| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המחקר העוסק בעשור הראשון של מדינת ישראל נמצא עתה בעיצומו. בשנים האחרונות ראו אור – בספרים, בדיסרטציות ובמאמרים – מחקרים העוסקים הן בגיבוש דיוקנה של המדינה החדשה, ששינתה את דמותה במהירות, והן ביחסי החוץ ובמדיניות הביטחון שלה. כך ניתן למצוא מחקרים העוסקים בעלייה ההמונית, בקליטת שארית הפלטה וביחס אליה, בדילמות הקשורות ליחסי דתיים-חילוניים, בעיקר בכאלה העוסקות בשאלת חינוכם של ילדי העולים, אך גם במערכת סיני ובדרך אליה, בדינמיקה שהביאה לעולם את פעולות הגמול, בשאלות הטעונות הנוגעות בקשרים עם 'גרמניה האחרת' ובמערכת היחסים המורכבת בין דוד בן-גוריון למשה שרת.1 למרות השפע המחקרי שזכינו לו בשנים האחרונות אנו נמצאים עדיין בראשית גיבושם של הקווים הראשונים, שהם תמיד חלקיים ולעתים גם מטושטשים, של התמונה ששמה 'ישראל עשור ראשון'. אולם בכל זאת הגיעה העת לנסות ולהציג את השאלות ההיסטוריוגרפיות הראשונות, שאלות שמעצם טבען מתייחסות הן לאופיה הכולל של התקופה והן לאופיו הכולל של מחקר התקופה. אחת השאלות ההיסטוריוגרפיות שיש לברר היא: מה משמעותו של המושג 'התקופה הראשונה בתולדות המדינה'. בהקשר זה נעשה שימוש תדיר בשני מושגים כרונולוגיים. האחר הוא 'העשור הראשון' והאחר 'שנות החמישים'.2 מדובר במושגים קרובים זה לזה אך לא זהים. מאחר שמדינת ישראל הוקמה בשנת 1948 הרי העשור הראשון הסתיים בשנת 1958 ואילו שנות החמישים הסתיימו שנתיים אחר כך. האם למושגים הללו משמעות תוכנית? בשנת 1958, כשמלאו עשר שנים להקמתה של מדינת ישראל, היה המושג 'עשור ראשון' רווי משמעות, סמליות וטקסיות. המדינה ציינה מועד זה בשורה של פרסומם, עצרות וחגיגות: מצעד צה"ל נערך אותה שנה בירושלים, ב'בנייני האומה' התקיימה 'תערוכת העשור', ואלבום מיוחד, 'בעשור לישראל', בעריכת אברהם הרמן ויגאל ידין, הוצא לאור.3 הציון החגיגי נועד להדגיש עד כמה גדולים היו הישגי המדינה הצעירה בעשור הראשון לקיומה, והמבוא של בן-גוריון לאלבום הנזכר – שכותרתו 'עשור ראשון לישראל' – הוא דוגמה לכך. כל זה הופך את המושג 'עשור ראשון' למושא לחקירה היסטורית. מבחינה היסטוריוגרפית מושג זה, וכמוהו 'שנות החמישים' הם במידה רבה 'טרמינוס טכניקוס'. מדובר במושגים שהם בחזקת 'קווי תחום טבעיים' שנוח להשתמש בהם, אולם במבט ראשון לא ניתן לראות בהם קו פרשת מים מהותי בתולדותיה של מדינת ישראל או בדברי ימי החברה הישראלית. מטרתו של מאמר זה היא אפוא לנסות ולשרטט קווי מתאר ראשוניים שיעניקו למושג מסגרת ברורה ומגובשת יותר – הן מבחינה התוכנית והן מהבחינה הכרונולוגית.
לפני הדיון בסוגיה עצמה יש להעיר כמה הערות. ראשית, הפריודיזציה של תקופת המנדט, התקופה שקדמה למדינה, נמצאת במידה רבה בחיתוליה. זאת למרות העובדה שמדובר בתקופה סגורה ומתוחמת, שיש לה ראשית ואחרית, ואף-על-פי שהמחקר על תקופה זאת נמצא במצב הרבה יותר מתקדם ממצב המחקר על מדינת ישראל. העובדות הבאות מהוות עדות למצב שבו עומד העיסוק בפריודיזציה של תקופת זאת. היו אמנם כמה חוקרים שעסקו בנקודה זו וביניהם יש לציין במיוחד את הגאוגרף ההיסטורי המנוח שלום רייכמן. אך הם עסקו בה בעיקר מנקודת מבט ספציפית – התיישבותית, כלכלית או אחרת, ולא במבט כולל על התקופה. רייכמן לדוגמה עסק בפריודיזציה במבוא לספרו 'ממאחז לארץ מושב: יצירת המפה היישובית היהודית בארץ-ישראל, 1948-1918'.4 אולם נקודת המבט שלו היא בעיקרה התיישבותית, ובהקשר זה חילק את התקופה כולה לארבע תקופות משנה: תקופת 'החלומות הגדולים' (1921-1918); תקופת הבניין (1936-1921); 'תקופת הסער' (1945-1936); לקראת מפנה (1948-1945). התייחסות כזאת משתקפת גם באותם מאמרים בודדים המוקדשים לפריודיזציה של התקופה, למשל מאמרו של שלום רייכמן 'פריודיזציה התיישבותית בתקופת היישוב והמדינה – אידאולוגיה או נסיבות' ומאמרו של נחום גרוס 'הערות לענין חלוקתן של תולדות היישוב בתקופת המנדט'.5 נקודת המבט של גרוס היא בעיקרה כלכלית. לטענתו מבחינת ההיסטוריה הכלכלית 'עדיף להשתית את חלוקת התקופה על התהליכים ארוכי-טווח של צמיחה כלכלית ושל קליטת עלייה' ובהתאם לכך יש לחלק את תקופת המנדט לשתי תקופות משנה: 1932-1918, 1947-1933. לגבי אופיה של כל אחת מתקופות המשנה ציין כי 'בתחילתה, או בסמוך לתחילתה, של כל אחת מן התקופות הללו היתה גאות במספר העולים ובפעילות הכלכלית. ולאחריה באו שנים שבמהלכן קלט המשק היהודי את רוב העולים קליטת קבע, תוך התגברות על רוב הקשיים, והעלייה נמשכה בקצב