חברת יק"א ופועלי השומרון

בחוגי פועלי השומרון הועלו טענות והאשמות קשות נגד יק"א, מדיניותה, שיטותיה ופקידיה. טענו על עמדתם העקרונית, כביכול, נגד התיישבות שיתופית על אדמתה שהובילה למניעת התיישבות קבע מפועלי העליה השניה והשלישית ובכך להתעלמות מצרכי התקופה ומיעודה של יק"א כ"חברה להתיישבות יהודית".

ביטויים ליחסה של יק"א ראו בכשלון הקבוצה החקלאית בשוני ב-1917, באי הכרת יק"א בשם "תל צור", בסירובה לאפשר חציבת קבר או נטיעת עצים במקום, בנסיבות שהביאו לחיסול תל צור, בהתנגדות לקיום "הקבוצה ההולנדית" כגוף שיתופי על אדמת בנימינה, כמו גם באופן האיכלוס של קבוצת המתאכרים בשוני ובהתעלמות מפועלים נוספים שביקשו להתיישב ונדחו.

ביטוי תמציתי ומאלף לביקורת על יק"א ולציפיות ממנה נמצא בתזכיר לפיק"א מ-1930, המשקף את עיקרי המחלוקת גם בשנים שקדמו לו:

"הגיע הזמן שחברת פיק"א תיצור את 'נהלל' שלה. הגיע הזמן שחברת פיק"א תכניס קצת מרוח עמק יזרעאל שמעבר לגלבוע ולכרמל מזה, אל שטח השומרון שלה, שמעבר לכרמל מזה... מפעל ייבוש הכברה הולך ונעלם, במפעל זה נתנו מיטב כוחם ולשדם פועלי זכרון יעקב ובנימינה. הרבה עמל וזיעה ולשד חיים מסר ציבור הפועלים במקום קדחני זה וכעת הגיעה השעה לזכות את הציבור הזה ולהנחיל לו חלקות אדמה בשטח זה, לו ולבניו אחריו." הכותב סכם את ביקורתו ואמר: "... אין להסתיר את האמת המרה והקשה שאם כי חברת פיק"א הנכבדה היא חברה להתיישבות יהודים, לא עלה בידה ליצור בשומרון נקודה של חקלאים יהודים החיים מיגיע כפם או נעזרים על ידי אחיהם בעבודה ויונקים את מחייתם מצנורות האדמה." (א.צ.מ. J15-5729)

אכן - האשמות קשות ומרות, שמן הראוי לבוחנם בפרספקטיבה היסטורית כפי שהדבר ניתן כיום, ממרחק הזמן.

מה היה המצב לאמיתו בשומרון באותן שנים? בפועל היו יק"א, ויורשתה פיק"א, "בעלי הבית" באיזור שוני עד לשנות השלושים לפחות. כאן היו להן ריכוזי אדמות, מושבות ופקידים "שלהן", מפעלי פיתוח והשקעות מאסיביות. כתוצאה מכך היתה יק"א מעביד, בעל הון, יזם, מתכנן, מנהל ומבצע גם יחד. על עצם מעמדה זה לא ערערו הפועלים. גם הם הבינו היטב שהמפעל בבנימינה הוכיח תכנון נרחב עם יכולת מרשימה בקביעת יעדים ושלבי ביניים, הקצאת אמצעים וריכוז וניהול כוח אדם קבוע וזמני. גם השגיאות שנעשו, והיו כאלה, לא יכלו להסתיר ההישגים הרציניים.

מאידך, ראוי לזכור עד כמה דל, נסיוני, לא יציב ולעתים עלוב היה עדיין מאזנן של מרבית הקבוצות בראשית שנות העשרים. כך על-פי דבריהם של נציגי הפועלים עצמם. ב-1925, במועצת "אחדות העבודה", דווח על 18 קבוצות, עם כ-1200 עובדים, שרק כ-12 מהן מבוססות "פחות או יותר" אך גם בהן יש הפסדים בכל הענפים.

