קארלסבאד, 25 באוגוסט 1922


 

על התגובה הציונית למדיניות בריטניה

המצב המדיני הנוכחי עומד בסימנם של שני מסמכים חשובים, כתב המנדט והספר הלבן של ממשלת בריטניה, המתווה את הדרך המעשית, הארעית, לביצוע המנדט. אין בכוונתי לגלוש לפרטים בנוגע למנדט, לערכו ולמשמעותו. ההערכות ביחס אליו משתנות מאדם לאדם, נקודה זו או אחרת ראויה לביקורת, יכולנו לשרטט תוכניות טובות בהרבה לבית הלאומי, אלא שכולן לא היו מתיישבות עם התנאים הקיימים. די לנו לדון במנדט; מן הראוי לדון בנושא הדוחק יותר, הספר הלבן, שההנהלה הציונית, יחד עם אותם חברים של
הוועד-הפועל שנמצאו בהישג-יד, הסכימו לקבלו לאחר התייעצויות קשות וממושכות עם הממשלה הבריטית ועם הנציב העליון - ולא בלב קל. בספר הלבן נכללות כמה נקודות העלולות לעורר ספקות וחששות. הבעיה העיקרית איננה הגדרת הבית הלאומי היהודי המופיעה בספר הלבן, אלא מדיניות העלייה היהודית. היקף העלייה אמור להיות מוגבל משתי בחינות: ראשית, העלייה תוגבל בהתאמה ליכולת הכלכלית של ארץ-ישראל, מגבלה אובייקטיבית שאיננו יכולים לחלוק עליה ושההיגיון מצווה עלינו להסכים לה. אבל בעת ובעונה אחת מדובר גם בכינונו של מנגנון בקרה שיגביל את העלייה בהתאמה עם גורמים סובייקטיביים. יש לנו כל הסיבות שבעולם לחשוש כי המנגנון הזה ישמש כמכשיר להתנכלות ולהתנגדות תקיפה לזכות העלייה שלנו. אנו מודעים לקשיים העלולים להתגלות בעניין זה, אבל מצד אחר אנו יודעים - וזה ההבדל הגדול בין פקודה, שהממשלה מפרסמת כאמצעי ארעי, ובין כתב המנדט - כי הקשיים הללו טבעם ארעי. לכן רמזתי שהעלייה שלנו תהיה כרוכה בקשיים, אבל הדרך היחידה להתגבר עליהם היא בחיזוק מעמדנו החומרי והמוסרי.



 

עלייה

אם יהיו לנו האמצעים הדרושים להסדיר עבודה לכך וכך עולים, שום כוח בעולם לא ימנע אותנו מלהביא לארץ-ישראל את המספר הנחוץ של העולים. העניין הוא בכך שהעולה אינו צריך לבוא לפני הכסף, אלא הכסף צריך להקדים את העולה. עד לחודשים האחרונים הקדשנו את תשומת-הלב הגדולה ביותר לעלייה, שכולנו רואים אותה כבעיה המרכזית בחיינו. אלא שאז היה עלינו להניח לה במקצת, ולהשקיע את כל מרצנו במשימה של הבטחת המנדט. עכשיו תשוב העלייה להיות על ראש דאגותיה של ההנהלה הציונית. יהיה עלינו למצוא פתרון לבעיה, ואני מקווה שהפתרון הזה יהיה מספק יותר.



 

הבעיה הערבית

אסתפק בהערות אחדות בקשר לבעיה הערבית. לא יכולנו להגיע לכלל הבנה עם המשלחת הערבית ללונדון, שכבר יצאה בינתיים בדרכה חזרה לארץ-ישראל ותגיע לשם היום, מפני שמאחורי המשלחת הזאת פעלו גורמים עתירי-עוצמה, בעלי השפעה רבה במיוחד בלונדון, שמנעו כל ניסיון לפתוח במשא-ומתן על שלום. גורמים אלה חיבלו לא רק בעבודתנו, אלא גם בעבודתה של הממשלה. על כל פנים, יש לציין כי כיום, בזכות פעילותנו בארץ-ישראל ובארצות השכנות לה, מסתמנות מגמות מבטיחות, גם אם בלתי מוגדרות, שיולידו, אם יטופל בהן בזהירות ובתבונה, גרעין לשיתוף-פעולה עם העם הערבי.