מתון'.6 חוקרים שעסקו בהיסטוריה הפוליטית-הלאומית של היישוב היהודי בתקופת המנדט נגעו בפריודיזציה שלה כבדרך אגב. לדוגמה יוסף הלר עוסק ב'במאבק למדינה', קובץ תעודות בעריכתו, בשנים 1948-1936, והדבר מצוין בכותרת המשנה של הספר.7 עצם התמקדותו בשנים אלה היא הכרעה פריודית, אולם במבוא המפורט לספר הוא מתייחס לשאלה זאת בצורה מעורפלת ומקוטעת ואינו מקדיש לה מקום מיוחד, מוגדר ומתוחם. עם זאת מתוך הדברים שכתב ניתן להגיע למסקנה, חלקית אמנם, כי הסיבות שהביאוהו לקביעה כי 1936 היא 'שנת פרשת המים' היו: (א) השינוי במדיניות בריטניה והעלאת רעיון החלוקה – בהקשר זה הוא כותב כי ה- 8 בינואר 1937, היום שבו התברר לחיים וייצמן כי הפתרון שאליו חותרת ועדת פיל הוא חלוקה, 'היה ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הציונות'.8 (ב) החמרת מצבם של יהודי אירופה – באותה שנה, טוען הלר, חלה החמרה במצב יהודי מזרח אירופה בכלל ובמצבם של יהודי פולין במיוחד. אחרי מות המרשל פילסודסקי, בשנת 1935, 'האנטישמיות [שם] גברה באורח ניכר, עד כדי פוגרומים ממש, כמו בפשיטיק שבאזור ראדום שבדרום פולין ב- 10 במרס 1936'.9 פן אחד של החמרה זאת היה רלוונטי במיוחד מבחינתה של ארץ-ישראל – הכרזותיהם התכופות של ראשי השלטון כי היהודים הם מיותרים. הכרזות אלה הניעו יהודים רבים להגר, והעובדה ששערי הארצות מעבר לים היו נעולים הביאה להגברת הלחץ על ארץ-ישראל, שדווקא באותה שנה גם שעריה הלכו וננעלו. (ג) שינוי האסטרטגיה הציונית – על רקע מצבם של יהודי אירופה התברר להנהגה הציונית ש'צרת היהודים, עליה דיברו הרצל פינסקר ואחרים, הפכה להיות בעיה מעיקה ודחופה מעין כמוה דווקא באותה שעה בה הגיעה שאלת ארץ-ישראל לפרשת דרכים גורלית'. בנסיבות אלה הבינו ראשי הסוכנות בשנת 1936, עוד לפני שפרצו המאורעות:
נקודה נוספת שיש לעמוד עליה בהקשר זה היא הבעייתיות של המושג 'ראשית המדינה' לא רק מבחינת סופו אלא גם מבחינת תחילתו. לכאורה 1948 היא באופן ברור וחד-משמעי 'שנת פרשת המים' – הרי בשנה זאת הסתיים המנדט הבריטי על ארץ-ישראל והוקמה מדינת ישראל. אולם כאשר בוחנים אם חל באותה שנה שבר או שמא היתה רציפות במעבר מיישוב למדינה, מתברר כי מעמדה של 1948 הוא פחות נחרץ, וכהגדרתם של דן הורוביץ ומשה ליסק: 'זיווג של תמורה מהפכנית עם המשכיות'. לטענתם המאפיין של המעבר מיישוב למדינה היה 'תהליך הטרנספורמציה של מבנים פוליטיים מרמת מיסוד אחת לרמת מיסוד אחרת'. אולם תהליך זה לא היה אחיד: 'כפי שתהליך הטרנספורמציה מיישוב למדינה לא החל עם הכרזת המדינה הוא לא הסתיים באותו מועד. בתחומים שונים שבהם באו לכלל ביטוי מגבולותיה של המערכת הפוליטית היישובית נמשך תהליך הטרנספורמציה תקופה ארוכה לאחר הקמתה הפורמלית של המדינה'.11 שאלת השבר והרצף באה לידי ביטוי במלוא מורכבותה בקובץ 'מעבר מיישוב למדינה, 1949-1947: רציפות ותמורות'.12 נכללים בו מאמרים העוסקים בתחומים כמו תחום הביטחון וארגון הכוח הצבאי, שבהם התחולל בשנת 1948 שינוי רדיקלי. יואב גלבר כותב בעניין זה כי באותה שנה התחולל מאבק בין 'תפיסתו של בן-גוריון של "משטר הבטחון" המבוסס על חוק, סמכות ואחריות' לבין תפיסת מפ"ם, 'שדגלה בהמשך ניהולם של ענייני הצבא והמלחמה על פי המסורת היישובית, המבוססת על קונצנזוס, פשרות והסדרים בין הגורמים הפוליטיים'. מאבק זה הסתיים בניצחון דרכו של בן-גוריון וב'רפורמה קונסטיטוציונית במעמדו של הכח הצבאי [ש]הסתיימה בניתוקו מן המערכת המפלגתית ובקביעת מרותה של הממשלה עליו'.13 בתחום זה 1948 היא אפוא 'קו פרשת מים' ברור בין 'יישוב' לבין 'מדינה'. לעומת זאת נכללים באותו קובץ מאמרים העוסקים בתחומים שבהם 1948 לא היתה קו שבר אלא חלק מרצף, ושבהם המסורת היישובית המשיכה גם בתקופת המדינה. כזהו לדוגמה תחום הרפואה הציבורית, שבו דן יאיר זלמנוביץ. לטענתו בתחום זה מלחמת השחרור כפתה אמנם על הצדדים התמודדות עם בעיית הסמכות והמרות בתחום הבריאות, אולם 'הנסיונות לאחד את השורות תחת סמכות אחת עוררו עימותים ומשברים חריפים', ומשום כך 'הפתרונות שנמצאו לבעיית הסמכות המרכזית כללו פשרות והסכמים תחת חיזוק מעמדו של השלטון כסמכות המרכזית במערכת'.14 כל זה מוביל אפוא למסקנה שאין חפיפה וזהות מלאות – לא כרונולוגיות ולא תכניות – בין הקמת המדינה לבין המעבר מיישוב למדינה. בשעה שבתחומים מסוימים קיים קשר כזה, בתחומים אחרים המסורת והמבנים היישוביים ממשיכים להתקיים גם בתקופת המדינה, לעתים לשנים רבות. לכן המושג 'ראשית המדינה' איננו חד-משמעי.