"הקבוצה לא פתרה לעת עתה את שאלת הרנטביליות" נאמר. הסיבות לכך היו: עודף ימי עבודה בשירותים, מספר חברים שלא התאים לבסיס המשקי, חוסר קביעות החברים וחוסר תכנון משקי נאות. (קונטרס, 6.11.1925)

על יחסה של יק"א לאגודות השיתופיות ניתן להסיק מדברי מנהלה, אנרי פרנק, שכתב עליהן דווקא בהערכה ב- 1920: "גם אם לא נקבל את כל התיאוריות החברתיות שלהם, חובה עלינו להודות שהדוגמא שלהם נושאת ברכה ובוודאי תשפיע במידה ידועה על אכרים שכנים ומעט מעט אולי ייאותו לוותר על הפועלים הערבים שלהם." (שאמה, 1980)

לימוד קורותיהן של הקבוצות החקלאיות בשוני ב-1918-1917, ובתל צור, ב-1923-1920, אינו מלמד שאופיין של הקבוצות הוא שקבע את סיכויי התיישבותן. אין להניח שפקידי יק"א לא ידעו מי הפועלים שבאו לעבוד אצלם ובכל זאת סייעו להם ולמעשה סיפקו את מרבית התנאים הנחוצים להקמת יישוב. המחסור בעבודות, כשאירע, לא נבע מהתנכרות זדונית ודווקא אחד ממבקרי יק"א החריפים ביותר בין מתיישבי תל-צור כתב: "כדאי לציין שמצד המשרד הטכני של יק"א, הנמצא תחת הנהלת ה' קנטור, היה יחס טוב אלינו. לא היתה שום עבודה בסביבה שהמשרד לא הודיע לנו מקודם עליה". (הפועל הצעיר, 15.11.1923)

בפועל היו העבודות שסיפקה ומימנה יק"א הבסיס הכלכלי היחיד כמעט לקיומן של מרבית הקבוצות באיזור אך יק"א לא התחייבה, במפורש, לאחריות כוללת להספקת עבודה בכל עת, אף שבתוקף מעמדה טבעי היה שתופנה אליה תביעה כזו. כשהתבצעו עבודות רחבות אכן שיתפה יק"א בדרך כלל את הפועלים היהודיים בהן.

את הפסקת עבודת קבוצת "משמר הוולגה" יש להסביר בתכנון האזורי הכולל של יק"א, שבמרכזו עמדו שוני ובנימינה, ולא בהתנגדות עקרונית לקבוצות. עיקר העדויות על סרוב עקרוני כזה הן מאוחרות או בעלות אופי פולמוסי בולט, בעיקר בעתון הפועלים ה"קונטרס". כותבי "הפועל הצעיר" נקטו בדרך כלל סגנון ענייני יותר. התיאור על שוני כתחנת נסיונות אנושית-חברתית לא רמז דבר על פגיעה או עוינות כלפי הקבוצות מצד הפקידים אף שאלה כמובן גרסו שיטה שונה בתכלית של ארגון וניהול העבודות בשוני. בתיאורי בנימינה בפי אנשי "הפועל הצעיר" הובלטו דווקא תכונות חיוביות ונכונות לחידושים בשיטות יק"א. "ניכרת כאן השאיפה להתחיל לבנות על יסודות יותר בטוחים ובולטת הנטיה להתקרב לדרך ההתיישבות שמתווה אותה בעיקר צבור הפועלים". (הפועל הצעיר, 13.6.1924).

בבנימינה אכן קם ישוב שלא היה בדיוק מושב עובדים אך היה מיוחד בנוף המושבות בגיוון האנושי ובמאבק לעבודה עברית. לא במקרה התפתחו בה גם ארגונים קואופרטיביים כמו המחלבה, מפעל המים "עין בנימין" ואגודת ביטוח הבקר "שומרוניה".

ניתן לקבוע שלא היתה בפעולת יק"א בשנים הנידונות עוינות עקרונית לקבוצות ולקואופרציה, אף שבפועל היא הוסיפה לנקוט שיטות התיישבותיות שונות. יק"א העסיקה את הקבוצות וסייעה להן על בסיס חוזים ואינטרסים הדדיים, כל עוד הדבר תאם את תוכניותיה שנקבעו בזכרון יעקב, בחיפה או אף בפאריס הרחוקה והיא לא שינתה את תוכניותיה לפי רצון הקבוצות. הסודיות, המרחק ואי הוודאות גרמו כנראה גם לשמועות או להבטחות שלא מומשו. כתוצאה מכך נוצרה אצל חברי הקבוצות תחושת אי בטחון שהובילה להאשמת יק"א בבגידה, אך ספק רב אם נכון הדבר להאשימה ברצון מכוון להכשיל. כחברה פרטית, הירארכית, נראה סביר שלא תעודד דווקא יסודות מהפכניים, עצמאיים, בתוך חצרה שלה. דרכה בהתיישבות בשוני ובבנימינה למן 1919 ואילך נראית כנסיון לגיטימי שהתבסס על וותק רב, לא פחות מנסיונות אחרים שבוצעו בתקופה זו, ואף הם נותרו עדיין טעוני הוכחה והצלחה.

