חלקם של העולים מגרמניה בבניין הקיבוץ הדתי בארץ

התחלות בגרמניה

שורשי הקיבוץ הדתי בא"י נעוצים בהכשרות החקלאיות הדתיות שהוקמו בגרמניה. כמו התנועות הציוניות החילוניות "בלאו-וייס", "קדימה", "החלוץ", "הבונים" ועוד, פעלו בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם גם תנועות חלוציות דתיות. הכשרה חקלאית דתית הוקמה כבר ב- 1923 בחווה חקלאית בבצנרוד (Betzenrod). מנהלה הראשון היה האגרונום הצעיר משה אונא (1989-1903), לימים חבר קיבוץ שדה אליהו. ההכשרה עברה ב- 1927 לרודגס (Rodges) ולאחר מכן לגרינסהוף (Gruenshof). במקביל הוקמה ב- 1928 "ברית חלוצים דתיים" (בח"ד) בראשותם של פינחס רוזנבליט (לא רוזן) (1985-1906), אברהם (רודי) הרץ (1997-1905), שלמה נחליאל (בומבך) (1965-1908) ודוד בית-אריה (1989-1905), לימים חברי קבוצת יבנה.

עולים ארצה

קבוצה ראשונה של בה"ד, "בוגרת" חוות רודגס עלתה ב- 1929 לארץ והתיישבה על אדמות סלוונרי מצפון לפתח-תקווה. הקרקע נתרמה בשעתה ע"י ד"ר אריה סלוונדי (1914-1837), רב ואיש ציבור שישב בגרמניה. קבוצת זו קיבלה במשך הזמן את השם "קיבוץ רודגס" שממנו יצאו חלוצים שהקימו יחד עם עולים דתיים מארצות אחרות את טירת-צבי ב- 1937, שדה-אליהו ב- 1939, קבוצת יבנה ב- 1940, בארות-יצחק ב- 1943, עין-הנצי"ב ב- 1946 ושלוחות ב- 1948 במסגרת תנועת "הפועל המזרחי". כמו כן הוקמו מקבוצות עולים אחרות הקיבוצים כפר-עציון ב- 1943, משואות-יצחק ב- 1945, עין-צורים ב- 1946 וסעד ב- 1947. חשוב לציין כי קודם לכן יזמו אנשי "קיבוץ רודגס" את הקמת כפר הנוער הדתי בעמק זבולון ב- 1936 ואת סקטור החינוך הדתי במקווה-ישראל ב- 1938 למען חברי עליית-הנוער שהגיעו בהמוניהם בעיקר מגרמניה והצטרפו ברובם, יותר מאוחר, לקיבוצים הדתיים.

קיבוצי בית-שאן

ארבעת הקיבוצים – טירת-צבי, שדה-אליהו, עין-הנצי"ב ושלוחות – שהתיישבו בבקעת בית-שאן שימשו דוגמא לקיבוצים דתיים אחרים בפתרון בעיות הלכה רבות, למשל חליבה בשבת, הזנת בהמות ועופות בשבת, זריעת כלאיים (דגנים וקטניות) ושמירה על חוקי שנת-שמיטה. בימי המדינה שבדרך נוצרה גם בעיית נשיאת נשק והפעלת זרקורים ומכשירי איתות בשבתות. לכל אלה נמצאו במשך הזמן פתרונות מתאימים.

חוגים דתיים וחרדים בציבור בארץ-ישראל לא ראו בעין יפה את הפתרונות שעשו הקיבוצים הדתיים בכל הנוגע למימוש מטרתם לשלב את יישוב הארץ עם אמונתם הדתית ונוצרו עימותים רבים. ארבעת הקיבוצים שבעמק בית-שאן נהגו להזמין בימי המדינה שבדרך מרצים חיצוניים כמו הפרופסורים אברהם הלוי פרנקל וישעיהו לייבוביץ' מהאוניברסיטה העברית כדי שיעשירו את עולמם הרוחני של הקיבוצניקים הדתיים.

ארבעת הקיבוצים השתלבו גם במשך הזמן במפעלים האזוריים יחד עם הקיבוצים החילוניים כמו ארגון הקניות, המשחטה האזורית, הפרדס האזורי ועוד. ארבעת הקיבוצים שומרי הדת הביאו אחרי מאבקים לא קטנים לכך שהמפעלים ישבתו ממלאכתם בימי שבתות וחגים.

נחום ברוכי (ייקה מצד האם) חבר קיבוץ בארות יצחק שבעמק לוד, כיום דוקטורנט בנושא תולדות הקיבוץ הדתי, מציין כי אחד המסרים של "קיבוץ רודגס" הייקי היה הסתפקות במועט ומתינות במובן הכלכלי. זו הסיבה שהקיבוץ הדתי לא נפגע מאוחר יותר מזעזועים כלכליים שעברו על קיבוצים אחרים כמו מפולת המניות ב- 1983.

יש להזכיר גם את הקיבוץ חפץ-חיים השייך לתנועת פועלי אגודת-ישראל שעלה על הקרקע ב- 1944. רוב חבריו היו עולי גרמניה. חלק מהחברים עבר הכשרה חקלאית בגרמניה במסגרת בח"ד וחלק אחר במסגרת תנועת "עזרא" (שנוסדה ב- 1918) בדארמשטט, באלזס, בהולנד ועוד.

הייקים והקיבוץ הדתי לאחר קום המדינה

במלחמת העצמאות ננטשו ונהרסו רבים מיישובי הקיבוץ הדתי: כפר-עציון, משואות-יצחק ועין-צורים בגוש-עציון ובארות-יצחק וכפר-דרום בנגב. לאחר קום המדינה, הם הוקמו מחדש: עין-צורים ב- 1949 בנגב ובארות-יצחק ב- 1951 בעמק לוד. כן הוקמו הקיבוצים שלוחות ולביא ב- 1948. קיבוץ נוסף של פא"י – שעלבים – עלה על הקרקע ב- 1951.

כמו כן עלו קיבוצים נוספים על הקרקע אך מעתה בלא שיתוף של עולי גרמניה, חלקם הפכו במשך הזמן למושבים שיתופיים כמו משואות-יצחק ובני-דרום (1949) וניר-עציון (1950). מאוחר יותר, עלו על הקרקע עלומים ב- 1966, כפר-עציון ב- 1967, ראש-צורים ב- 1970 ומגדל-עוז ב- 1977. כן עלו על הקרקע מעלה-גלבוע ב- 1968, בית-רימון בגליל ב- 1979 ומירב בגלבוע ב- 1982.

היום כולל הקיבוץ הדתי יחד עם שני קיבוצי פא"י – 18 קיבוצים. "אנחנו לא רבים – כ- 9,000 נפש" – מסכם ברוכי – "אבל אין להסתכל על הכמות – העיקר זו האיכות של האנשים!".