אם הניסיון לקבוע מתי מתחיל עידן 'ראשית המדינה' הוא בעייתי, הרי הניסיון לקבוע מתי הוא מסתיים בעייתי עוד יותר. הרי כאן אין אירוע שניתן להגדירו באופן ברור ונחרץ כ'רעידת אדמה'. לכן הקביעה מסורה במידה רבה לשיקול דעתו של החוקר ועליו לברור אירוע, או שורת אירועים, שמבחינתו הם ציון לסיום עידן. דוגמה לאירוע שניתן לראותו בתור שכזה הוא התפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה ביוני 1963. מדובר באירוע מרכזי לא רק מאחר שבן-גוריון היה ראש הממשלה הראשון ומילא תפקיד זה במשך חמש-עשרה שנים כמעט ברציפות, ולא רק מאחר שהוא נחשב לאבי המדינה ולמייסד צבאה; שתי סיבות נוספות לכך. ראשית, בניגוד להתפטרותו הראשונה, עשר שנים קודם לכן, התפטרותו עתה היתה סופית. ההבדל בין 1953 ל- 1963 לא היה רק עשר שנים נוספות במניין שנותיו של 'הזקן' – שהיה עתה בן שבעים ושבע ולא בן שישים ושבע. ההבדל היה עשר שנים במניין שנותיה של המדינה שהתבגרה ועתה היתה מסוגלת להיפרד מ'האב המייסד', תהליך שהיה בלתי אפשרי עשר שנים קודם לכן. הרי גם אחרי פרישתו השנייה ניסה בן-גוריון לחזור לכס השלטון, אלא שהפעם לא רק שהדבר לא עלה בידו. מפלגתו, מפא"י, שבמידה רבה עיצב אותה בצלמו ובדמותו, דחתה אותו, ויוקרתו נפגעה בצורה קשה ביותר; זכורה בהקשר זה קריקטורה שצייר דוש ב'מעריב' ובה נראה בן-גוריון העומד ומנתץ אנדרטה הנושאת את דיוקנו שלו. זאב צחור כתב על פעילותו הפוליטית באותן שנים כי 'מעורבותו עתה היתה מתוך עמדה נחותה. דמותו הוכפשה, והוא הלך ונדחק לשוליים כזקן נלעג וממורמר'.15 הקטעים הבאים עשויים להאיר את ההבדל בין חזרתו למרכז הבמה בשנות החמישים לניסיונו הכושל לעשות זאת שוב בשנות השישים. משה שרת, ראש הממשלה ויריבו המר של בן-גוריון, כתב ביומנו על שיבתו למשרד הביטחון בשנת 1955: 'מבחינה ממלכתית, מבחינה ממשלתית, מבחינה מפלגתית, היה זה צעד נועז, נאה, נבון נעלה'.16 ואילו על פעילותו הפוליטית בסוף דרכו כתב יצחק בן-אהרן:
סיבה נוספת לכך שניתן לראות בהתפטרותו של בן-גוריון בשנת 1963 אירוע מרכזי המציין סיום תקופה היא הרוח החדשה ששררה בשנות כהונתו הראשונות של לוי אשכול כראש הממשלה. היתה זו רוח של התפייסות, של 'דטנט פנימי', שהיו לה ביטויים רבים: החלטת הממשלה על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה וקבורתו בהר הרצל בטקס ממלכתי; הפשרת היחסים עם 'תנועת החרות' ועם מנהיגה מנחם בגין; ניסיון לסיים את 'פרשת לבון' ולשלב את לבון עצמו בהנהגת מפא"י; ביטול הממשל הצבאי; הפיכת 'קול ישראל' ממחלקה במשרד ראש הממשלה לרשות עצמאית הפועלת מכוח חוק הכנסת ועוד. עשר שנים אחרי מותו של אשכול כתב עליו עמוס אילון: 'ייתכן שחיבבוהו כל-כך משום שלאלה מבינינו אשר חיפשו זאת, נתן את הגדולה במחמאות שאפשר לתת לאזרחיה של מדינה צעירה – הרגשה שהם בני חורין; אשליה של בגרות'.18 מיד אחרי מותו של אשכול כתב אילון דברים שמהם עולה כי ראה במעבר מעידן בן-גוריון לעידן אשכול 'קו פרשת מים' בתולדות המדינה והחברה:
אירוע אחר שניתן לראותו כמציין את תום עידן 'ראשית המדינה' הוא מלחמת סיני. כמה ממלחמות ישראל מהוות ציון דרך בולט בקורות המדינה. מלחמת העצמאות קשורה קשר בל יינתק להקמת המדינה, וגבולות שביתת הנשק שנחתמו בסיומה היו לא רק גבולות המדינה במשך דור שלם אלא הם עד עצם היום הזה בסיס לוויכוח ולדיון על גבולות השלום של ישראל. מלחמת ששת הימים פתחה פרק חדש בתולדות המדינה מכל בחינה שהיא – לא רק מן הבחינה הפוליטית והביטחונית אלא גם מן הבחינה הכלכלית, החברתית והתרבותית. גם מלחמת יום הכיפורים פתחה פרק חדש בתולדות המדינה הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית. מבחינה פנימית היא פתחה מצד אחד את עידן המודעות למגבלות הכוח בכלל והכוח הצבאי במיוחד, ומן הצד האחר היא האיצה את תהליכי הרדיקליזציה הפוליטית והאידאולוגית בחברה הישראלית, רדיקליזציה שסימנה הבולט, אם כי לא היחיד, היה הקמת 'גוש אמונים'. מבחינה חיצונית מלחמה זאת והסכמי הפרדת הכוחות שנחתמו בעקבותיה פתחו את עידן ההשלמה וההסדרים בינינו לבין מדינות ערב. בהשוואה למלחמות אלה מלחמת סיני נחשבת אירוע משני, כמעט נשכח, מעין אפיזודה לא חשובה במיוחד בין מלחמת העצמאות שקדמה לה למלחמת ששת הימים שבאה אחריה. גם העובדה שרבים מכנים