 

כלכלה ועלייה

נקל לומר שלא היינו צריכים לעשות דבר זה או אחר או שלא היה עלינו לוותר בעניין זה או אחר. בחלקים מסוימים בחוגינו אין מידה מספקת של תחושה מציאותית. לרוע המזל, עדיין איננו עוד פוליטיקאים ריאליסטים. מי שמבקש לפרוץ קדימה צריך לחוש שיש מאחוריו כוח. אם להשתמש בנתונים ברורים: אילו הגיעו הכנסותיה של ההסתדרות הציונית העולמית למיליון לי"ש, מקצת הנקודות של הספר הלבן לא היו מופיעות בו. אבל העובדה שההסתדרות הציונית ה"אדירה" לא היתה מסוגלת למנוע מצב שמספר המובטלים בארץ-ישראל הקטנה יעמוד בממוצע על 1,500 והרושם המתקבל שם הוא שמדובר ב-15,000, היא הסיבה למקצת ניסוחים של הספר הלבן. ושום תחבולות דיפלומטיות לא ישנו את העובדה הזאת. אני מבין כי התקציב שלנו מאפשר לקלוט בארץ-ישראל רק 4,000-5,000 עולים חדשים, אבל אפשר להכפיל את המספר הזה ובלבד שניצור את התנאים הדרושים. אם נעשה כן, תהיה לנו לפחות הזכות להלין על אחרים.
הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להשקיע את המאמצים הגדולים ביותר, כדי להכפיל ולשלש את מספרם של העולים; אם נגיע לכך, המכשולים הפוליטיים החוסמים עתה את דרכנו יפלו מעצמם.



 

טיבו של המנדט הבריטי

אני מתיר עכשיו לעצמי לומר באזניכם כמה אמיתות קשות, בלי שום קשר להשפעה שתהיה לכך על הצבעתכם. אני מעדיף את התפקיד הזה על תפקידו של הסניגור. אני מדבר אל האופוזיציה, אל האופוזיציה שאינה יודעת פשרות. עניתי על חלק מנאומי הדוברים שלה לפני שנה, לפני שנתיים ולפני שלוש, אבל חוששני שנצטרך לשוב ולדון בנושאים האלה גם בשנים הבאות. הם מדברים על צ'רטר אגדי, שאיש לא ראה ואיש לא קרא מעולם. הם אומרים כי הצ'רטר הזה כולל דברים שונים מאלה המופיעים בכתב המנדט. אני נכון להאמין שאכן זה המצב. אבל ההבדל בין הצ'רטר ובין כתב המנדט נעוץ בכך שהצ'רטר לא הושג מעולם, ואילו כתב המנדט מצוי בידינו. נקל להתוות את החוקה המעולה ביותר למדינה יהודית שאינה קיימת. הם אומרים שהזמנים השתנו. גם אני מחזיק בדעה הזאת, ועובדה אחת תוכיח שאכן כן הוא: בשום מקום בכתבי הרצל,
ובכלל זה ביומניו שפורסמו לאחרונה, אין ולו מלה אחת על השאלה שהיא כיום כמעט הבעיה המרכזית של תנועתנו, השאלה הערבית. בימיו של הרצל, הערבים לא היו קיימים מבחינה פוליטית. כיום הם מצויים בזירה. בארץ-ישראל מתגורר עם שאינו חפץ לתת לעם היהודי דריסת-רגל בארץ זו. הם שוגים בכך, אבל זו עובדה שאתם, אנחנו והמדינאים הבריטים צריכים להביאה בחשבון מדי יום ביומו. לא אדון בשאלה אחרת, אם יש או אין לבריטניה אינטרס בארץ-ישראל. לפני זמן קצר, כחודש לפני הדיון על המנדט, קבע גדול המצביאים הבריטים כי ארץ-ישראל חסרה כל חשיבות מבחינתה של בריטניה וכי אין טוב לבריטניה מלהסתלק ממנה לחלוטין. הגנרל שגה; יריבי צודקים. אבל לדעתו של הגנרל יש משקל, מה שאין כן לדעתנו. גם אני סבור שיש לבריטניה עניין בארץ-ישראל, ועניין כפול ומכופל בארץ-ישראל יהודית.



