| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חלק מן היהודים חיו באזורים כפריים והתפרנסו מחקלאות הן בארצות האיסלאם והן באירופה. ואולם הרוב הגדול חי בערים. השוואה בין היהודי העירוני בארצות הנצרות לבין היהודי העירוני בארצות האיסלאם מאפשרות להבין לעומק מדוע היחסים בין יהודים למוסלמים עוררו פחות שנאה ורדיפות מאשר היחסים בין הנוצרי ליהודי.
חוקרים אינם מחזיקים עוד בדעה כי הפלישות הברבריות הרסו את חיי העיר של האימפריה הרומאית. אף שבשלהי ימי האימפריה חלה ירידה מסוימת במעמדן, ערים המשיכו להתקיים בצורה מצומצמת. המורשת הרומאית של חיי עיר היתה יסוד עיקרי בצמיחה העירונית במהלך ימי-הביניים. ככלל, החיים היו בעיקרם כפריים וחקלאיים. בתחילת ימי-הביניים, "המרכזים הרומאיים הקודמים נהפכו לאיים פזורים בתוך עולם חקלאי בעיקרו." אף שבכמה מקומות חשובים, במיוחד בעמקי הריין, המז והמוזל שרדה העיר כמרכז מגורים את עידן ההגירות השבטיות, אבד לה סגנון החיים המיוחד של העיר, ולא היתה לה אותה תרומה ייחודית לציוויליזציה כבעבר. מרכזי המסחר, שכונו ויקס (wiks), שהופיעו לתקופה של מאתיים שנה בשנות שלטונם של המרובינגים והקרולינגים, היו בחזקת כיסים זרים בתוך העולם הקרולינגי ולא חלק אורגני ממנו.1 סוחרים מזרחיים שגמאו מרחקים ארוכים (יהודים וסורים, מאוחר יותר יהודים בלבד) נהגו לדור ביישובים ששטחיהם ואוכלוסיותיהם הצטמצמו, ופחתה החשיבות הפוליטית והתרבותית שלהם. סוחרים היו נוכחות מסחרית זרה במסגרת סביבה חברתית שהיא עצמה נחשבה לזרה בחברה הרחבה יותר. רק כשהתחיל המסחר להתעורר במאה העשירית, וכשהתחזקה במאה האחת-עשרה המהפכה המסחרית, התחילו מרכזים עירוניים לצמוח מחדש או להתרחב על יסודות ישנים. מרבית התושבים הנוצרים ביישובים האלה היו סוחרים שהיו רגילים למידה רבה של חופש, שהיה כה חיוני לעיסוקם. היה להם גם מערך מנהגים, "משפט הסוחר". לכן, במקומות רבים פנו סוחרים למלך או לבעל האחוזה הפאודלי כדי שיעניקו להם חירויות עירוניות שעלו על אלה שניתנו לרוב האחרים בחברה. בתקופה מאוחרת יותר דרשו תושבי ערים מתן גושפנקה פורמלית למימשל-עצמי בצורה של כתבי-אמנה. רשויות מרכזיות רבות – בין אם היתה זו המלוכה, האצולה או הכנסייה – התנגדו להתפתחות הערים לידי "קורפורציות" עצמאיות, גופים משפטיים בעלי חוקים, מנהגים ומערכת משפט משלהם, בנפרד מחצר השליט.2 החל במאה השתים-עשרה זכה המאבק להשגת שוויון זכויות מידי אדון העיר להצלחות ידועות, תהליך שסיבך את הסדר הפאודלי הרגיל.3 הדפוס שעל פיו נוצרה והתפתחה העיר באנגליה בראשית ימי-הביניים היה שונה במידה מסוימת מזה שביבשת אירופה.4 מכל מקום, יהודים לא חיו באנגליה עד לכיבוש הנורמני בשנת 1066. בעת ההיא דמה תהליך התפתחות העיר (לקראת מידה כלשהי של עצמאות משפטית רשמית ומימשל עצמי) להתפתחויות