אותה 'מבצע' ('קדש' או 'סיני') ולא 'מלחמה' מעידה על המקום שמייחסים לה ברצף תולדות המדינה. אך בכל זאת מכמה בחינות ניתן לראות במלחמה זאת אירוע המסיים את תקופת 'ראשית המדינה'. אחת מהן היא העובדה שבעקבותיה נעלמה החרדה הקיומית העמוקה באשר להמשך קיום המדינה ובאשר ליכולת החברה הישראלית לשאת בעולו של סכסוך מתמשך ובמתחיו. ביטויים לחרדה הקיומית הקשה בשנים שקדמו למלחמה זו ניתן למצוא במחקרים העוסקים הן במלחמה עצמה ובדרך אליה והן בשנים שקדמו לה. מרדכי בראון כתב בהקשר זה על התקפת המסתננים על מושב פטיש שבנגב המערבי בלילה שבין ה- 24 ל- 25 במרס 1955.20 בהתקפה, שאירעה בעיצומה של חתונה, נפצעו כמה מתיישבים ונרצחה ורדה פרידמן, בת כפר ויתקין שבאה למושב פטיש כדי לסייע למתיישביו החדשים. הזעזוע בעקבות הרצח היה כבד ביותר, במידה רבה מפני שהנרצחת היתה חברת מושב ותיק בעמק חפר. אחד הביטויים לזעזוע היה העובדה שנתן אלתרמן הקדיש לנרצחת שיר ב'טור השביעי'.21 שם נכתב:
הזעזוע נבע מעובדה נוספת. בעקבות ההתקפה והרצח ביקשו כל מתיישבי פטיש לנטוש את המושב ולעלות כאיש אחד לירושלים להפגין לפני הכנסת נגד המשך ישיבתם באזור כה פגיע. לדברי בראון, תגובה זו זעזעה את בן-גוריון, שזמן קצר קודם לכן חזר משדה-בוקר כדי לכהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת, והשפיעה עליו עמוקות. אמנם בנאום בכנסת ב- 2 בינואר 1956 דיבר בנימה חיובית על כושר עמידתם של מושבי העולים, אך שלא בפומבי דיבר אחרת. בנאום סגור בפני סגל הפיקוד הבכיר של הצבא טען כי 'ברגע זה אין לנו הבטחון שהעולים החדשים, בייחוד ביישובים החדשים, מסוגלים לעמידה כזאת'. בראון ממשיך וטוען כי אחת המסקנות שהסיק בן-גוריון מהחרדה שגילו אנשי פטיש היתה כי 'את ההתמודדות עדיף לחולל בטרם יתעצם האויב במידה שתעלה מאוד את מחיר הדמים ואולי אף תעמיד בספק את יכולתה של ישראל לנצח במערכה'. לעניין החרדות הקיומיות ששררו בישראל שלפני מלחמת סיני מתייחס גם בני מוריס, וגם הוא מזכיר את הזעזוע הכבד בעקבות הרצח בפטיש.22 וכך הוא מתאר בפרק המסקנות בספרו את השפעת ההסתננות על ישראל ועל הנהגתה:
נקודה זאת עולה גם במחקריו של מוטי גולני. לטענתו ללא הבנת חרדותיו הקיומיות של בן-גוריון, שלהערכתו 'לא היה מעולם אקטיביסט בטחוני לשמו', לא ניתן להבין 'גם את מדיניותו האחרת לעתים, זו המתפרצת, הנועזת בהחלטותיה'. בהקשר זה הוא מצטט מיומנו מה- 14 בדצמבר 1949, אחרי שהחליט להכריז על ירושלים כעל בירתה של מדינת ישראל בניגוד להחלטת האו"ם. ושם כתב: 'לא תמיד אני מביע [את] כל "פחדי" – כי אני מפחד שמא אפחיד יותר מדי [את] חברנו ו[את] התנועה, ומתוך "פחד" אני מחייב הפרת החלטת או"מ מיד ובמעשים'. לצורך הבהרת מערכת מניעיו המורכבת של בן-גוריון מסתמך גולני גם על שלמה אבינרי, שכתב בספרו 'הרעיון הציוני לגוניו', כי בן-גוריון היה: 'מלא חרדות קיומיות לגורלה של מדינת ישראל, ושללא חרדות אלה אין להבין לא את מדיניותו הזהירה ולא את התוקפנות המילולית של הרטוריקה חסרת הפשרות שבהופעותיו הציבוריות'.24 במאמר הדן ב'תרומתו' של הרמטכ"ל משה דיין לדינמיקה שהובילה למלחמת סיני טוען גולני כי אחד הגורמים שהניעוהו להעלות את רעיון ה'מלחמה היזומה' היה אי ההשלמה עם גבולות שביתת הנשק, אי השלמה שנבעה גם מהחשש כי בגבולות אלה יקשה על ישראל להגן על עצמה אם יצאו מדינות ערב למלחמה נוספת נגדה. בהקשר זה ניתן לראות במלחמת סיני את המשכה והשלמתה של מלחמת העצמאות. לדברי גולני כבר בתפקידו כראש אגף המטה הכללי, תפקיד שבו החל לשמש בדצמבר 1952, עשה דיין מאמצים 'למען קידום הרעיון שעיקרו, כי אל לה לישראל לחתום על חוזה שלום בתנאים של הסכמי שביתת הנשק משנת 1949, ושלכל מהלך כזה יש להקדיש מכה צבאית אשר תשפר את גבולותיה של ישראל ובעיקר את מעמדה כמדינה שאין לנסות לחסלה'.25 מה לזה ולשאלת מעמדה של המלחמה כאירוע החותם את תקופת 'ראשית המדינה'? גולני טוען כי מלחמת סיני הביאה לירידה משמעותית ברמת החרדות הקיומיות, ואחד הביטויים לכך היה ההשלמה עם גבולות שביתת הנשק. מנקודת מבט זאת ניתן לראות בה, ולא במלחמת ששת הימים כפי שטוענים לעתים, גם את המשכה וגם את סיומה של מלחמת העצמאות. לעומת זאת טען בראון כי בעקבות המלחמה חזרה ישראל, למרות ניצחונה, 'אמנם בתנאים משופרים – למשבצת