערבים כי "לא עוד יהיו בסכנת הפיכה למיעוט בארצם-שלהם, או בנישולם מכל הנתחים הפוריים שלה והעברתם בריבונות מלאה למהגרים נכרים." ליהודים, הוסיף רנדל, אין להתיר לעולם להגיע ל"יותר מ- 40 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה."

ב- 13 בנובמבר צידד בדיעותיו של רנדל סר רוברט ואנסיטארט (Vansittart), שציין כי הוא מקווה שאנתוני אידן עצמו "יאמץ את הקו של מיזכר זה." ב- 15 בנובמבר ציין רנדל כי "מר אידן היה כה מוצף בעבודה בהולה וחיונית בקשר לסין, גרמניה, ספרד וכו' שבאמת לא היתה לו עד כה אפשרות ממשית להיכנס לשאלת ארץ-ישראל." בכל זאת ניסה אידן למצוא פנאי לקריאת המסמכים השונים שהכין משרד החוץ למענו, והתרשם ממיזכר שהכין עוזר היועץ לענייני חבר הלאומים במשרד, רוג'ר מייקינס (Makins), ב- 12 בנובמבר. את מייקינס הדאיגה אפשרות עויינותן של "מדינות המזרח התיכון" בחבר הלאומים בז'נווה. "אראה בעין רעה," כתב מייקינס, "את האפשרות שמצרים, עיראק, תורכיה ופרס יפעלו נגדנו בז'נווה."

התנגדות כזו, הזהיר מייקינס, "תהיה, לדעתי, חמורה הרבה יותר מההתנגדות האפשרית שתוגבל לסוגיה זו מצד המדינות שבהן אוכלוסיה יהודית גדולה, דוגמת פולין ורומניה. לא סביר שהתנגדות כזו תשפיע על מדיניותן הכללית של פולין ורומניה, או על עמדותיהן ביחס למאזן העוצמה. ניכור המדינות המוסלמיות עלול להיות מוחלט."

בקוראו טיעון זה ב- 15 בנובמבר, ציין אידן עצמו: "זה חשוב. יש לי אמון רב בשיפוטו של מר מייקינס, וספק קטן מאד בצידקתו." טיעונו של מייקינס, הוסיף אידן, "חייב למצוא מקום במיזכר שלנו לקבינט." בטיוטה המפורטת של רנדל מה- 11 בנובמבר הכניס אידן שינויים קטנים מסויימים. הוא גם רמז, באמצעות ואנסיטארט, כי אינו מעוניין בכל איזכור מפורש של המספר "40 אחוזים". אבל אידן כבר הבטיח לאורמסבי גור כי ישגר לו את השקפות משרד החוץ. "לכן ניסחתי מחדש את טיוטת המסמך הנוכחי," רשם רנדל, "בצורת מסמך של הקבינט, בגוף ראשון, להפצה בחתימת מזכיר המדינה בראשי תיבות." כך אכן נעשה, ולפיכך הופץ מיזכר משרד החוץ לקבינט בערב ה- 19 בנובמבר כמסמך של הקבינט בחתימת אידן עצמו. המיזכר הכריז: "הערבים אינם סתם קומץ ילידים, ש'המתנחל הלבן' יכול להתעלם מהם, יש להם כוח וחיוניות רדומים המתעוררים לפעילות חדשה. אם נדרש תמריץ כלשהו ללאומנות הגוברת שלהם, קשה לדמיין שיטה יעילה יותר מהקמת מדינה קטנה ונמרצת של מהגרים זרים שנואים בחוף המדינות הערביות, עם דחף נצחי להרחיב את השפעתה לפנים הארץ." מבחינתם של הערבים, המשיך מיזכר משרד החוץ, פלשתינה היתה "ארץ ערבית, שהטוב בשטחיה נמסר לפולש נכרי ומסוכן במיוחד..." המזרח התיכון, לדברי המיזכר, היה "שלם אורגני," עד כדי כך ש"התנגדות ערבית במדינות שכנות חמורה אף יותר." המדינות שבשמן ננקב במפורש היו סוריה, עיראק, ערב הסעודית ותימן.

