רקע

מלחמת העולם הביאה עמה תהפוכות גורל לעם-היהודי ולארץ-ישראל. בסיומה עמד היישוב בארץ מדולדל ומורעב אד הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי הפיחו תקוות לשינוי כמעט משיחי. גופים כ"וועד הצירים", "הגדודים העבריים" "הדסה" ואחרים היו גורמים חדשים ומעוררי תקוות. בקרב ציבור הפועלים החל תהליך של איחוד וגיבוש כוחות שהפכם בהדרגה לציבור מאורגן ומוביל. קמו מפלגת "אחדות העבודה", "ההסתדרות" ואחריה "קופת-חולים", "המשביר" "המשרד לעבודות ציבוריות" ו"הסתדרות הפועלים החקלאיים". "המשרד הא"י" בהנהלת רופין שהפך ל"מחלקת ההתיישבות" וחזר לנהל הפעילות ההתיישבותית של התנועה הציונית בארץ, עודד צורות התיישבות שיתופיות שנוצרו עוד לפני המלחמה ונתגבשו לאחריה. הקמת "קרן היסוד" וקביעת יעדי פעולתה של "הקרן הקיימת" הניחו בסיס לפעולת ההתישבות המתרחבת.

יצירת צורות התיישבות כמושב פועלים, קבוצה, קיבוץ ומושב עובדים לוותה בנסיונות רבים ובדיונים וויכוחים עזים שנסבו על המבנה החברתי הרצוי ועל השיטות החקלאיות העדיפות. מראשית 1919 החלו להגיע לארץ ישראל עולי העליה השלישית והם שקבעו בפועל ומימשו את הצורות ההתישבותיות השונות ברוח "החלוץ" וזרמים אידיאולוגיים מהפכניים אירופים. "גדוד העבודה", יחד עם קבוצות "השומר הצעיר" וקבוצות רבות נוספות עיצבו בארץ מפה ונוף אנושי חדשים בכוח גיבושם, הכרתם ונכונותם לעבודה. רק חלק מאנשי העליה השלישית נקלטו בערים ובמושבות, בהן הועסקו בעיקר פועלים ערבים, ולכן עיקר תעסוקתם של החלוצים ובמיוחד הרווקים שבהם היתה בעבודות ציבוריות רחבות, לרוב בסלילת כבישים, ביוזמה בריטית. קבוצות ופלוגות עבדו בתנאים קשים ביותר ויצרו הווי חברתי-תרבותי מיוחד, כשרובם ראו בעבודות הכבישים רק שלב לקראת התיישבות חקלאית עצמאית. בראשית המנדט הבריטי היו בארץ-ישראל 51 יישובים חקלאיים ובהם 30 מושבות, 10 קבוצות ו-2 מושבי פועלים ואילו בשנת 1924 היו כבר 71 יישובים חקלאיים ובתוכם 35 מושבות, 21 קבוצות ו-11 מושבים (גבתי, 1981). אך היישובים החדשים סבלו קשות מהתקציבים המצומקים שעמדו בפועל לרשות ההתיישבות בתקציב התנועה הציונית, זאת בשל אי הצלחת גיוס הכספים על-ידי "קרן היסוד". המציאות של מחסור באמצעי ייצור, ואפילו במזון לאנשים, הוליכה לאי הצלחות משקיות, לעזיבה, לתחלופה רבה, חולשה ומחלות. אופיינים למצב זה הם דבריו של יוסף ברץ, איש דגניה, ביוני 1921: "במקום שנחוץ לשכלול המשק 5000 ניתנים 2000, בתים יבנו בזמן שכל העובדים כבר מדולדלי כוח, רפת תיבנה – אחרי שהבהמות תחלינה" ("קונטרס", 19.6.1921). תביעת הקבוצות היתה לתקציב הולם לשם ביסוס ממשי של משק ומגורים אך היא נענתה רק מעט מאוד בשנים הראשונות להקמתן.

באשר לצורות ההתיישבות, הלכו והתגבשו בהדרגה שתי גישות: זו של אנשי "אחדות העבודה", שנטו לראות ב"קיבוץ הגדול" את המודל הרצוי וזו של מרבית אנשי "הפועל הצעיר" שתמכו בקבוצה קטנה או במושב עובדים והשאירו לכל קבוצה להחליט על דמותה.

בשומרון התאוששו המושבות מפגעי המלחמה והאזור נשאר יעד מרכזי לפעולות הבארון ויק"א. עם זאת עליית כוחם של ארגוני הפועלים, ההתיישבות באזורים חדשים, התפתחות הערים והתפשטות פעולתה של יק"א (ולאחריה פיק"א) הובילו בהדרגה, מראשית שנות ה-20, לירידה בחשיבותו היחסית של השומרון ומרכזיותו.