הראשונה, אל הוודאות שסיבוב שלישי הוא בלתי נמנע'.26 אולם בכל זאת אין להתעלם מההבדלים הרדיקליים בין שתי התקופות, בין התקופה שממלחמת העצמאות עד מלחמת סיני לבין התקופה שממלחמת סיני עד מלחמת ששת הימים. בשעה שהתקופה הראשונה התאפיינה בחרדות ומתחים, שנבעו מתחושה עמוקה של חוסר ביטחון והזינו תחושה זו, התקופה השנייה התאפיינה ברגיעה יחסית – אחרי מלחמת סיני לא ניתן למצוא עוד את אותם דחפים לסיבוב נוסף, למלחמה יזומה ולפעולות גמול שיביאו להסלמה בגבולות. ישראל שאחרי סיני כבר איננה מדינה המחפשת מלחמה, כאחת החלופות לשם ספרו של גולני העתיד לראות אור בקרוב. השנים 1967-1956 היו אפוא 'שנים שקטות', שבמהלכן צעדה המדינה הצעירה צעד גדול קדימה בתחומים כמו תעשייה, חינוך גבוה, יחסי חוץ והקמת יישובים חדשים כולל יישובים עירוניים (האם זהו מקרה ששתי ערי הפיתוח המצליחות – ערד שבדרום וכרמיאל שבצפון – קמו דווקא באותן שנים?). כל זה מצדיק את ראייתה של מלחמת סיני כאירוע החותם את תקופת 'ראשית המדינה' ומציין תחילתה של תקופה חדשה.
סיום התקופה הראשונה בתולדות המדינה עשוי להיקבע לא רק על יסוד אירוע מסוים; אפשר שיש לאתרו בפרק זמן מסוים, וכוונתי לשנים 1961-1960. בשנים אלה התרחשו ארבעה אירועים רבי משמעות בתחומים שונים של החיים הציבוריים בארץ: בתחום הפוליטי – 'פרשת לבון'; בתחום הזיכרון ההיסטורי והתודעה העצמית – משפטו של אדולף אייכמן; בתחום החברתי – אירועי ואדי סאליב; ובתחום התרבותי-הספרותי – המעבר מ'דור תש"ח' ל'דור המדינה'. 'פרשת לבון' נחשבת בעיני רבים, מסיבות שונות ומגוונות, לאירוע פורמטיווי ול'קו פרשת מים'. (א) קץ הכריזמה הבן-גוריונית – העידן הבן-גוריוני בא לקצו כאמור בשנת 1963, השנה שבה התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, אולם תהליך התערערות מעמדו כ'אב המייסד' החל בשנים 1961-1960. בשנים אלה הגיעה הכריזמה שלו לשיאה. היה זה ארבע שנים אחרי מלחמת סיני, שבעקבותיה נסקה יוקרתו לגבהים חדשים, ושנה אחרי הבחירות לכנסת הרביעית, שבהן השיגה מפא"י, שסיסמתה העיקרית היתה 'הגידו כן לזקן!', הישג אלקטורלי מרשים ביותר (היא עלתה מארבעים מנדטים לארבעים ושבעה). אך בשיא זה באה הכריזמה שלו לידי מיצויה ומכאן ואילך החל תהליך שקיעתו ודעיכתו. האולטימטום שהציג למפלגתו מפא"י: 'או אני או הוא!', ושבעקבותיו הודח לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ועוד קודם לכן זעמו הבלתי מוסבר על מסקנות 'ועדת השבעה' – כל אלה נתפסו על-ידי רבים כגחמה נטולת הסבר וכעדות למבוי הסתום שאליו נקלעה מנהיגותו של בן-גוריון. התמיהה על צעדיו נעדרי הפשר באה לידי ביטוי ברור ובולט בדברים שכתב יעקב טלמון בראשית 1961, ממש בימים שבהם הודח לבון:
ואילו עמוס עוז, בריאיון שערכה עמו נורית גרץ, תיאר את תהליך ההשתחררות מהאפוטרופסות הבן-גוריוני במילים הבאות:
(ב) ראשית הירידה במעמדה של מפא"י – 'פרשת לבון' מסמלת את ראשית הקץ לא רק של הכריזמה הבן-גוריונית אלא גם של ההגמוניה המפא"ית. תהליך זה הביא בשנת 1965 לסילוקו של בן-גוריון מן המפלגה, לפילוגה של מפא"י ולהקמת רפ"י – תהליכים שבטווח הארוך תרמו ל'מהפך' של 1977. אולם מעבר לזה יש הסבורים כי עצמת התבערה שהציתה ה'פרשה' מעידה פחות על חשיבות האירוע עצמו ויותר על מצבה של מפא"י באותה עת. אברהם שוייצר טען כי באותה עת הגיעה מפא"י למיצוי סדר היום הלאומי שלה. להערכתו ניצחונה המרשים בבחירות לכנסת הרביעית 'היה פרס שניתן על העבר: אילו חדר מבטם של המצביעים מבעד לערפל העתיד, עשויות היו התוצאות להיות אחרות'.29 בעשור הראשון לקיום המדינה השיג השלטון בהנהגת מפא"י הישגים חסרי תקדים: קליטת מאות אלפי עולים, בניין משק יש מאין וניצחון בשתי מלחמות. אולם לקראת סוף העשור אזל ה'קיטור הפרוגרמטי' של המפלגה, והיא לא היתה מסוגלת 'לגבש סדר יום חלופי המותאם לנסיבות החדשות שנוצרו בארץ בתום עשר שנות הנהגתה את מדינת ישראל'.30 לדעתו זאת היתה הסיבה המהותית לכך ש'פרשת 1960 לבשה תוך זמן קצר אופי של שערוריה'. כי הרי בשנת 1960 מפא"י היתה