גם בנושאי משכורות הפועלים לא היתה יק"א גורם עושק ומנצל את הפועלים כפי שנהגו להציגה לא פעם. בתנאי השומרון דאז היו משכורותיהם ותנאיהם של הפועלים, לפחות הקבועים שביניהם, סבירים ואפילו טובים, וזאת לפי דברי הפועלים עצמם.

התיאורים והטענות כלפי הפקידים עצמם והתנהגותם נבעו בעיקר מנקודות השקפה שונות לחלוטין ולאו דווקא משרירות לב, אף שהיתה גם כזו. ממרחק הזמן ניתן להבין את עמדותיהם וטענותיהם של שני הצדדים, על רקע אינטרסים מנוגדים וקשיי התקופה. הקטע הבא, של אחד הפועלים המספר על החיים בזרעוניה, יכול להדגים בדרך משעשעת את המציאות דאז:

"בימים האחרונים קרה פה מקרה מענין זה: קבוצת ההכשרה, שלא זכתה למקלחת, מתרחצת בברכה שעל יד הפרדס. אולם בפרדס עובדים ערביים ולמנהל מוסה יש אשה ודעתו של מוסה איננה נוחה מעניין זה: גזרה שמא תציץ אשתו מבית כלאה ותראה אותנו בקלקלתנו בברכה. מלחמה לנו עם מוסה בעד הברכה, הוא צועק ואנחנו מתרחצים. אולם פעם אחת הגיעה חוצפתו עד למרום קצה: אחרי שצעק והסביר לנו בתנועות ידיו שהוא כאן בעה"ב שנה את טעמו ויגש להוציא את המים מן הברכה (זה לא היה זמן השקאת הפרדס והמכונה לא עבדה). אנו גרשנו אותו ולא נתנו לו לעשות את מעשהו. הלך מוסה והתאונן לפני "כבוד האדון הפקיד" בזכרון, וגזרה יצאה מלפני כס-ממשלתו לבוא להתיצב לפניו. אחרי חקירה ודרישה ממושכה שהתנהלה בז'רגון, יען אחרת לא רצה לדבר אתי, דרש "כבודו" שלא להתרחץ בברכה. וכששאלתיו: היתכן, כי 25 איש (גם קבוצת זרחניה אין לה מקלחת) יסבלו באשר למוסה יש אשה? נתמלא חמה ופסק: אין לי מה לדבר אתכם - מה שהוא בלשון הפקידים: אין עבודה בשבילכם יותר. בצאתנו אמרתי לחברי שלוני: עליך לבקש על הקבוצה לבל תאסף בעוני. הוא נכנס, דבר מה שדבר, ולבסוף אמר לו האדון: אל יעבד זה אתכם, הוא מבין יותר מדי. עד היכן מגעת שרירות לב של פקיד!

והד"ר הנכבד שלנו איננו סובל את "החלוצים" מפני שאינם מתרחצים ואינם משגיחים על הנקיון, בה בשעה שהערבים מתרחצים בכל עת מצא ונקיים..."

עצם הטענות העידו דווקא על עשייתם המועטת של מוסדות תנועת הפועלים והתנועה הציונית באיזור זה, ובשל כך חזרו והתדפקו הפועלים שוב ושוב על דלתה של יק"א בתביעות ובמחאות.