חברתיות באירופה הצפונית – לא אחת למגינת לבה של החברה ככלל ובניגוד למגמה של היווצרות רשות פאודלית מרכזית, אשר באנגליה היתה המלוכה. החידוש באורח החיים שהעיר היתה אחד מביטוייו היה עִמו סטיגמה. ערים "היו דברים חדשים במובן השערורייתי שהיה לשם-תואר זה בימי-הביניים". ו"מרכז של מה שבעלי אחוזות פאודלים תיעבו: פעילות כלכלית מבישה, כדברי לה-גוף.5 ההיסטוריונית אדית אנן מציינת, כי העיר של אירופה הצפונית לא התאימה לסדר החברתי הקלאסי של החברה בימי-הביניים, שהיתה מבוססת על קשרים חקלאיים בין האציל לאיכר. האוטונומיה האורבנית, שניסוחה החוקי נמצא בכתבי זכויות של ערים, מיקמה את העיר מחוץ למשפט הפאודלי. האסיפות שאליהן הצטרפו בשבועה סוחרים, אותן מסגרות שניהלו את ענייני העיר בכל רחבי אירופה בראשית המאה השתים-עשרה ודרשו זכויות מאדונים מלכותיים או כנסייתיים, ייצגו כוח מהפכני.6 יש לשער, כי נוכחותם של יהודים כתושבים בערים החדשות הצומחות באירופה הוסיפה לרקע הדתי והכלכלי של הרגש האנטי-יהודי. יתרה מזאת, בתחום ההתיישבות האורבנית עצמה היה היהודי בחזקת אנומליה. בעוד שבני עיר אחרים נלחמו למען קבלת עצמאות מאדוני העיר והיו גאים כשקיבלוה, יהודים המשיכו להחזיק בידיהם כתבי זכויות שקיבלו מידי אדוני-העל, ובמקומות אחרים היו פטורים מן הכפיפות לחוק העירוני.7 תלות ישירה במלך, בברון, בדוכס או בכל גורם אחר בכל סמכות, חיזקה את הדימוי של יהודי – כחיצוני. יתרה מזאת, כתבי הזכויות שלהם כללו זיכיונות למימשל-עצמי, שהחריפו את ההבדלים בין הבורגנות הנוצרית לבין היהודים האוטונומים-למחצה שחיו בתוכם. יש הסבורים, בצדק, כי בכמה ערים נהנו היהודים באופן כללי מזכויות שוות לאלה שמהן נהנו אזרחי העיר הנוצרים. מכל מקום, כפי שכבר ראינו, גם במקומות שבהם דומה היה כי יהודים נהנו ממעמד של "אזרחות" טכנית, הם לא הורשו לשמש במשרות עירוניות והיו כפופים למסים מיוחדים. מגבלות אלה הפחיתו את כבודם בחברה שבה כבוד היה דבר חשוב ביותר. היתה אנומליה נוספת שתרמה להרחקתם היהודים מן הסדר החברתי הרגיל. נמנע מהם להשתתף באותו פולחן בסיסי של זהות-עצמית עירונית, השבועה שעירונים נוצרים נשבעו, בהבטיחם לציית לרשות המקומית ולדבוק בחובות שנועדו להבטיח שלום בעיר.8 בהיותו מנוע גם מקבלת כבוד לא היה ליהודי מקום יציב לא במערכת הפאודלית ולא בקהילה העירונית.9 יהודים בערים באירופה חיו, בדרך כלל, בנפרד מן הנוצרים, ברוב המקרים ברחוב או בחלק של העיר שנקרא “Jewry” באנגלית, "סמטת היהודים" בגרמנית, או "רחוב היהודים" בצרפתית. הם בחרו לחיות בדרך זו מטעמים של נוחות ולמען תחושת הביטחון שצורת מגורים זאת העניקה. הבידוד באזורי המגורים החל לפגוע ביחסים בין נוצרים ליהודים כאשר הכנסייה, בבקשה למנוע מגע בין נוצרים ליהודים, במיוחד מן המאה השלוש-עשרה ואילך, הטילה