(ג)ראשית הלגיטימציה לביקורת על מערכת הביטחון – אירועי 1954, המכונים 'עסק הביש', נודעו לציבור הישראלי רק אחרי התפוצצות ה'פרשה', וחשפו בפניו תמונה קשה ביותר על מערכת היחסים בצמרת הממסד הביטחוני. עובדה זאת וכן המידע שהגיע לציבור על הדברים הקשים שנאמרו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, בייחוד דברי הביקורת הקשים שהטיח לבון בצה"ל, נתנו, לראשונה בתולדות המדינה, לגיטימציה לדיון ציבורי ביקורתי על מערכת הביטחון. הורוביץ וליסק כתבו בעניין זה:
(ד) שינוי במעמדה של העיתונות – ה'פרשה' הביאה לחיזוק מעמדה של העיתונות הכתובה, שמילאה תפקיד מרכזי בהתרחשויות הפוליטיות שהיו קשורות אליה ואף נקטה לעתים קו אנטי בן-גוריוני תקיף. הורוביץ וליסק טענו כי 'העתונות יצאה מפרשה זו כשהיא מחוזקת ובהדרגה נצטמצמו מגבלות הצנזורה המוטלות עליה'.33 כל ארבע הסיבות שמנינו לחשיבותה של 'פרשת לבון' מעידות על אותו תהליך: מעבר מחברה סמכותית, הרואה בביקורת בכלל ובביקורת על 'פרות קדושות' כמו צה"ל בפרט – עדות לחולשה, לחברה פתוחה יותר המסוגלת להציב סימני שאלה גם לגבי אישים ומוסדות שעד אז היו נעלים מספק, מביקורת ואפילו מסימן שאלה.
אירוע מרכזי אחר שהתרחש באותן שנים הוא כאמור משפטו של אדולף אייכמן, שנפתח בירושלים באפריל 1961, כשנה אחרי שאייכמן נחטף בארגנטינה והובא ארצה. דור שלם של נוער ישראלי שמשפט זה היה מפגשו הראשון עם השואה, הושפע ממנו עמוקות, ובפרט רבה היתה השפעתו על אותם צעירים וצעירות שהפכו אחר כך לחוקרי שואה.34 מעבר לכך המשפט נחשב לנקודת מפנה ביחס החברה הישראלית לשואה ובדימוינו העצמי מן הבחינות הבאות: (א) ראשית ההשתחררות ממיתוס הגבורה – בשנות החמישים, העשור שבו התגבשו דפוסי הזיכרון, היתה הבחנה ברורה וחדה בין ה'גיבורים' – הפרטיזנים ולוחמי הגטאות – לבין המוני היהודים 'סתם', ש'הלכו כצאן לטבח'. כל ניסיון להציג תמונה מורכבת יותר של מציאות החיים היהודיים בשואה נתקל בביקורת חריפה מאוד, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הביקורת שהוטחה בנתן אלתרמן בעקבות פרסום שירו 'יום הזכרון והמורדים' בקיץ 1954.35 במשפט אייכמן ניתנה לראשונה במה לעדותו של היהודי הפשוט, שלא היה מורד או פרטיזן ושניצל בעור שיניו מאימי טרבלינקה, מיידנק או פונאר. בזמן המשפט כתב ישראל גוטמן, אז חבר קיבוץ להבות-הבשן, כי עד המשפט בני הנוער בכלל וחניכי תנועות נוער חלוציות בפרט, 'קראו בספרות השואה ושמעו כמעט אך ורק על מלחמת הגטאות ועל עלילות הפרטיזנים היהודיים'. הדבר הביא לכך שרבים מהם סברו כי 'רק קומץ לוחמים בגטאות גילה זקיפות קומה יהודית ואנושית ואילו הרבים הובלו כצאן לטבח'. בעקבות המשפט ובעקבות ההאזנה הדרוכה לעדי התביעה החלה תמונה חד-צדדית זאת להשתנות: הנוער הישראלי נחשף לראשונה לסבל ההמון היהודי, למצוקותיו ולניסיונותיו הנואשים גם לשרוד וגם לשמור על זקיפות קומתו האנושית.36 המשפט הביא לשינוי גם ביחסה של מערכת החינוך לנושא השואה, נילי קרן, שחקרה סוגיה זאת, מצאה כי אחד מביטויי התפנית היה ההכרה בחיוניות העיסוק בנושא וההחלטה ליצור כלים לעיסוק בו גם ברמת בתי-הספר וגם ברמת המוסדות להכשרת מורים.37 (ב) שינוי באוריינטציה של מחקר השואה – בעקבות פרסום ספרה של חנה ארנדט 'אייכמן בירושלים'38 החל ויכוח ששינה את פני מחקר השואה. הוויכוח נסב בעיקר על קביעותיה הנחרצות והאשמותיה הקיצוניות של ארנדט בנוגע לחלקן של ההנהגות היהודיות בביצוע 'הפתרון הסופי'. קביעות והאשמות אלה הביאו אותה למסקנה כי אילו לא היו לעם היהודי בתקופת השואה ארגון ומנהיגות, לא היה מספר הקרבנות היהודים מגיע למספר שאליו הגיע. ספרה והפולמוס שהתעורר בעקבותיו הביאו לפרסום שורה של מחקרים שהוכיחו כי התמונה ששרטטה היא מעוותת, חד-צדדית ומתעלמת מייחודה, חד-פעמיותה ומורכבותה של תקופת השואה. את התשובה המקיפה והממצה הראשונה לקביעותיה של ארנדט נתן יעקב רובינזון.39 הוא טען נגדה כי ליודנראטים לא היתה כל השפעה על קצב ההשמדה ועל ממדיה, וכי ממדי ההשמדה באזור הכיבוש הגרמני בברית-המועצות, שבו כמעט לא היו יודנראטים, היו גדולים במיוחד. כמה שנים מאוחר יותר, בראשית שנות השבעים, התפרסם מחקרו המקיף של ישעיהו טרונק על מועצות היהודים במזרח אירופה, שהוכיח בצורה מפורטת ביותר כי קביעותיה המונוליתיות והסטריאוטיפיות של ארנדט הן מוטעות.40 הן ההשתחררות ממיתוס הגבורה והן שינוי האוריינטציה של מחקר השואה הם עדות לכך שמשפט אייכמן השפיע על החברה הישראלית בכיוון של יתר פתיחות, ריכוך וסובלנות.