גם עובדה מעניינת זו מתבררת מעתונות הפועלים ומדברי אנשי הקבוצות בעצמם. מתגלה בפנינו תחושה של בדידות, מרחק ממוקדי ההכרעה, אכזבה ומרירות שהופנו כלפי נציגיהם, שהיו אמורים לסייע. קבוצת "השומר הצעיר" באום אל עלק ב-1920 נעזבה למעשה לנפשה על-ידי ההסתדרות החקלאית, שהפנתה אותה למקום הקשה הזה, לא פחות מאשר על-ידי יק"א שראתה בהם כוח עבודה בלבד. שוהם תיאר זאת כ"הפקרה אכזרית", שגם בתנאים דאז לא היתה מוצדקת. אנשי "משמר הוולגה" בייאושם בקשו סיוע חיוני ונענו בשלילה. הרצפלד אמנם תמך בבקשה אך גם הוא ידע שגבול אדמות יק"א הוא גבול התקציב של ההנהלה הציונית... זגורודסקי כתב על תל צור ב- 1921 "המצב הבלתי ברור, כי היק"א אינה נותנת שום הבטחות לעתיד וקרן היסוד אינה יכולה להכנס בראשה וברובה לתוך שלטון היק"א, גורם שהחברים החלו להתיאש מתקוותם". בהתחשבנות הקטנוניות על שרידי האינוונטר ששרד בתל צור לאחר הפירוק, כתב איש "המרכז החקלאי" במרירות: "היה קיים קבוץ פועלים במקום והיה חי מעבודתו. הוא נושל ממקומו בגזירת הפקידות. שום מוסד לאומי ויישובי לא דאג לאסון זה ולא שם אל לבו. ההנהלה הציונית טפלה בזה רק עד כמה שהיה נוגע להבטחת נספה". (ארכיון העבודה – 312 A-IV-348)

גם בעניין ארגון צבור הפועלים הבקורת הופנתה יותר למחדלי ההסתדרות מאשר ליוזמה מכוונת של אנשי
יק"א. "הוזנחו הרבה נקודות חשובות של עבודה, לא התענינו בפועלים ובמצבם בעבודה ובמשק ולא סדרו את הארגון הדרוש וגם לא השפיעו על וועדי המקומות. אם לא היתה לפועלים השפעה וכיוון מצד ההסתדרות הרי היו מוכרחים לנפול תחת ההשפעה והכיוון של הפקידות. ככה הוא המצב . בשוני, בבנימינה וגם בזרעוניה. הרבה עובדים טובים, מומחים בעבודתם, שהיו חברים לנו - הלכו מאתנו ונכנעו לגמרי לפקידות למורת רוחם והכרתם הפנימית. כך בהכרח הדברים שמצד ההסתדרות לא קבלו שום סיוע רוחני ושום סעד חומרי..." (הפועל הצעיר, 13.6.1924)

על הסיוע התרבותי נכתב בזרעוניה: "הוועדה התרבותית הכללית כנראה איננה יודעת לגמרי על קיום נקודה זו בארץ" ודברים דומים להפליא השמיעו פועלי זכרון יעקב ונכתבו במכתב מחאה משותף של פועלי שוני, זרעוניה ובנימינה.

מזכיר הקבוצה בתל צור שאל מתוך תחושת בדידות קשה: "מה עושים המוסדות העקריים, הוועד הפועל של ההסתדרות וועדת התרבות המרכזית, כדי להכניס קצת אור לפינות הנידחות האלה, להשכיח את רישם ולהמתיק את מרי חייהם?" כאן, כמו בדברים של לופט שנה קודם לכן, יותר מבקשת עזרה חומרית היתה זעקת מצוקה של מי שנשכח והוזנח, והיא משמעותית במיוחד בשל הידוע על קבוצות תל צור שהיו מגובשות וחזקות.

גם בתיאורים על פעולות "המשרד לעבודות ציבוריות" בחציבת כביש זכרון יעקב - נזלה ב-1921 התגלתה חולשה ארגונית וניהולית. בקורתם של הפועלים על "המשרד" שקם על ידם ולמענם רק חצי שנה קודם לכן, היתה זהה כמעט לניסוחי הביקורת החריפה על יק"א "... נוצר הרושם כאילו יש לו למשרד יחס שלילי קבוע לפועלי כבישנו". (הסולל, תרפ"א)

כיצד ניתן להסביר רפיון זה בשומרון? סקירה משנת 1921 על המשקים החקלאיים בשומרון מבהירה זאת. הפעולה ההתיישבותית באיזור זה נתרכזה בידי יק"א בעוד שהמשרד הארץ-ישראלי ריכז מאמציו באיזורים אחרים. "חסרה כאן הדחיפה מצד הפועלים גופא... המקום לא שימש מרכז לצבור גדול של פועלים וגם אלה שהתרכזו כאן נמצאו כאילו בין שני מגנטים, יהודה והגליל, שמשכו כל אחד לצדו באופן שלשומרון לא התקשר הפועל באותה המדה שנתקשר ליהודה ולגליל. מטעם זה היה ברוב הזמנים חלש גם הארגון של הפועלים בשומרון והשפעתם, וכמו כן האינציאטיבה הציבורית שלהם היו משום כך די חלשות." (הפועל הצעיר 30.12.1921)