הגבלות חוקיות על המקומות שבהם הותר ליהודים להתגורר.10 בימי-הביניים המאוחרים, משגברו הפחד והשנאה העממית כלפי היהודים ונפוצו סטריאוטיפים עממיים של אנטישמיות, נעשה הרובע היהודי מקום מסתורי ומפחיד ונהפך בהדרגה מטרת התקפות של אספסוף נוצרי אנטישמי מפוחד. כסימן להזרה של היהודים מבני עירם הנוצרי, ביקשו כמה ערים, בשיא ימי-הביניים ולקראת סופה של התקופה, מאדוניהן – וקיבלו – את הזכות שלא להיות סובלניות כלפי היהודים. בקיצור, תושבי העיר הנוצרים הורשו להרחיק יהודים מן החברה ואפילו לגרשם. האם היו הקהילות היהודיות עצמן – על כתבי הזכויות שלהן, המנהיגים, פעולות הצדקה ובתי-הדין הרבניים – בחזקת קורפורציות, מעין עיר בתוך עיר? אם כך היו, כיצד השפיעה עובדה זו על מעמדן? ההיסטוריון שלום בארון ביטא את הדעה (כחלק מהתפיסה האנטי-בכיינית שלו בכל הקשור להיסטוריה היהודית), כי הקהילה היהודית "הוכרה בחוק כגוף משפטי נפרד, הזכאי לא רק להסדיר את פעולותיו הדתיות, אלא גם להתאים לעצמו עניינים אזרחיים ופוליטיים רבים באופן שיעלה בקנה אחד עם צרכיו ומסורותיו".11 בארון סבור, כי היה בכך פיצוי על כמה מן הפגיעות שסבלו היהודים מידי הנוצרים. בה בעת, מכיר בארון בכך שהמעמד המיוחד של היהודים – שהיו לכודים בתסבוכת של החלת ה"חוקים" השונים שלהם היו כפופים, חוקים שלעתים היו חופפים ולעתים שרירותיים ומשרתים אינטרסים אישיים – פגם ב"נורמליזציה" שמעמד קורפורטיבי היה עשוי, בתנאים אחרים, להעניק להם:
קנת' סטאו טוען, שהקהילה היהודית בימי-הביניים לא היתה קורפורציה. היא לא השתלבה במבנה הרגיל של חברת הקורפורציה של ימי-הביניים במשמעות של הנאה מחירות, מעצמאות מכל שליטה חיצונית, אוטונומיה וביטחון.13 עם זאת, אפילו בארון אינו יוצא בטענה כה קיצונית. גם לא קיש, שניסוחו הוא ענייני יותר. מבחינה התפתחותית, "הגופים המשפטיים" של היהודים אינם בחזקת תופעות המקבילות לגילדות בעלי המלאכה או לאגודות אחרות בימי-הביניים, סבור קיש. המעמד המשפטי והפוליטי שלהם התפתח מתוך סך כול הזכויות הבסיסיות, זכויות היתר והחובות שניתנו להם או הוטלו עליהם על-ידי המחזיקים בכוח הפוליטי, לדבריו.14 הזהות הקופורטיבית לא התרחבה לכדי זכות לפתוח בהליכים כקהילה נגד הפוגעים בה.15 במובנים רבים, הזהות הקורפורטיבית פעלה באופן הפוך: מראית קורפורטיבית עודדה לעתים תכופות רשויות שלטון נוצריות להטיל אחריות קיבוצית, לעתים גם עונש קיבוצי, על קהילה יהודית שלמה בשל פעולות עוינות אמיתיות או מדומות של יחידים.16 לעתים קרובות יותר, איפשר המעמד הקורפורטיבי של היהודים לשליטים לגבות סכומי כסף נכבדים מנתיניהם היהודים, כספים שנגבו מן הקהילה ככלל.17 לבסוף, האפשרות לראות בקהילה היהודית קורפורציה השתלבה היטב בשאיפתה של הכנסייה הקתולית לבודד את היהודים ולחזק בכך את מעמדם כגורם נחות.