עוד שינוי שחל במעבר מעשור לעשור התרחש בתחום התרבותי. במרכז המערכת הספרותית הקנונית בשנות החמישים ניצבה קבוצת סופרים הידועה בשם 'דור הפלמ"ח'. היא ראתה את תפקידה העיקרי במתן ביטוי לכלל ולא ליחיד ולערכים הניצבים במרכז הבמה וההסכמה ולא בשוליה. וכך תיארה אותה נורית גרץ:
המודל הקנוני בא לידי ביטוי בכמה כתבי-עת ומוספים ספרותיים. המרכזיים שבהם היו המוסף הספרותי של 'על המשמר', 'משא', שהפך להיות מוספו הספרותי של 'למרחב' ו'אורלוגין'. במות אלה נערכו בידי דמויות מובילות מדור האבות והיו מזוהות עמן; עם אלה נמנו עזריאל אוכמני, לאה גולדברג ובראש ובראשונה אברהם שלונסקי, שבשנים 1957-1950 ערך את 'אורלוגין'. אחד ממאפייני המרכז הספרותי של שנות החמישים היה הקשר העמוק בין 'דור האבות' ל'דור הבנים'. גרץ כתבה בעניין זה:
מאפיין נוסף של המרכז הספרותי היה המחויבות למורשת התרבותית של תנועות הנוער.לדעת גרשון שקד כל גיבוריו של ס' יזהר, 'ויהיו אינטרוברטיים ככל שיהיו', וכן גיבוריו יוצאי הדופן של יגאל מוסנזון 'הם גבורים המקבלים עליהם את מרות הערכים של תנועות הנוער ומדברים בשפת הסימנים שלה'. גם אותם גיבורים המתרחקים מערכים אלה, מורדים בהם ואפילו בוגדים בהם, 'הערכים הללו תמיד הם לנגד עיניהם'. זאת מאחר ש'השיטה הראשית של תנועת הנוער של ארץ ישראל העובדת עדיין היא ששלטה בכיפה'.43 אולם בשנות החמישים הלכו ונוצרו, לצד המרכז הקנוני, בשולי המערכת, קבוצות שייצגו מודלים שונים לחלוטין, שניסו לקעקע את ההגמוניה של המרכז. לדברי שקד:
אחת הקבוצות האלה היתה חבורת 'לקראת', שהיתה מורכבת מסטודנטים, חלקם ילידי הארץ וחלקם עולים חדשים וותיקים, ביניהם בנימין הרושובסקי (הרשב), משה דור, נתן זך, יהודה עמיחי וגרשון שקד. הם גילו חוסר שביעות רצון מהקו החברתי-הסוציאליסטי השולט בספרו הקנונית, ובשל הרקע התרבותי שלהם היו פתוחים להשפעתה של ספרות אירופית מודרניסטית, שלא היתה מוכרת בארץ. החוברת הראשונה של החבורה ראתה אור בשנת 1951, וכבר בה בא לידי ביטוי קו ספרותי ברור, 'שעיקרו מרד באידאולגיות השליטות בשם מטרות ספרותיות טהורות: חזרה אל המשורר היחיד ואל השיר היחיד. המגמה האנטי פוליטית השתלבה בדרישה להתמקד בתחום הספרותי בלבד'.45 מאחורי הקו הספרותי של 'לקראת' עמדה ההנחה כי לספרות יש פונקציה ספרותית ולא חברתית, ולפיכך עליה לחדול להיות בבואה של ממשות חברתית ולהיתפס כתכלית לעצמה. בשם ערכים אלה יצאה החבורה בדרישה לאוטונומיה ספרותית, התנגדה לתמיכת המפלגות בספרות ויצאה חוצץ נגד הספרות הדידקטית. בשמם של אותם ערכים התחולל המרד נגד נתן אלתרמן ונגד הפרוזה של דור הפלמ"ח, שבמידה רבה מימשה נורמות של אלתרמן, מרד שבראשו עמד נתן זך ושזעזע בזמנו את ה'רפובליקה הספרותית'.46
לקראת סוף שנות החמישים הלכו הנורמות הישנות וקרסו, והמרכז הספרותי איבד חלק ניכר מכוחו ומהשפעתו. בעקבות זאת החלו לחדור למרכז הבמה בהדרגה ובמהוסס נורמות חדשות וגיבורים חדשים – אלה התמקדו ביחיד ולא בקולקטיב ונתנו ביטוי מצד אחד לעייפות מדגלים, הצהרות ופמפלטים ומן הצד האחר לספקנות, רלטיוויזם ואירוניה. בשנת 1958 ראה אור ספרו של פנחס שדה 'כחיים כמשל', שהציג 'גיבור יחיד, מנודה, מול מציאות מעורערת. או מציאות שאינה אלא סמל לעולם מטפיזי'. שנה אחר כך, בשנת 1959, פורסם 'שעון הצל' ספר שיריו הראשון של דן פגיס, שהיה רחוק מרחק רב מאלתרמן ומשלונסקי, 'אשר חותמם טבוע על שירת רוב משוררי שנות החמישים, וקרוב יותר אל פוגל, בן-יצחק ולאה גולדברג: איפוק, ליטוש, אירוניה דקה ומושחזת, מתינות "קלאסית' – אלה מציינים את שיריו'.47 אחד המוקדים שבהם התחולל השינוי היה הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, שזה לא כבר עברה למשכנה החדש בגבעת-רם. שם, בשיעוריו של שמעון הלקין, הוסט הדגש מתפקידיה