שבעים שנה מלאו השנה לרדיו הישראלי וכשמפנים את הזרקור למחלקת המוסיקה של הרדיו מגלים שוב פיתוח ייקי ותרומה ייקית בלעדית לחיי התרבות של מדינת ישראל. אלמלא הם, ספק אם הייתה קמה תזמורת לרשות השידור והיה מתפתח ערוץ "קול המוסיקה" שמבלעדיהם לא הייתה מוסיקה המכונה קלאסית ברדיו הארץ-ישראלי.

בהתחלה – בעיקר חדשות מטעם...

עם הקמת שרות השידור הפלשתינאי על ידי השלטון המנדטורי, בירושלים של שנת 1936, הוצהר לראשונה על מחויבות רשמית של השלטונות לקיים ולקדם את התרבות והאמנות הן העברית והן הערבית. אמת נכון, מחויבות זו לא עמדה בראש מעייניהם של מקימי תחנת השידור שביקשו, בראש ובראשונה, להעביר מידע וחדשות מטעם השלטונות. בל נשכח שהימים היו ימי-ערב מלחמת העולם השנייה. אך, יחד עם זאת, נועד מלכתחילה מקום של כבוד לתרבות ולאומנות, וקידומם במסגרת השידור, שימש נר לרגלי המתכננים. אין מי שיחלוק על כך שהרדיו הארץ-ישראל והישראלי שבא בעקבותיו, מילא תפקיד חשוב ובתקופות מסוימות אף מכריע, בקידומם של הספרות, התיאטרון ובעיקר – המוסיקה והמוסיקאים הישראלים.

הדיקטאטור של המוסיקה-מהיידלברג

שנה ומחצה לאחר הקמת הרדיו נוסדה גם תזמורת ה .P.B.S (שרות השידור הפלשתינאי) על ידי קרל סלומון, מלחין, מנצח וזמר, יליד היידלברג, שמונה למנהל המוסיקה ברדיו, ונחשב מאז ועד סוף תקופת המנדט לדיקטאטור של המוסיקה בארץ-ישראל. ליד כיהן חנן שלזינגר, יליד ווסטפאליה, כמנצח שני. ככנר ראשון שימש סאשה פרנס, מאוחר יותר החליפו הכנר אלי גרינברג, לימים גורן; הפסנתרן אריה זקס הופקד על שידורי המוסיקה, לצדו שימש משה לוסטיג כפסנתרן, וולפגאנג שוקן ככנר ונגן ויולה, וחנוך יעקובי כוויולן – כולם יוצאי גרמניה ואוסטריה. ברשימה זו יש לציין גם את הצ'לן דניאל הופמקלר שהיה אמנם יליד רוסיה אלא שאף הוא עלה ארצה מברלין. לאחר מלחמת השחרור מונה שבתאי פטרושקה, יליד לייפציג, מנצח, מלחין, נגן קונטרבס ומעבד, למנהל המוסיקה.

פטרושקה עושה מוסיקה ישראלית

בימיו של סלומון או בעיקר בימיו של פטרושקה, הוקצה מקום בולט למוסיקה הישראלית. היו אלה ימי פריחתו של שיר עממי ישראלי חדש, שהלביש מוסיקה מודאלית בעלת גוון מזרחי על מילים הלקוחות מן התנ"ך, בעיקר אך לא רק, משיר השירים, והוא נפוץ בארץ כפטריות לאחר הגשם. לרבים מאתנו הייתה תחושה שאכן אנו עדים למוסיקה מקורית ישראלית חדשה. פטרושקה התמחה בעיבודם ובתזמורתם של שירים אלה לתזמורת והם נוגנו ושודרו ברדיו לעתים מזומנות.

מרשת א' ל"קול המוסיקה" ועד ל"כול המוסיקה"

עם פרישתו של פטרושקה, בשנת 1968, מוניתי אני למנהלת חטיבת המוסיקה ברדיו ששמו הוסב כבר בסוף שנות הארבעים מ"קול ירושלים" ל"קול ישראל". בבואי מצאתי לפני תחנת שידור המשדרת בשני ערוצים: רשת א' – הערוץ המרכזי וה"גל הקל" – לבידור. למוסיקה האמנותית (הקלאסית), כפי שהיא מכונה בטעות, הוקצו אז שלוש שעות שידור ביום, ברשת א', ואני הופקדתי על תכנונם. כמו כן מצאתי לפני תזמורת בת כארבעים ושבעה נגנים, שניגנה, מדי יום ג' בשבוע, קונצרט באולם י.מ.ק.א בירושלים. כל שידוריה שודרו בשיטת .A.M.

עשרים ושלוש שנים שימשתי בתפקיד מאתגר ומרובה סיפוק זה. נתמזל מזלי וכיהנתי בתקופת הזוהר המרתקת ביותר שאותן ידע הרדיו הישראלי אי פעם. בתמיכתם של המנכ"לים שמואל אלמוג, יצחק לבני ויוסף (טומי) לפיד, ובגין האמון שהם רחשו לי, חשתי ששוב אין גבול ליכולת קידומה של המוסיקה ברדיו. ידעתי בעליל שאם רק אדע לקדמה תינתן לי אף האפשרות לעשות כן. האחריות הייתה רבה אך כמותה גם חדוות העשייה. כשפרשתי לגמלאות, בשנת 1991, שודרו תכניות המוסיקה ברשת מיוחדת לה, היא "קול המוסיקה", בשיטת השידור הסטריאופוני, ה-.F.M, ובמשך עשרים שעות ביממה. במחלקת התכניות עבדו למעלה משלושים עורכים שנמנו עם טובי המוסיקאים בארץ. התזמורת, תחת ניהולם האמנותי של לוקאס פוס וגארי ברטיני, גדלה ל- 98 נגנים וניגנה באולם הקונצרטים שנבנה במיוחד עבורה, הוא אולם הנרי קראו בתיאטרון ירושלים. חטיבת המוסיקה הקליטה ושידרה את מירב התזמורות בארץ אף הקימה אולפן מיוחד לשידורי התזמורות הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל-אביב. כול קונצרט שבו בוצעה מוסיקה ישראלית בכל הרכב שהוא הוקלט על ידי טכנאי המוסיקה של הרדיו בהשגחתם של מתאמי צליל שהוכשרו במיוחד עבור תפקיד זה.

מוסיקה להמונים

מאות בשנים הייתה המוסיקה נחלת מעטים בלבד; נחלתם של הנמנים עם משפחות האצולה או בעלי הממון שידם הייתה משגת לרכוש כרטיס. בא הרדיו בכל העולם המערבי וכך אף אצלנו ושינה מצב זה מן הקצה לקצה. השאיפה: "מוסיקה למיליונים"! שנחשבה קודם לכן לאוטופיה – התממשה בלחיצת כפתור. התפתחות מהפכנית זו גובה אמנם מחיר כבד והוא אובדן קשר העין משמיע-שומע, וסכנת הכניעה ל"רייטינג". דהיינו החשבת איכות האמנות רק לפי כמות המאזינים. המשימה הגדולה ביותר המוטלת כיום על האחראים למדיניות המוסיקה בשידור, היא, על כן, לטשטש מגבלות אלה ככל שרק ניתן ויחד עם זאת להדגיש את יכולתו של השידור: להביא לכל בית את מירב ומיטב המוסיקה, לקדם את היצירה והביצוע הישראלי, לתעדו ולשמרו לאורך זמן.