מן הדין לומר מילים אחדות על דרום אירופה, בעיקר על מה שמכונה "מידי", (חבל לנגדוק וחבל פרובנס). שם השתלבו היהודים טוב יותר בסביבה העירונית מאשר בצפון. הניגוד, מקדים הבחנות שייעשו לגבי העולם האיסלאמי בקטע הבא. החברה העירונית מעולם לא נעלמה לגמרי מן הפרובינציות הים תיכוניות של האימפריה הרומאית, שלא כמו עמיתיה באירופה הצפונית, אצולת אירופה הדרומית לא התנתקה מחיי העיר.18 הרצף של חיי העיר, היעדר גדולות חברתיים נוקשים בין העיר לאזורי הכפר ואצולה שהיתה פתוחה לקבל את מנהגי העיר – כל אלה יצרו, ככל הנראה, פתיחות רבה יותר כלפי יהודים בדרום. שם השתלבו חיי העיר באורח אורגני יותר בסדר החברתי. בצפון, מקום שבו ביטאה העיר שיבוש של הדפוס המסורתי של חיי החברה והארגון החברתי, נראתה הדמות האופיינית של היהודי העירוני מאיימת יותר. כיוון שהחברה העירונית באימפריה הרומאית הים תיכונית לא חוותה את השבר הקיצוני ברצף ובהמשכיות, שאירע בצפון, היהודים, שהיו מושרשים בדרום מאז ראשית ימי האימפריה הרומאית, היו חלק אורגני יותר של הנוף העירוני. בערי לנגדוק במאות השתים-עשרה עד הארבע-עשרה, היתה ההפרדה בין אזורי המגורים מועטה ביותר. עדויות על סמיכות של בתים בטולוז מגלות כי יהודים חיו בצפיפות באזור מיוחד אחד, אך היו ביניהם גם נוצרים. הדבר היה אופייני גם לערים אחרות באזור.19 נואל קולה הראה כי יהודים בערי פרובנס החזיקו באזרחות אמיתית, שכללה את החירויות, סממני הכבוד, זכויות היתר והמנהגים שניתנו לנוצרים.20 הקהילות היהודיות בדרום צרפת הפיקו יותר הטבות והתנסו בפחות התחייבויות של מעמד קורפורטיבי מאשר הקהילות היהודיות באנגליה ובצרפת המלכותית.21 הגיוון הכלכלי של היהודים בדרום התקיים בד בבד עם שילובם האורגני של היהודים בעיר הדרומית. הדבר תרם למיתון הרגשות נגד היהדות בחבל הארץ הזה.22
בדומה לערים באירופה הדרומית יותר מאשר לאלה בצפון הנוצרי, היתה העיר האיסלאמית מרכיב אורגני מקורי בציוויליזציה האיסלאמית. בעוד שנוכחותן של ערים באירופה הלטינית (בצפון) היתה, ברוב המקרים, תוצאת תהליך של חידוש נעורים, בעקבות מאות בשנים, במקרה הטוב, של הישרדות קלושה, ליווה תהליך העיור האסלאמי את עליית האיסלאם והתפשטותו המוקדמת. העיר האיסלאמית המוקדמת היתה יישוב קדם-איסלאמי מסופח, או בנייה חדשה, הערים החדשות, שנקראו אמצאר, החלו כמחנות צבאיים שנהפכו במהרה לערים של ממש.23 העיר האיסלאמית היתה משולבת במלואה במערכת הפוליטית הרחבה יותר, גם זאת בשונה מאחותה באירופה הצפונית. הדבר מגיע עד לשורשיו של מוחמד עצמו כתושב העיר מכה ושליט של מֶדינה, העיר האיסלאמית הראשונה. מראשית האיסלאם התקיימו קשרים אינטימיים בין השליט לעיר. ח'ליפים נהגו לבחור לעצמם עיר כבירה, אחדות מן הערים הגדולות ביותר של האיסלאם חייבות את שורשיהן לבסיס מלכותי. ערים אחרות שיכנו מושלים צבאיים ופמליותיהם, אשר ייצגו את הח'ליף והפעילו סמכות בשמו. מבחינה היסטורית ופוליטית היתה העיר האיסלאמית נטועה בסביבתה, בניגוד חריף למצב במערב