מיזכר משרד החוץ המשיך ואמר, בגוף ראשון כתכניתו של רנדל, כביכול מאת אידן עצמו: "נאמר לי שיש רק דרך אחת שבה נוכל עתה להשלים עם הערבים ולחמוק מהסכנות שעליהן הצבעתי לעיל. כלומר באמצעות נתינת הבטחה כלשהי לערבים שהיהודים לא ייעשו לרוב בארץ-ישראל ולא יקבלו שטח כלשהו בה בריבונות מלאה..." אם יהיה אפשר להסכים על כך, העיר המיזכר, "נתקדם לדעתי רבות לקראת החזרת אמונן וידידותן של מדינות המזרח התיכון ונחזק רבות את עמדתנו המוסרית והמדינית באזור חיוני זה." אחת הדרכים לכך, וכן לאפשר לבריטניה גם "לכונן מחדש שלום עם העולם הערבי והמוסלמי" וגם למלא את "התחיבותנו ליהודים" הוא "כינון יחס מספרי קבוע בין שני הגזעים."

מה יהיה רישומה של הנצחת המיעוט היהודי על הדעה הערבית הנרחבת יותר? פתרון כזה, טען המיזכר, "יקודם בברכה על-ידי המלך איבן סעוד, שמן הסתם יסכים, אם יאומץ, לזנוח את תביעותיו הנושנות לעקבה ולעמאן ואת תביעתו החדשה לפרוזדור לסוריה." אך אם לא תאומץ מדיניות כזו, לעומת זאת, סביר שלא זו בלבד שממשלת בריטניה תעורב "בהתחייבויות צבאיות נמשכות מרחיקות-לכת בארץ-ישראל עצמה, אלא גם תמיט עליה את איבתם המתמדת של כל המעצמות הערביות והמוסלמיות במזרח התיכון."

איזה סיכוי אפשרי היה לתקוות יהודי ארץ-ישראל, או לצרכי יהדות אירופה, נגד טיעונים כאלה, שבהם הועמדה אפשרות הפיכת היהודים לאדונים לגורלם מול מטרותיה האסטרטגיות של בריטניה מתעלת סואץ למצרי באב אל מנדב, ומול יחסיה העתידים של בריטניה עם ארבע מדינות ערביות קיימות וריבוניות, בכללן שתיים, עיראק וערב הסעודית, שאל הנפט שלהן כבר התייחסו המסמכים כאל צורך בריטי חיוני?

מסמך משרד החוץ/הקבינט מ- 19 בנובמבר 1937 סימל את תחילת מדיניותה החדשה של בריטניה. מטרתה, כפי שהסביר אידן עצמו במסר אישי לשגריר הבריטי בוושינגטון ב- 26 בנובמבר, היתה חיפוש חלופה כלשהי לוועדת פיל, חלופה "שלא תתן ליהודים שטח כלשהו לשימושם הבלעדי."

ד"ר וייצמן, ששב לביתו ברחובות, הבין בדיוק את המתרחש בלונדון. באחרון ימי שנת 1937 כתב לסר ג'ון שאקברג כיצד נאמר לו "שתחת לחצם של מוסלמים הודים, מלכים ערבים, תככים איטלקיים ולא במקום האחרון יהודים אנטי-ציונים" קנה לו מהלכים "בחלונות הגבוהים" הרעיון שבארץ-ישראל חייבת להיות מדינה ערבית אחת ו"הורדת היהודים למעמד של מיעוט ניצחי." וייצמן המשיך וכתב לשאקברג:

"יהודים אינם באים לפלשתינה על מנת להיות בביתם העתיק 'ערבים בני דת משה,' או להחליף את הגיטאות הפולניים או הגרמניים שלהם בגיטו ערבי. כל מי שיודע מה מראה יש לשלטון ערבי, מה משמעו של 'מעמד מיעוט' כיום ומה פירוש גיטו יהודי במדינה ערבית – יש מספר רב למדי של תקדימים – יוכל להסיק בעצמו מה ימתין לנו אם נקבל את העמדות המוקצות לנו ב'פתרונות' אלה."

בזעם, אך גם בחרדה, נמשך מכתבו של וייצמן: "לא למען שיעבודו של העם היהודי, הממשיך לעמוד בשורה הראשונה של התרבות, לשלטון חבורה של פוליטיקאים לבנטינים נעדרי מצפון נעשה מאמץ עילאי זה בארץ-ישראל. כל העמל והקרבנות כאן חייבים את השראתם לדבר אחד בלבד: לאמונה שזה, סוף סוף, פירושו חירות וקץ לגיטו. התיתכן הונאה מחרידה יותר של תקוות עם מעונה מהורדתו למעמד של גיטו באותה ארץ עצמה שבה הובטחה לו חירות לאומית?"

המלצות לקריאה נוספת:
Martin Gilbert, From Exile Return, London' 1978.
כריסטופר סייקס, מבלפור עד בווין, מאבקים על ארץ-ישראל, הוצאת מערכות, 1966.