העבדות הייתה נפוצה מאוד בקרב מוסלמים, כפי שהייתה בכל מקום אחר בימי הביניים, ומובן שגם בבגדאד היו עבדים. החזקת עבדים לא הייתה נחלת עשירים בלבד; לעתים קרובות היו גם עניים מחזיקים עבד. מבחינה משפטית התאפשרה החזקת העבדים, העברתם ומכירתם כאילו היו חפצים, אבל הוטלו הגבלות על הטיפול בהם והאדון לא יכול לעשות בהם ככל שעלה על רוחו. להלכה לא היו העבדים זכאים למלא כל תפקיד רשמי, אבל לעתים קרובות האצילו אדונים עשירים מסמכויותיהם לעבדיהם, ולעתים נמצאו עבדים שהחזיקו במשרות רמות ממשרותיהם של אזרחים מן השורה. שחרור עבדים, בעיקר כאלה שקיבלו עליהם את דת האסלאם, נחשב לרצוי מאוד. השחרורים היו מתבצעים באמצעות צוואת האדון, ולעתים היה העבד, שחסך סכום כסף מספיק, פודה את עצמו ויוצא לחופשי. לאחר השחרור היה העבד המשוחרר מוסף לקיים זיקה לאדוניו והופך למעין בן חסותו. החזקת עבדים לא הייתה נחלת עשירים בלבד; לעתים קרובות היו גם עניים מחזיקים עבד.