 

על הספר הלבן 1922

אני מגיע עתה לנקודה החשובה ביותר, שהעסיקה את רוב הדוברים: הספר הלבן הבריטי. אני מבקש להשמיע את ההצהרה הבאה: הריני מצהיר בזה במלוא הרצינות והאחריות שעד כמה שהדברים אמורים בי אין אני שבע רצון מחלקים מסוימים של הספר הלבן ממש כמותכם. אבל אנחנו קיבלנו אותו, ואני עצמי אקיים בנאמנות את הדברים שהסכמתי להם בחתימת-ידי, עד שנסיבות פוליטיות חדשות יאפשרו לשנות את המצב. לא ייתכן שההנהלה תחתום בשמכם ואתם תתכחשו לכך. חתמנו בלב כבד; זה היה קורבן גדול, אבל אני סבור שצדקנו בהעלאת הקורבן הזה. אני יכול לומר עתה כי משמעות הדחייה של הספר הלבן היתה לדידנו לא פחות מניתוק היחסים בינינו לבין הממשלה הבריטית. מה היה קורה אילו התייצבנו לפניכם בהודעה הבאה: נאבקנו ונאבקנו, ובסופו של דבר הרסנו כל דבר שנבנה בשנים הללו, מפני שלא היינו מוכנים לקבל את הספר הלבן? אני משוכנע שהייתם שופטים אותנו במידה רבה יותר של חומרה מכפי שאתם עושים עכשיו. אמת והבהרתי את האמת הזאת למחרת אישור כתב המנדט בלונדון - המנדט שונה מן הפירוש שנתן העם היהודי להצהרת בלפור ב-1917. איננו יכולים לשנות את העובדה הזאת; אנו יכולים להתמודד עמה רק בכוח אמונה איתנה שאם נמשיך ללא לאות בעבודתנו בארץ-ישראל יבוא יום ותיווצר הזדמנות נוספת להקנות למנדט את ערכו האמיתי. מחובתי להצהיר: אם הוועידה השנתית הזאת תדחה את הודעת הממשלה שאנחנו קיבלנו, אנחנו, לפחות אני, לא אוכל להמשיך ולנהל את ענייניה של ההסתדרות הציונית.



 

לאן פנינו?

גאולת ישראל לא תואץ מכוחן של החלטות. עלינו להאמין בה, כפי שאנו מאמינים בחיי הנצח וברצון הנצחי של העם היהודי, אבל אל לנו להוזילה באמצעות החלטות פוליטיות. אין ספק, הצהרת בלפור והמנדט, וכל חיינו, אינם אלא שלבים בדרך אל הגאולה הזאת. אני מאמין בצמיחתו האורגנית של העם היהודי חרף כל המכשולים. זה היה ההבדל היסודי שחצץ בינינו תמיד. ההצהרה והמנדט מקילים עלינו; וערכו של המנדט, לבד מעצם היותו הצלחה גדולה של הציונות, הוא בהכרה הניתנת באמצעותו לעם היהודי. יש לכך ערך עצום שישא פירות ויפתח אופקים חדשים שעודם נסתרים מעינינו החלשות, בעת שאנו עוסקים במשימה היום-יומית.

אין זה מתפקידי להתוות היום התפתחויות נוספות. כוחי כמשורר או כנביא אינו גדול די הצורך. כאשר יהיו בארץ-ישראל 200,000 יהודים ישתנו קווים רבים בדיוקנו של המנדט. אם רק יעשו הציונים את חובתם ולא יסתפקו בהמתנה לכלל העם היהודי שיעשה את חובתו; אם הציונים לא יסמכו רק על חוכמתם של מנהיגיהם לבדה, המטרה הזאת תושג; ואם נזכה ונחיה ונגיע לכך, נשוב ונדון בכתב המנדט.