|
פעילות למען עליית ניצולי השואה |
כניעתה של גרמניה סימנה בעיני היישוב את סיומה של מלחמת העולם השנייה. בחזית המלחמה באוקיינוס השקט עדיין לחמו כוחות הברית נגד יפן, אך המלחמה הזאת הייתה רחוקה והשפעתה על תושבי ארץ-ישראל - קטנה ביותר. לאחר תום המלחמה ייחדו מנהיגי המוסדות הלאומיים חלק ניכר מזמנם להתמודדות עם הבעיות שיצרה המלחמה באירופה, ובעיקר דאגו למאות אלפי הפליטים היהודים שנותרו בה
וביקשו לאפשר את עלייתם לארץ-ישראל. בתקופת המלחמה עמד היישוב לימינן של בעלות הברית, ולאחר המלחמה ציפו מנהיגיו כי בעקבות ההבטחות שנתנו להם מדינאים בריטיים, ובראשם ראש הממשלה צ'רצ'יל, ולנוכח השואה וסבלם של היהודים באירופה, תשנה בריטניה את מדיניות "הספר הלבן". התקוות האלו היו קשורות גם לחידושו של המאבק המדיני על עתיד ארץ-ישראל. משנסתיימה המלחמה שב הנושא המדיני ותפס את מקומו בקדמת הבמה.
למעשה החל המחנה הציוני להיערך למאבק עוד בעצם ימי המלחמה. "תכנית בילטמור" ממאי 1942, שכללה הצעת פתרון לשאלת ארץ-ישראל לאחר המלחמה, ועיקרה פתיחת שערי הארץ
לעלייה יהודית, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית והגדרת ארץ-ישראל בתור "קומונוולת" יהודי, שימשה ציר שעליו סבבה המדיניות הציונית עד לסיום המלחמה. מיד עם סיום המלחמה ניסחו ראשי התנועה הציונית את תביעותיהם המדיניות ברוח "תכנית בילטמור", ובכללן תביעה מפורשת לעלייה גדולה של יהודים לארץ-ישראל.
בתחילת אוגוסט 1945 התכנסה בלונדון ועידה ציונית עולמית ראשונה לאחר המלחמה. בן-צבי השתתף בוועידה בתור אחד מנציגי הוועד הלאומי והשתתף גם בישיבת הוועד הפועל הציוני, בישיבת סיעת מפא''י בהסתדרות הציונית ("האיחוד העולמי") ובכינוס הקונגרס היהודי העולמי שהתקיימו בלונדון. ערב כינוס הוועידה הציונית זכתה מפלגת הלייבור, שרבים מאנשיה נחשבו פרו-ציונים ועמדו בקשרים טובים עם אנשי תנועת הפועלים בארץ, בניצחון סוחף בבחירות באנגליה, והמנהיגים הציונים ראו בכך אות המבשר שינוי קרוב במדיניות הבריטית. ב6- וב9- באוגוסט, בעצם ימי הוועידה הטילה ארצות-הברית את פצצות האטום על הירושימה ונגסקי ויפן נכנעה. בן-צבי זכה להשתתף בשמחתה של לונדון על סיום המלחמה והוא תיאר אותה במכתב לרחל: "ראיתי הופעות שאינן רגילות. אכלתי במסעדה כשהמלצר או בעל המסעדה הכריז באמצע על הידיעה בדבר ^כניעת יפן^. פרצו מחיאות כפיים מכל הצדדים, ורבים התנשקו - כלל לא דומה לאנגלים". ואולם האירועים האלו, שמשכו אליהם את רוב תשומת הלב העולמית, דחקו את דבר קיומה של הוועידה הציונית אל שולי החדשות. במכתב נוסף אל רחל סיפר לה בן-צבי על הוועידה ועל מעשיו בלונדון והביע את אכזבתו על שהוועידה לא עוררה הדים בגלל האירועים בעולם: "כל אלו הן הופעות ממדרגה כזו, שהעולם פשוט אינו מסוגל להקשיב לקולו החלש של יעקב", כתב לה (תעודה מס' 115 ראה בספר).