הנוצרי הצפוני, שם התקיימה הקהילה העירונית לעתים קרובות תוך מתח עם האדונים הפאודלים. הקשר של העיר עם סביבתה חשוב ביותר להבנת מערך היחסים הנינוח יותר, יחסית, בין מוסלמים ליהודים. להיות תושב עיר יהודי בעולם המוסלמי פירושו היה להיות חלק ממוסד שהיה במקורו מרכיב בסדר החברתי ולא חלק מאורגניזם שנחשב חידוש ופלישה לתחומה של הסמכות המסורתית. נוסף על כך (בהחלט כאנטיתזה לעיר של אירופה הצפונית), הטופוגרפיה של המגורים בעיר מוסלמית יצרה בשביל היהודים אווירה של הכללה, של נורמליות. דפוסי המגורים בעיר המוסלמית הפרידו, כדבר מובן מאליו, בין קבוצות דתיות ואתניות. הדבר התחיל עוד בשלב הקמת ערים של חילות מצב, שבהן חיו בני השבטים שהרכיבו את הצבאות הערבים ברבעים נפרדים. ברבות הימים, חלוקת העיר המוסלמית לרבעים נעשתה מורכבת יותר. כך מתאר זאת אירה לפידוס, אחד ההיסטוריונים של חיי העיר באיסלאם:
לא היה בכך אפוא משום חריג אם בעיר במרחב הערבי של ימי-הביניים היה קיים רחוב נפרד או רובע נפרד או רובע נפרד המאוכלס בעיקרו יהודים. בעולם זה, הפרדה במגורים של קבוצות אתניות ודתיות היתה עניין של שגרה. היא היתה רצונית וכללה את כל חלקי החברה. לפיכך לא הודבקה כל תווית של גנאי לשכונות שבהן גרו בעיקר יהודים, קיומו של רובע יהודי באלכסנדרייה או בקורדובה לא היה כרוך במשמעות נלווית של אזרחות מדרגה נחותה ולא היתה בכך משום השפלה.25 הדבר עומד בניגוד לעיר הנוצרית בצפון. שם, בידודם של יהודים ברחובות נפרדים, או “Jewries”, עלה בקנה אחד עם חרדות תאולוגיות וחששות חברתיים שקיבלו ביטוי חדש ונמרץ במהלך המאה השלוש-עשרה על-ידי החדרת חשדנות ואימה לדמיון העממי. הגניזה מספקת סימן מרשים עוד יותר להשתלבות היהודים בחברה האיסלאמית. ברוב ערי האיסלאם הים תיכוני המיוצגות בגניזה, רבעים יהודיים, במשמעות של מחוזות בלעדיים ליהודים, כמעט ולא היו קיימים. נהפוך הוא. כפי שגויטיין גילה, מרבית היהודים חיו בעריהם במקבצים לא סמוכים, כך "שהיו שכונות רבות שהיו מאוכלסות בעיקרן יהודים, אך לא היתה כמעט שכונה שחיו בה אך ורק יהודים."26 נוצרים או מוסלמים גרו לעתים תכופות בדירות באותו מבנה שבו גרו יהודים. יהודים, מוסלמים ונוצרים החזיקו לעתים רכוש משותף. המשפט האיסלאמי מצדו מתיר לבני חסות להתגורר בקרב מוסלמים, והנימוק לכך היה שאלה האחרונים יוכלו לגלות את היופי המצוי באיסלאם לשכניהם הלא-מוסלמים.27 האפשרות הקשורה לכך שמוסלמי ישכיר או ימכור מקום מגורים לבני חסות (פן יבצעו מעשים של עבודת אלילים, יאכלו בשר חזיר, ישתו יין וכיוצא בזה) נתקבלה בעין רעה, אך לא נאסרה באורח מוחלט.28 קרבת המגורים הביאה לעתים תכופות לחיכוך בין יהודים לשכניהם המוסלמים סביב מנהגים ונימוסים שונים.29 קרה, שנוכחות מוסלמים בבית של יהודים הפריעה לשמירת השבת על פי מצוות ההלכה, או שהנוכחות הפחותה יותר של נשים בחברת גברים המקובלת ביהדות התנגשה עם מנהג האיסלאם להרחיק נשים מחברת גברים. תופעות מעין אלה, אין לראות בהן ביטויים לעוינות