הלאומיים-ציוניים של הספרות אל מעמדה האוטונומי. בשיעוריו התגלה ש'הספרות העברית הגדולה לא היתה ציונית מגויסת אלא אמביוולנטית, אכולת ספקות, ספרות של תלושים שלא מצאו את מקומם לא בעולם הדתי הישן ולא בעולם המואר של ההשכלה'. ובשיעוריו של בנימין הרושובסקי נחשפו הסטודנטים לשירתם של משוררים כמו אסתר ראב ודוד פוגל, 'השרים את שירת היחיד הבודד'.48 בין תלמידיו של הלקין היו שני היוצרים הבולטים בדור הספרותי החדש, 'דור המדינה': אברהם ב' יהושע ועמוס עוז, והלקין היה הקורא הראשון של יצירותיהם. גם עוז וגם יהושע ניסו ליצור דגם ספרותי חדש. עוז עשה זאת על-ידי עיוות מכוון של דמות הגיבור הפעיל והכריזמטי ושל עלילתו ההרואית – 'הם עדיין קיימים ופועלים כעלילה וכגיבור משניים, על מנת לעבור תהליכים של הגחכה וביקורת פארודית'.49 ואילו יהושע ביקש למצוא ביצירתו של עגנון חלופה לדרך הכתיבה של הדור שקדם לו. באזכרה לעגנון שנערכה ב- 1979 סיפר יהושע:
הסופרים החדשים והדור הספרותי החדש באו לעולם לא רק כמרד בדומיננטיות ארוכת השנים של 'דור הפלמ"ח' אלא גם על רקע השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית באותה עת. אחד השינויים הללו נוגע למשבר העמוק שליווה את תהליך ההתפכחות מראיית ברית-המועצות כמימוש של אידאל נערץ. במחצית הראשונה של העשור הביא תהליך זה לשני פילוגים קשים וטראומטיים: ב'קיבוץ המאוחד' בשנת 1951 ובמפ"ם בשנת 1954. לקראת סוף העשור, לאחר הוועידה העשרים, כשהיה ברור כי ה'מולדת השנייה' בהנהגתו של 'שמש העמים' היתה מוקד טרור, רודנות ועריצות, באה ההתפכחות לידי ביטוי גם במישורים שאינם פוליטיים-אידאולוגיים. השינוי התרבותי-הספרותי קשור גם לחוסר הנחת שהלך והתעצם משלטונו המתמשך של בן-גוריון וכן לתחושה כי מלחמת סיני לא הצדיקה את התוצאות המשיחיות שתלה בה הציבור.51 אולם מעבר לזה, הוא קשור להרגשה כי יותר מעשר שנים אחרי הקמת המדינה הגיעה לקצה המערכת האידאית-הנורמטיווית ששלטה במדינה עד אותה עת אף שמקורה היה בתקופת היישוב. ביטוי ברור להרגשה זו ניתן למצוא בדברים שכתב עמוס עוז. הקשרם הקונקרטי של דברי עוז שונה אמנם, אך הם משקפים את תחושת 'קץ העידן' שביסוד השינוי התרבותי-הספרותי:
כשחישוקים אלה הפכו מדבק מלכד ומקור גאווה והזדהות למשהו שניתן להפכו לנלעג ופתטי, הוכשרה הקרקע לשינוי התרבותי. אנו רואים אפוא כי קיימים כמה קשרים בין השינויים הפוליטיים לבין השינויים התרבותיים. סוג אחד של קשר הוא כיוונם המשותף של השינויים: מחד גיסא יותר פתיחות ומאידך גיסא הן התרחקות מתבניות נוקשות וסטריאוטיפיות והן יכולת להשתחרר מדמות אב – בין אם שמו דוד בן-גוריון ובין אם אברהם שלונסקי. סוג אחר של קשר הוא ההיזון ההדדי בין השינויים במישורים השונים. מצד אחד השינויים החברתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים היו תנאי מרכזי לשינויים הספרותיים. מן הצד האחר השינויים התרבותיים העניקו לאלה הפוליטיים והאידאולוגיים עומק ומלאות.
הנאמר עד כה מוביל למסקנה כי השנים 1961-190 הן שנות המעבר מהעידן הראשון, הבראשיתי וההיולי של המדינה לעידן השני, שהיה יותר בוגר, ספקני וביקורתי. המסקנה נובעת לא רק מצירוף של אירועים בולטים מאוד בעלי השלכות חשובות שהתרחשו כמעט במקביל לשינויים רוחנים המשפיעים עלינו עד עצם היום הזה. היא נובעת גם מהלקח המשותף למסרים של האירועים השונית. לפנינו עדות אחת, המוארת מזוויות שונות, על עייפות, נקיעת נפש, משנים של בשורה סמכותית שמקורה בצמרת ההיררכיה, בשם איזשהו אידאל קולקטיבי, נעדר שם פרטי וזהות נפרדת, ועל חיפוש אחרי משהו אחר – שונה, מינורי, פרטי ואפילו אינטימי.לכן יותר מכל המועדים והאירועים החלופיים, דווקא כאן ניתן לאבחן את קו 'קץ הראשית'. הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