|
מפגש עם ניצולי השואה |
בוועידה הציונית השתתפו נציגי ארץ-ישראל ויהדות אמריקה עם נציגים שנותרו מיהדות אירופה. בן-צבי היה נרגש מן המפגש עם ניצולי השואה, ולאחר שובו סיפר על כך בישיבת הנהלת הוועד הלאומי (תעודה מס' 116 ראה בספר). הוא סיפר על המפגש עם נציגי יהדות פולין ועם יצחק (אנטק) צוקרמן וחייקה גרוסמן ממנהיגי המרד בגטו ורשה ובגטו ביאליסטוק. דיווחיהם של הנציגים האלו ונציגי הבריגדה היהודית על היקפה של ההשמדה ועל מצבם של ניצולי המחנות עוררו בשומעים דאגה. "אם לא יצילו אותם מיד - יהיה מאוחר". כתב בן-צבי בפנקסו במהלך דיווח ששמע בלונדון על מצבם של ניצולי המחנות באירופה. נחמה פורתא מצא בן-צבי בדברים ששמע מפי הניצולים עד כמה היו חשובים להם, בעודם נמקים במחנות, הקשר הקלוש עם ארץ-ישראל והידיעה שקיימת בה יישות יהודית גדולה שאינה נתונה תחת הכיבוש הנאצי.
הפגישה עם פליטי מחנות ההשמדה ועדויותיהם על מה שאירע להם גילתה, לצד סיפורי הגבורה והמרד, גם את צדה האחר של הטרגדיה היהודית הזו. בישיבה של הנהלת הוועד הלאומי מסר בן-צבי, בזהירות רבה ומתוך הכרה ברגישות הנושא, על יהודים במחנות ובגטאות "אשך תחת לחץ ופחד המוות פעלו יחד עם הגרמנים" ועזרו לשלטונות הנאציים (תעודה מס' 117 ראה בספר). בדיון שנתקיים לאחר דבריו הסתמנה מגמה שלא לחרוץ דין מראש, אלא לבדוק את הנושא בקפידה רבה ולמצות את הדין רק עם מי שיימצאו אשמים. לחברי ההנהלה היה ברור שממקום מושבם בארץ-ישראל אין הם יכולים להבין הבנה של ממש את מצבם של יהודי אירופה ומדוע היו מי שמילאו תפקידים על-פי הוראות הנאצים.
|
התגברות המתח בין היישוב היהודי לשלטון הבריטי |
עד מהרה נכזבו הציפיות שממשלת הלייבור בבריטניה תשנה את מדיניות "הספר הלבן". האינטרס הבריטי לא השתנה לאחר המלחמה וממשלת הפועלים, כקודמתה, דחתה את תביעותיהם של מנהיגי היישוב והתנועה הציונית לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה יהודית. תגובת היישוב ומוסדותיו על המדיניות הבריטית היתה חריפה מבעבר. ב- 1 באוקטובר 1945 הורה במברק מפריס יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, למשה סנה, ראש מטה "ההגנה", לפתוח במאבק מזוין נגד המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, ולשתף פעולה עם הארגונים "הפורשים" -
אצ"ל ולח''י - במסגרת "תנועת המרי העברי". בצד ההחרפה בפעולות המחאה והטרור נגד הבריטים נמשכו בסתיו 1945 המאמצים המדיניים של ראשי הסוכנות היהודית בראשותו של חיים וייצמן להביא לשינוי במדיניות הבריטית. ב- 13 בנובמבר 1945 נקרא בן-צבי, יחד עם מנהיגי ציבור אחרים, אל ממלא מקום הנציב העליון סר ג'ון שאו, ושמע את עיקר תוכנה של ההודעה על ארץ-ישראל שעמד שר החוץ ארנסט בווין למסור באותו היום בפרלמנט. בהודעתו דחה בווין את תביעותיהם של היהודים לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה יהודית ולהקים מדינה עברית, והציע לשקם את עקורי המחנות באירופה. כמו כן הודיע על הקמת ועדה אנגלו-אמריקאית שתחקור את בעיית העקורים ואת המצב בארץ-ישראל. במסיבת עיתונאים הזהיר בווין את היהודים שלא יידחקו "יותך מדי אל ראש התור" משום שהם עלולים להסתכן בחידושה של האנטישמיות. "הודעת בווין" וסגנונו הבוטה הגבירו הזעם והמחאה ביישוב. בדברים שנשא בן-צבי בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, יום לאחר הודעת בווין, פסק שיש בדבריו כוונה אנטי-ציונית עד כדי שאיפה לביטול הציונות ואפילו נסיגה לעומת מדיניות "הספר הלבן". הוא ראה בנאום הזה "כישלון פוליטי גדול ביותר שהיה לציונות..." מאז נקשרו הקשרים הראשונים בין בריטניה לציונות.