בין-דתית גסה. אדרבה, אלה ביטויים אופייניים לקלות הרבה שבה התקיימו הקשרים החברתיים ההדדיים בין יהודים למוסלמים באיסלאם של ימי-הביניים. וכה שונה היה הדבר משנאת הזר שליוותה את הקשרים החברתיים בין נוצרים ליהודים בעיר הנוצרית באותה התקופה. ברור כי המזיגה של יהודים ומוסלמים בסביבת המגורים שלהם היתה המשך של מעורבותם בכיכר השוק, מקום שם "קשרים של אמון הדדי ושיתוף פעולה בין בני דתות שונות בהחלט לא היו תופעה יוצאת דופן."30 בעוד שבארצות הנוצריות נהגו יהודים לעתים תכופות איפה ואיפה בעסקיהם עם לא-יהודים (תופעה שרבנים בעלי אחריות גינוה מתוך חשש מפני השלכות שליליות),31 בגניזה יש מעט מאוד רמזים על אפליה מעין זאת מצד היהודים. לתושבי עיר יהודים במזרח התיכון היה מעמד משפטי פחות בעייתי מאשר ליהודים באירופה הצפונית הנוצרית. שלא כמו בערים בארצות הנצרות, הערים בתחום האיסלאם לא פיתחו אוטונומיה מוניציפלית מנותקת מן המשפט האיסלאמי האוניברסלי. הוויכוח אם הערים האיסלאמיות הגיעו לכלל מימשל עצמי על פי הדגם האירופי יושַׁב, כמדומה, בשלילה. הטענה הברורה ביותר להיעדר אוטונומיה מוניציפלית באיסלאם היא, ככל הנראה, זו שהביא ס"מ שטרן, הטוען, כי בתקופת הכיבוש האיסלאמי, המוסדות העירוניים של העולם היווני-רומאי העתיק כבר היו מנוונים ולערבים לא היתה כל דוגמה לחיקוי. עוד טוען הוא כי הגישוש המאוחר יותר בכיוון לאוטונומיה עירונית בכמה ישובים היה רחוק ביותר מאוטונומיה מלאה על פי הדגם המערבי ומעולם לא האריך ימים.32 שטרן הסיק כי היעדר מוסדות מוניציפליים באיסלאם לא היה אלא חלק מתופעה רחבה יותר: היעדר אגודות בדרך כלל. באפיינו את תפקוד החברה העירונית האיסלאמית בהיעדר כוח מקשר מעין זה, מדבר שטרן על "המבנה הרופף שלה". בשנים האחרונות, המילים "היעדר רשמיות" ו"נזילות" נכנסו לשיח החוקרים כדי לתאר מה שמוכר עתה כאופי המיוחד של הסדר החברתי האיסלאמי. קבוצת מיעוט אתנית ודתית כמו היהודים יכלה רק להפיק תועלת ממצב עניינים זה. באירופה הצפונית, בהתאם למערכת המשפט העירונית שקשרה את תושבי העיר הנוצרים במסגרת של יחידה קורפורטיבית, חסרה ליהודי אזרחות מלאה. וכך, הוא מצא עצמו בעמדת שוליים. בנוסף לכך, הקשר המיוחד שלו למלך או לברון בעל סמכות, באמצעות כתב הזכויות שהגן עליו על-ידי הגדרת זכויותיו וחובותיו, הציב אותו בקטגוריה חריגה שלא התאימה לסדר החברתי של הקהילה הנוצרית. בקהילות יהודיות רבות בארצות הנצרות הלטינית, עמדת השוליים הזאת הידרדרה, בסופו של דבר, לידי הוצאה מכלל החברה. לעומת זאת, בעיר האיסלאמית לא היה משפט עירוני וגם לא אוטונומיה קורפורטיבית שבאמצעותה היה היהודי יכול למצוא עצמו מחוץ לסדר המקובל. בלא קשר למקום מגוריהם של היהודים, את מעמדם קבע משפט אחיד אחד – החובות והזכויות של בני החסות, שהיה חלק לא-נפרד מן ההלכה הדתית הכללית. היהודי אכן היה שולי בהיררכיה של החברה האיסלאמית. אך הוא לא הורחק מן החברה ולפיכך גם לא גורש. הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