תכניתו של הבארון רוטשילד בשומרון היתה רחבת מעוף ובעלת אופי של תכנון אזורי מקיף, על-פי דבריו ב-1924: "אני רוצה לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את בצות הכבארה, על-ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה עד זכרון יעקב. ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים." (עבר הדני, 1953)

תכניתו ודבריו שיקפו שינוי שחל בתפיסתו ובתכניותיו ושהחל עוד לפני מלחמת העולם. אז החליט על ניתוק מיק"א והפיכת "המשרד הארץ-ישראלי" שלה, שהיה עד המלחמה הגורם הגדול והחזק בתחום ההתיישבות בארץ, לגוף עצמאי שיהיה שוב בניהולו הישיר או על-ידי בנו, ג'יימס רוטשילד. תהליך שינוי זה הוגשם במלואו ב-1924 עם הקמת פיק"א אך בא לביטוי כבר בחוזים שבין הברון ליק"א בשנים 1919 ו-1920. מסמך הקמת פיק"א ויעדיה מבטא כוונות פיתוח התיישבותי, כלכלי ותעשייתי נרחבות ביותר. מטרות אלו, ניתן להניח, עמדו לנגד עיני הבארון ועוזריו כבר עם שובם לפעולה בארץ בסיום המלחמה העולמית. (שטרן, 1987)

פיק"א ("פלשתין ג'ואיש קולוניזישן אסוסיאישן")

נוסדה ב-1924 על-ידי הברון אדמונד דה רוטשילד כיורשת
ליק"א, ובראשה עמד בנו של "הנדיב הידוע" - ג'ימס רוטשילד.
החברה הקימה ומימנה ישובים רבים בארץ ישראל ועסקה
גם בפיתוח ובמפעלים כמו ייבוש ביצות הכבארה ומפעל המלח בעתלית.


ראשית הקמת המנדט הבריטי, עם העליה וההתיישבות היהודית, גרמו לתגובה לאומית ערבית עוינת שתבעה ביטול הצהרת בלפור והביאה למאורעות 1920 ו-1921. האיום ערבי ליווה מעתה את מפעל ההתיישבות בכל רחבי הארץ והתבטא בשומרון בשני אירועים עקריים: האחד, הקושי לממש הזכיון לייבוש בצת הכבארה בשל התנגדות המקומיים שלובתה, לפחות בחלקה, על-ידי הסתה לאומית וגרמה לדחיית תחילת התכנון והמדידות עד לשנת 1921.

השני - ההתקפה על מראח', במאי 1920, בה נרצח אחד המתיישבים. במאי 1921 הוצב צבא בריטי באזור והחלה גם התארגנות מקומית להגנה בשוני.

המפעל המחודש באזור שוני עורר את ציפיותיהם של האיכרים ובניהם בזכרון-יעקב וגם של הפועלים, ותיקים כחדשים. בדברי אלכסנדר אהרונסון הוזכרו מאמציהם של איכרי זכרון להחזקת האדמות בשנות המלחמה האחרונות.

המניע, לדבריו, היה "בכל אותן השנים הבינו איכרי ז"י וצעיריה כי עליהם לשאת את העול הזה, כי אסור להם להזניח את שוני ובמקום לתת לצמח קוצים ודרדרים על רכושו של הנדיב, הצליחו הצעירים לשכלל קצת מבצתה של שוני ולעשותה לשדה ירוק עם תבואה יפה. והבינו אז צעירי זכרון כי עבודתם תעש פרי בעתיד ולשאלה כיצד ישתקעו קרוב למושבתם החביבה במטרה להרחיבה ולהגדיל את יישובה יהיה הפתרון: שוני!" (דאר היום, 15.12.1919). זמן קצר אחר-כך נשמעה תגובה נגדית מחוגי הפועלים: שוני, שהיתה כבר "נקודה עברית, מיושבת על-ידי קבוצת עובדים", חרבה ונשכחה בשנות המלחמה. בכל-זאת "בקוצר רוח חיכינו לימי ההתחדשות והבניין אשר יבואו". אכזבת חוגי הפועלים באה בשל "חטאי יק"א" שהקימה בשוני "קבוצה חדשה" הרחוקה מאוד באופיה ובדרכי ניהולה מקבוצת התיישבות פועלית עצמאית. ("קונטרס", 4.3.1920)

שני המאמרים שיקפו תחושת "הזדמנות" בפתח ומאבק מחודש על אופי היישוב שעתיד היה לקום. החשיבות והאמצעים שיק"א החלה להקדיש למקום רק הגבירו את השאיפות. שניהם מבקרים את יק"א, כ"א מזווית ראייתו השונה, על שיטות פעולתה והדבר רק מדגיש את תלותם של שני המחנות בהחלטות יק"א.

בניגוד למה שהיה לפני 1919, עת היוו האדמות של אום-אל-עלק יחידה אחת, הרי עתה חלה התפתחות שונה בשוני ובאום-אל-עלק עצמה, בעיקר בשל הקבוצות האנושיות השונות שישבו בהן. עם-זאת נשמרו הקשרים ובשמות עדיין היו לעתים בלבול והחלפה.


לעמוד הקודם