גם אם התיאורים במכתבים ובעיתונות שיקפו תחושות סוביקטיביות הרי הם מצטברים לכלל ביטוי ברור של הרגשת פועלי השומרון. בימים בהם ההתלהבות, החזון, החברות והבטחון ברעיונותיהם היו כמעט הכלים היחידים שעמדו לרשות הפועלים במאבקם לשינוי המציאות הקשה שמסביבם, הרי משנפגעו כלים אלה הוכרעה לעתים הכף לכיוון כשלון המאמצים.

הרושם המתקבל הוא שמיעוט הסיוע לא נבע מאי רצון אלא מחולשתם הבסיסית, מעמדם ואמצעיהם של מוסדות הפועלים בשומרון. לחולשה זו נוספה, ואולי גם קדמה ותרמה, ההשלמה הברורה עם שלטון יק"א באיזור זה ולכן עם הדומיננטיות המוחלטת שלה בהתיישבות בשומרון. התוצאה היתה שהקבוצות והפועלים היו תלויים לחלוטין במעשיה ובמחדליה של יק"א מבלי שהמוסדות האחרים ניסו לפרוץ או לערער שלטון זה למען הקבוצות שנשלחו על ידם. כשנוצר שיתוף פעולה זמני עם יק"א - נוצרו מקומות עבודה ונקודות חקלאיות, אך משהפסיקה יק"א את הסיוע והעבודות - לא היה בשומרון מי שימלא את החלל שנוצר.

אחד מטובי דבריה של עתונות הפועלים, דוד זכאי, ברשימה קצרה שנכתבה עם בואו של הברון אדמונד רוטשילד לביקורו האחרון בארץ-ישראל ב-1925, העיד בדבריו על הכרתו, כמו בעל כרחו, בהיקף מפעלם האדיר של הברון ואנשיו, חרף הביקורת והטענות.


 

לבוא הברון

"נאמר, קפריסה של ברון. בין שאר קפריסות גם השגעון לדבר אחד - לישוב ארץ-ישראל. 'הנדיב הידוע' – קרא אותו העם, ואמנם היסוד הפילנטרופי שבמפעלו מרובה על שאר יסודות. הכסף קנה. על כל פנים אין זו הצטרפות מדעת לתנועת השחרור של העם. עד היום לא ידוע עוד אם הציוניות מותרת. לפקידיו עושי דברו היא אסורה. עוד היום נאמנו בפינו אותם הדברים, אשר שם פעם אחד-העם בפי 'שליחי עם עני'.

נכון, כל זה אמת, אבל מזכותו להמנות עם ראשוני הבונים לא נגרע ולא יגרע. אמנם לא לרשות הלאום, אלא לרשותו הפרטית קנה ערבות ארץ-ישראל, אבל קנה ומוסיף לקנות עוד. רע בנה את ישובו, באמצעות הפקידות הרשעה ההיא, שזכרה לא נמחה עוד ושעקבותיה עוד נכרות פה ושם גם היום, זו שחללה כל קודש, שבגדה בעצם הרעיון של עבודה עצמית ועברית, שהעמיקה להשריש רעות רבות בישוב, - רע - אבל בנה. רבה מלחמתנו עוד היום על זכות עבודתנו בכברה, אולם רק לאחר הקנותה החלה...

עתה בימינו אלה ודאי לא תכפרנה עולמית ההתבדלות הזו של פיק"א, העמידה מן הצד ושיטת האפוטרופסות, ודאי ריב גדול לנו עם אלה שאינם נוטים את עצמם לעבוד שכם אחד, ברשות אחת-רשות המוסדות הלאומיים, אולם בנימינה לא היתה ועתה ישנה.

זו זכות מפעלו, ומכאן ואילך-ברון ודרכו המיוחדת, שביל לעצמו, כעין העליה לארץ ישראל דרך חוף תנתורה…"

ז. דויד (קונטרס, 15.5.1925)

לעמוד הקודם